עין יצחק חלק ב קא

בגט. ועיקר הך טעמא דכייפינן לי' מבואר בש"ך הנ"ל דזהו משום חזקה דאין אשה מעיזה כנ"ל א"כ קשה דהו"ל להרמ"א לכתוב שמה ג"כ דהאידנא דנשים חצופות אינם נאמנות כמו דכתב בסימן י"ז וסימן קנ"ד ומדסתם בע"כ מוכח דמודה התם להמחבר. והטעם דשאני בהא דסימן י"ז וסימן קנ"ד דרק משום חומרא דעריות החמירו כמו במשאל"ס. וחשו לגט מעושה שלא כדין אבל לא מן הדין. ולכן הכא ביבמה דלא יוכל למיפק מינה חורבא דהא היכא דגרשה בגט בודאי אין לנו לחוש כלל על כפיית החליצה דהא אם כדבריו בלא"ה היא מותרת לעלמא ואם כדברי' א"כ מחויב הוא על החליצה. והיכא דעדיין לא גרשה הלא כפינן ליה עד שיבעול אותה או יחלוץ ויוציא בגט. א"כ הכפי' הוא על אחת משתי אלה אם יקיים סגי בזה. ואין בזה חשש עריות ע"כ לא חיישינן בי' וכייפינן גם בזמן הזה והיא נאמנת (ואף דהאידנא אינו נוהג יבום מ"מ כתב שם הרמ"א גופו כמה דינים בזה כמבואר בסימן קס"ז סעיף ו' ועיין בצ"צ סימן פ"ח) לכופו וזהו משום דע"פ דין היא נאמנת: יא) אבל באמת ז"א ראי' דהא לכאורה יש להקשות בפלוגתת אמוראי דסוף נדרים (ד' צ"א) באומרת גרשתני דס"ל לרבא או רבה דאינה נאמנת משום דלית ליה חזקה דרב המנונא. וע"כ מוכח לחלק דשאני היכא דלדברי הבעל היא אגידא בי' וחפץ בה שתהי' אשתו והיא רוצית להפקיע א"ע מבעלה ע"כ לא האמינו אותה מחשש עיני' נתנה באחר כמבואר סוף נדרים ועיין ברש"י שם ד"ה דזמנין דתקיף כו' ענין אחר שתוקף יצרה מן אדם אחר כו'. משא"כ היכא שהוא אומר שכבר היא אינה אגידה ביה כמו בהא דיבמות דמוקי הש"ס התם דמיירי בגיטה יוצא מת"י. וע"כ לא כפינן על הביאה רק על החליצה וכמבואר התם וכיון דלא שייך התם חשש דעיני' נתנה כו' ואדרבה היא מכנסת בדברי' לרשותו ולפי דברי הבעל כבר היא אינה ברשותו ע"כ לא שייך התם עיני' נתנה כו' ולכ"ע נאמנת וע"כ אינו קשה מזה על שיטת רבא דסוף נדרים (ועיין בר"ן סוף נדרים שכתב בד"ה איכא למידק אשמעתין כו' תירץ הרמב"ן ז"ל דהתם איהו דקא מפיק לה כו' דכי אמרינן הכי היכא דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה כו' עכ"ל וע"פ דברי הר"ן הנ"ל העירותי בספרי נחל יצחק בכללי מיגו סימן ד' להקשות על הש"ך ס"ק יו"ד המובא לעיל עי"ש וקצרתי) ולפ"ז אינו קשה ממה שהרמ"א לא כתב בהא דסימן קס"ז דהאידנא אינה נאמנת משום דדוקא היכא דאיכא חשש דעיני' נתנה באחר בזה חשו לפרוצות משום דעיני' נותנות באחרים ויצרן תקפן להעיז משום דנפישי בהו חוצפא בזמן הזה וחששו דלא תהא נאמנת. אבל היכא דליכא חשש זה אף האידנא נאמנות ונדחה ראייתי. ויש לי מקום עדיין להוכיח כן מן דברי שו"ע סי' קס"ז סעיף ו'. אכן לפי מש"כ בספרי נחל יצחק בכללי מיגו ס"ק ד' הנ"ל להקשות על הש"ך הנ"ל והעליתי טעם אחר במה דנאמנת לומר לא נבעלתי ע"ש. ע"כ ממילא אין מקום להוכחתי כלל: יב) ובעיקר קושיתי מהמשנה דיבמות הנ"ל על פלוגתת אמוראי דסוף נדרים יש עוד לתרץ ע"פ מה שראיתי בתשו' מהר"ם מרוטונבורג סימן תתקמ"ז שכתב שם דדוקא בגרשתני שלא כסיפא לה לומר כן להוציא מפי' זה בב"ד בזה פליג רבא וס"ל דאינה נאמנת משא"כ בטענה דאין לו גבורת אנשים דכסיפא לה להוציא דבר זה מפי' ע"כ גם רבא מודה דהיא נאמנת יעו"ש וי"ל דה"ה בטוענת לא נבעלתי דמטעם זה גם רבא מודה וקצרתי. ועיין ביבמות (דף ס"ה) תוס' ד"ה שבינו לבינה כו' ובנימוקי יוסף שם: יג) ובאמת אין אנו צריכים להאריך יותר דכבר נתבאר לעיל דעיקר כהב"ח דאף בזמן הזה אם ניסת ל"ת. ולכן בנ"ד דכבר ניסת בודאי אין להוציא. ומה"ט אף בלא ניסת יש להתירה בנ"ד ולהנשא לכתחלה כיון דעיקר החומרא אף לכתחלה אינו אלא דרבנן ע"כ בחשש ספק גט מעושה שלא כדין כמו שיתבאר להלן יש להקל אפי' לכתחלה. ועיין באהע"ז סימן פ"ה סעיף י"ב