עין יצחק חלק א צט

וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם דהא דהשקו את התמיד טעמם משום כדי שיהי' בנקל להפשיט העור ובזה לא מצינו דהצריכו צוננים כי אם משום סרכות מצינו דהצריכו צוננים לצנן החמימות של הריאה כמש"כ הלבוש

י) ולכאורה רציתי לומר בטעם הרמב"ם דלכן לא כתב בהשקו התמיד דהי' עושין כן משום חשש סרכות לפי דהא בגדיים וטלאים לא מעכב הבדיקת ריאה כמבואר ביו"ד ריש סי' ל"ט אבל ז"א דהא שיטת הרמב"ם בה' שחיטה פ' י"א ה' ז' דמן הדין לא צריכי בדיקת הריאה לכתחילה רק מצד המנהג שנהגו אחר חתימת הש"ס כמש"כ שם ה' ז' ובכ"מ שם. ואפ"ה כתב הרמב"ם בסוף ביצה דהי' משקין כדי שינתקו הסירכות אלמא דאף מה דאינו מעכב הבדיקה וא"צ אף לכתחילה לבדוק מ"מ הי' חוששין משום סרכות דילמא ימצאו אחר זמן איזה סירכא המטרפת א"כ עדיין תקשה בסתירת דברי הרמב"ם הנ"ל (ועיין בתמיד פ"ד גבי עבודת התמיד דהי' מפריש הריאה מן הכבד כדי שיהא הריאה עם הצואר) ומה"ט לא כתבתי לפלפל במש"כ רש"י בסוף ביצה דהי' משקין משום הפשט העור ולא משום סרכא דזהו לפי דרש"י ס"ל דבדיקת הריאה אינו מעכב כדאמר אתמול אכלנו מחלבה כו' דז"א דהא גם הרמב"ם ס"ל דא"צ לבדוק אף לכתחילה להריאה ואילו רש"י הא ס"ל דלכתחילה בדקינן להריאה כמבואר ברש"י חולין ריש (דף י"ב) ע"ש ולכן לא ראיתי להאריך בכ"ז: וע"כ העיקר כמו שכתבתי בתירוץ דברי הרמב"ם דלא ליסתרו אהדדי משום דס"ל דבטלאים הרכים בתוך שנתן לא הי' מהני אף מיעוך קל ואף בניתקת ממילא על ההשקאה לא מהני בהו להקל משום זה וע"כ הוכרח לשנות טעמו בהך דתמיד דמשום הפשט העור שיהי' בנקל השקוהו וכ"כ הרמב"ם בפ"א ה' תמידין ה' ט' דהשקו את התמיד כדי שיהא נוח להפשיט ולא הזכיר כלל משום סרכות ומתורץ דברי הרמב"ם על נכון

יא) ולפ"ז מוכח דאף בניתקו הסרכות ע"י הכנסת היד הטבח ובהגבהת אצבע וכה"ג ע"י מיעוך קל דכ"ז לא מהני בטלאים דאל"כ תקשה אמאי לא כתב הרמב"ם דלכן השקוהו כדי שינתקו הסרכות בקל ע"י הכנסת היד או הגבהת אצבע או דיפרדו ממילא הסירכות והכל ע"י ההשקאה. וע"כ מוכח דס"ל להרמב"ם דכיון דידוע דהי' סרכא לכן אף דנתקו ונתפרדו עכשיו מאיזה סיבה שיהי' מ"מ דינן כדין סרכא גמורה לפי דבטלאים הסרכא רכה ויכולה להפרד ע"י איזה סיבה בעולם. וע"כ אסור להשקותו משום זה דא"כ יהי' כמו הערמה וכקושיות הר"ר שמואל המובא בב"ח כנ"ל ולכן הוכרח הרמב"ם לכתוב דהשקוהו כדי שיהי' בקל ההפשט העור, ואף דממילא ינתקו הסרכות. עכ"ז כיון דלא עבדינן במכוון משום הסרת הסרכות אין זה מקרי הערמה בדבר איסור כנ"ל וה"ה בעגלים הרכים לא מהני שום סיבה להסרת הסרכות שלהם דהא חד טעמא אית בהו. כן יש לכאורה להוכיח מן דברי הרמב"ם במה שסתר שיטתו בהך משנה דתמיד שלא פי' כמו שכתב הרמב"ם בעצמו בהך דסוף ביצה הנ"ל משום דלפי מש"כ לא סתרי דברי הרמב"ם להדדי: ענף ג'

