עין יצחק חלק ב קג

שיקבל והא דח"מ סימן י"ב סעיף י"ד ובסימן כ"ה סעיף ה' בפשרה בטעות הארכתי בזה ואכ"מ: ענף ה כב) ובאמת כ"ז הוא אם הי' אונס גמור אזי היינו מוכרחים לכל מה שכתבנו בארוכה דבשביל דהוי ספק מעושה אי כדין או שלא כדין ומקרי דברים שבלב או דהוי פשר דדינו כמכר דמשום כל הטעמים הנ"ל הגט כשר. אבל באמת אין אנו צריכים לכ"ז דהא אף דהפחידוהו המושל מתחלה להכותו בשוטים עכ"ז הא מבואר בח"מ סימן ר"ה סעיף ז' דמהרי"ק ס"ל דהפחידוהו לא הוי אונס דעביד אינש דגזים ולא עביד רק המחבר הביא שם שיטת הרמב"ם דהפחידו הוי אונס עכ"ז הא כתב שם דבעי הפחידו בדבר שאפשר לו לעשות בין בידי אינו יהודי בין בידי ישראל כו' אבל זה ידוע דבזה"ז אי אפשר לשום ערכאות לכופו על הגט בלתי רשיון הרב כידוע ע"פ נמוסי אדוננו הקיר"ה. והוכיח סופו על תחלתו דחזינן דשלחו אח"ז בקאנווערט להרב שיגמור בין הזוג כפי ראות עיניהם משום דלא הוי רשות בידם מעולם לכופו על הגט בלתי רשות הרב ע"כ מקרי זה דבר שאי אפשר להם לעשות בידי בן עם אחר. וגם הא שיטת הרמב"ן בב"ב (דף מ') דאונס לא מקרי רק אם הי' אונס בשעת הגט והמתנה והובא בבית יוסף ח"מ סימן ר"ה ובאהע"ז סימן קל"ד ובנתיבות סימן ר"ה ס"ק ו' רק המהרי"ק כתב להחמיר בזה והובא בב"י אהע"ז סימן קל"ד ועכ"ז הא שיטת המהרי"ק דהפחידוהו לא הוי אונס כמו שהאריך בזה בסי' קפ"ה ועיין בסמ"ע ח"מ סימן ר"ה ס"ק ז' דכתב דבעי דאותו אונס לא סר מהמוכר. והנתיבות כתב שם בס"ק ו' דאף דמהרמב"ם והרמב"ן מוכח דס"ל דבעינן שיהא אנוס בעת המכירה. אבל המהרי"ק ס"ל דכיון דמתפחד מפני האונס שהי' מתחלה דזה מקרי אונס ע"ש בנתיבות. א"כ עיקר החומרא מה שיש להחמיר בנ"ד הוא רק לשיטת המהרי"ק. והא המהרי"ק ס"ל דהפחידו לא הוי אונס היכא דמעולם לא הי' רק הפחדה בלבד רק בעינן אונס שהכהו או כעין האי דפרדיסא דלא הי' צריך לעשות מעשה דכבר הי' הקרקע בידו. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' ר"ה ס"ק י"ט. ולכן בנ"ד דלא הי' מעולם רק מה שהפחידוהו בלבד ואח"ז שלחוהו לב"ד ישראל שיגמרו בין הזוג כפי ראות עיניו של הרב וב"ד. א"כ זה מקרי תש כח המאנס וסר הפחד בעת ההיא וגם הא מעולם לא הי' ביד המושלים להכותו ולכפותו על הגט ולכן אין בזה שום חשש אונס כלל. ומבואר במהרי"ק והובא בבית יוסף לאה"ע סימן קל"ד ובנתיבות סי' ר"ה ס"ק ו' דאם תש כחו של המאנס קצת אין זה. אונס ולא חיישינן לי' ופירש כן שם לדברי הסמ"ע ס"ק ז' ע"ש כג) ויש עוד להאריך בפרט זה רק לא הוצרכתי דכבר נתבאר בלא"ה יסודות נכונים מה שיש להקל בנ"ד א' לפי דזה לא הוי רק ספק אומדנא ומקרי דברים שבלב דאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו וכמו שנתבאר בארוכה בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן יו"ד. ועוד דהא פשרה דינה כמכר וכיון דזהו ספיקא דדינא א"כ עביד אינש דזבין ספיקא וכמש"כ הב"י סימן ר"ה ס"ק י"ב דלכן פשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובעים ממנו לכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה כו' עי"ש וה"ה בנ"ד דהבעל הי' חושש אולי ע"פ דין תהא נאמנת לכופו שיתן לה גט ע"כ הוא מתפייס על הפשרה וליטול קצת מעות. ולכאורה יש להעיר ע"ז הדין מהא דח"מ סימן כ"ה סעיף ה' דכתב שם דיין שטעה בחיוב שבועה למי שאינו חייב ועשה זה פשרה עם בעל דינו ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו אינו כלום דזה מקרי קנין ופשרה בטעות וחוזר עי"ש אבל באמת אין זה דמיון כלל להך דפשרה דמיא למכר. דהא התם לא נחית בתורת ספק רק בתורת ודאי וגלה דעתו שעושה הפשרה משום חיוב שבועה בודאי. ע"כ כיון שאח"כ נתבאר יג דאינו מחויב שבועה א"כ מקרי זה פשרה בטעות משא"כ בהא דפשרה דמיא למכר דעושה רק מספק דמתירא אולי יחייבנו לגמרי ע"כ מספיקא גמיר ומקני ולכן אמרו דפשרה דינה כמכר וכן ראיתי בספר משכנות יעקב חלק ח"מ סימן יו"ד שכתב כן. ולכן בנ"ד דהי' הבעל בחשש ספק בדין שמא הדין עמה דיכולה לכופו גם בזה"ז דהא לאו כ"ע דיני גמירי וכש"כ דהא יש כמה פוסקים דסבירא להו דגם האידנא נאמנת אף לכופו לכתחלה ע"כ אמרינן בזה עביד אינש דזבין דינא וכיוצא בזה אמרינן פשרה דינא כמכר. וכש"כ בנ"ד שנתן לה צעטיל בעת החופה שמחויב לגרשה בעת שתרצה וגם הוא מודה שנתן לה הצעטיל בעת החופה משום קול שיצא עליו דאין לו גב"א וא"כ הוי רגלים לדבר ואומדנא לדברי' ובכה"ג הא נאמנת בזה"ז ג"כ וכמבואר בסימן קנ"ד סעיף ז': כד) וכן נתבאר לעיל דאף היכא דאמרה כן אף שלא בפני בעלה מ"מ כיון דאח"כ הכחישתו בפניו דדיינינן ג"כ דנאמנת וכמו דמשמע מלשון השו"ע דלדינא קיי"ל כהרשב"א וכמש"כ החלקת מחוקק. ועוד יש לדון בזה ספק ספיקא וכעין דברי הב"ש בסי' ע"ז ס"ק ט"ז גבי מורדת משום מאיס עלי דחייב הבעל בקבורה מן דין ס"ס ספק שמא הלכה כהרמב"ם דזכתה בודאי בנצ"ב ואת"ל כהחולקים דהסוגיא קאי במאיס עלי אכתי ספק שמא זכתה מדינא דהש"ס. ואף דה"ל ס"ס משם א'. עכ"ז ביארתי היטב ב"ה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' וא"ו ענף ט' וכן בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' שביארתי זה היטב ב"ה ע"ש. וה"ה בנ"ד שמא הלכה כהרשב"א והסוברים דגם היכא דאמרה מתחילה שלא בפני בעלה דשייך ג"כ החזקה דאינה מעיזה כיון דלבסוף הכחישתו בפניו ונאמנת מן דין ודאי ואז אין בזה שום ספק כלל. ואת"ל כהריב"ש דמספקא לי' בזה א"כ אכתי ספק הוא וג"כ יש לנו ספק שני שמא עדיין הלכה דנאמנת גם בכה"ג דהא להריב"ש ג"כ אינו רק ספק. וע"פ הכלל שכתבתי בספרי כנ"ל. ובספק ספיקא דדינא מהני אף נגד חזקת א"א כידוע. ובפרט דהא בנ"ד משמע דלא הי' מתחילה אמירתה וטענתה כן שלא בפני בעלה רק המערער הוציא הלעז ע"ז כן. אך אף דהי' כן הא נתבאר דלדינא אין לחוש לזה כלל: כה) וראיתי במכתב כת"ר דטענה האשה דמיעך הבעל באצבעו באותו מקום ומזה נתהווה דם בתולים וטען המערער דזה הוי טענה גרוע הנה יפה כתב כתב כת"ר דהא יש לה מיגו דהיתה מכחשת לו ולומר דלא הי' כלל מעולם דם בתולים דהא זה לא נתברר וכמש"כ כת"ר. ועוד דהא היתה יכולה לומר דכיון שלא הי' מושמש ודלמא הביא דם עמו וכמש"כ כת"ר. ומיגו מהני בזה וכעין דברי התוס' בב"ב (דף ה') ד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' המובא לעיל דהקשו דתהא נאמנת לומר לא נבעלתי במיגו דהיתה טוענת אינו יכול לבא עלי דנאמנת וכ"כ המרדכי והובא באו"ת בכללי מיגו ס"ק ז' והעלה דזה לא הוי בגדר כעין מיגו להוציא וכמבואר באו"ת שם וקצרתי: כו) ואחר כותבי כל זה הובא לידי ספר גבורת אנשים וראיתי שהעלה לדינא בטוענת אין לו גבורות אנשים דאף שטענה מתחילה שלא בפניו מ"מ אם טענה כן אח"ז בפניו דנאמנת. וכן כתב שם דמה שכתבו דבזה"ז אינן נאמנות. דכמה פוסקים והאחרונים כתבו בסתמא דנאמנות ומשמע דאף בזה"ז נאמנות. אך בעיקר הדין אי כופין בשוטי העלה שם לדינא דבטוענת אין לו גבורת אנשים לא כפינן בשוטי רק בטענה בעינא חוטרא לידא כו' דבזה יש פלוגתא דרבוותא עי"ש. ובאמת יש לי להאריך בכ"ז ולברר דאף בלא טענא חוטרא לידא כו' כופין בשוטי על טענה דאין לו גבורת אנשים לפי דהא במורד בתשמיש משמע דעת המחבר בסימן ע"ז דס"ל דכופים לגרש וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ה' דגם הרא"ש שם ס"ל דכופין אותו וכן פסק הב"ש בדיני מורד בקצרה בסוף סי' ע"ז דמורד