דאם אמרה אתה נתתה לי במתנה נאמנת והש"ך בח"מ סי' ס"ב ס"ק ו' דהביא בשם המ"מ דהטעם הוא חזקה דאינה מעיזה והש"ך סתם דבריו עיי"ש אבל הב"ש בסימן פ"ה ס"ק למ"ד החזיק בדברי המ"מ בטעמו וכבר האריך בזה האו"ת בסימן ס"ב ואכמ"ל: יד) ועוד נראה דאף לשיטת החלקת מחוקק דס"ל דאף אם ניסת תצא בזה"ז מ"מ הא לא חיישינן לחומרא זו רק מצד ספק בעלמא כמבואר הלשון בהרמ"א סימן י"ז שכתב בזה"ל דבזה"ז אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה. אלמא דז"א רק מצד ספק בעלמא ומה"ט לחומרא חיישינן אף בזה"ז להך חזקה. ובפרט לפי מה דנתבאר דמצד עיקר הדין אף האידנא נאמנת א"כ נ"ד אף דאי נימא דיש לחוש בהגט מפאת חשש אונס עכ"ז לכה"פ אינו רק ספק גט מעושה שלא כדין משום דאי נימא דמחויב ע"פ דין תורה לגרשה אין לנו לחוש בנ"ד כמו שנתבאר. ועיקר הספק הוא דלמא אמרה שקר ואינו מחויב לגרשה. א"כ זה דומה למה דמבואר בתשו' הרא"ש כלל ע"ב סימן ה' והובא בב"י לח"מ סימן ר"ה דהיכא דא' תבע מחבירו מאה זהובים והשיב הנתבע לא הייתי חייב לך רק פ' זהובים וכבר נתתי לך ופטרתני כו' וטען ראובן אנוס הייתי כי הייתי מוכרח למחול לך כדי שתתן לי השמונים זהובים כו' והשיב הרא"ש דלאו מודעא היא דהא לא הכירו העדים באונסו של זה דאיכא למימר הדין עם שמעון שלא היה חייב לו אלא שמונים ולא דמי לעובדא דפרדיסא כו' יעו"ש ובב"י סוף סימן ר"ה. והנתיבות בסימן הנ"ל ס"ק ט' הביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב לפקפק דהא מחילת השבועה על העשרים זהובים דמי למתנה כו'. ונראה דס"ל להרא"ש דכל שאינו ידוע שהוא מתנה באמת דאפשר דנתרצה בשמונים מחמת שהאמת הוא כך שאינו חייב לו יותר לכך לא מבטלין הקנין עכ"ל הנתיבות ולא ביאר היטב הנתיבות סברתו. אמנם לפמש"כ בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן יו"ד ענף ד' וענף ה' וענף ו' ובסימן י"א בשיטת הרא"ש דספק אומדנא מקרי דברים שבלב ואינן מבטלין למה שאמר בפי' בפיו. וגם העליתי בספרי שם סימן י"א דספק במציאות לכ"ע מקרי דברים שבלב ואינן דברים ומה"ט בספק אונס אין לו כח לבטל למה שאמר בפי' דהמעשה מרצונו כמו שהארכתי שמה ובסימן ט"ז בארוכה בספרי דספק אונס לא מבטל מעשה הברור לפנינו דזהו הוי כדברים שבלב יע"ש א"כ ה"ה בנידון הרא"ש בתשו' הנ"ל אף דהי' אונס ודאי רק דספק לנו אם מגיע לו העשרים זהובים או לא והשבועה היא לברר הספק ע"כ כיון דנולד לנו ספק בעיקר הענין אם האמת עם התובע או לא ע"כ גם זה מקרי דברים שבלב כיון דבפירוש אמר בפיו דמוחלו רק דנולד לנו ספק על מחשבתו אם הי' זה במחילה גמורה או מפאת אונס ע"כ מקרי זה דברים שבלב כמו כל ספק אומדנא דמקרי דברים שבלב וע"כ אין מבטלין להמחילה דמחלו בפי' וזה נכון בכוונת הרא"ש בתשובה הנ"ל: טו) וע"כ ה"ה בנ"ד דנולד לנו ספיקא דדררא ע"י מה דאמרה כן בפניו אי האמת עמה דאין לו גב"א ואז הגט כשר כיון דזה מקרי גט מעושה כדין או דהאמת עמו והוי גט מעושה שלא כדין דכיון דעשה מעשה הגירושין ואמר שמגרשה מרצונו הטוב. רק דספק לנו על מחשבתו א"כ זה מקרי דברים שבלב ואינם דברים לבטל למה שאמר בפיו לפנינו וז"א רק ספק במציאות כי מחמת החזקה דאינה מעיזה פניה אף בזה"ז אינו אלא ספק כמש"כ. ואף דיש רובא כנגדו דרוב אנשים אין להם מום זה ומ"מ הוא ספק השקול דחזקה דאין אשה מעיזה הא לפי דינא דהש"ס נאמנת להוציא א"ע מחזקת א"א בטענה דאין לו גב"א וא"כ הרי חזקה זו היתה מלפנים עדיפא מרובא. וא"כ עכשיו אף דחששו עכ"פ בספק מיהו קיימא. והוי ספק בעיקר הענין אם יש לו גב"א או לא ע"כ נימא דמשום ספק לא מבטלין למעשה הגרושין וגם בזה שייך סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל דאפשר דנתרצה על הגט מחמת שידע האמת