יב) שוב ראיתי לסתור זה ההוכחה והוא דיש לתרץ דברי הרמב"ם באופן אחר דהא שיטת הרמב"ם בפ"ב ה' איסורי מזבח ה' י' דהא דטריפה פסול למזבח זהו משום הקריבהו לפחתיך כו'. והכסף משנה שם כתב דס"ל להרמב"ם דדרשא דמן הבקר להוציא הטריפה אסמכתא בעלמא הוא והשער המלך פ' י"א ה"ש הקשה עליו מהא דחולין (דף י"א) במה דאמרו מנלן דאזלינן בתר רובא כו' והחתם סופר לחלק יו"ד סי' ע"ב תירץ זה דדוקא בחשש דרוסה הוי דאורייתא אף על קרבנות משא"כ בשארי טריפות דאינו רק הלמ"מ: זה לא נאמר על קרבן ולא מיתסר רק מדרבנן והנה גם אנכי תירצתי דברי הרמב"ם הנ"ל על נכון במק"א: ובעצם סרכא שלא כסדרן אף דמטרף משום זה מ"מ אינו רק ספק טריפה לפמש"כ התב"ש בסי' ל"ט ס"ק ק' בסופו בשם הרשב"א דכתב דאף דאין סרכא בלא נקב מ"מ איכא ספק שמא רק עור א' ניקב ע"ש ועיין בחולין (דף י"א) בתוס' ד"ה אתי' מפרה כו' בסה"ד שכתבו בנטרפה מחמת סרכא ה"ל החלב ס"ס ספק אינה טריפה כו' וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' רל"ב ס"ק כ"ח דבטריפה מחמת סרכא אינו רק ספק טריפה ע"ש. וגם הא שיטת הרמב"ם בפ' י"א ה"ש ה' ו' דהא דנטרף ע"י סרכא הוי משום דאין סרכא בלא נקב כמש"כ שם הלח"מ וכ"כ התב"ש בסי' ל"ט ס"ק י"ד בשם המרדכי דכתב דשיטת הרמב"ם הוא כפי' רש"י דאין סרכא בלא נקב א"כ ממילא יש להסתפק דילמא לא ניקב רק קרום העליון כמש"כ התב"ש בשם הרשב"א לשיטת הסוברים דסירכא הוא מטעם דאין סירכא בלא נקב

יג) ולפי שיטת הרמב"ם דטריפות למזבח אינו אסור רק מדרבנן ורק לאכילת אדם נאסר טריפה מה"ת ובעולה דאין בה רק אכילת מזבח בלבד לא נאסר רק מדרבנן א"כ בסירכא המטרפת כיון דאינו רק ספק טריפה אין לפוסלה מן הקרבן וע"כ שפיר הוכרח הרמב"ם לפרש גבי הא דהשקו את התמיד דהשקוהו כדי שלא יוכבד עליו הפשטת העור משום דמחשש סירכא א"צ להשקותו כלל דהא אף שימצא סירכא גמורה המטרפת מ"מ יוכשר קרבנו ולא יופסל דלא הוי רק ספק דרבנן ולקולא כדקיי"ל. ע"כ הוכרח הרמב"ם לכתוב טעם אחר בזה ועיין בריב"ש סי' קס"ג שכתב דגם בקרבנות היו בודקין את הריאה מן חשש סירכות כמו באכילת הדיוט זהו משום דס"ל דמה"ת נפסלת טריפה למזבח וכ"כ התשב"ץ בח"א שאלה ס"ז דמה"ת נחסרה טריפה למזבח ע"ש אבל הרמב"ם דס"ל דלא נאסר רק מדרבנן א"כ לא היו בודקין הריאה לקרבן ועכ"פ להשקותו בוודאי לא היו נצרכים דאין בזה חשש כלל דאף דיוודע לנו דיש לה סירכא גמורה מ"מ אין לפוסלה דהוי ספק דרבנן דלקולא וע"כ פירש דהשקוה משום הפשטת העור א"כ נסתר ראייתי מן הרמב"ם

יד) ובעיקר דברי הרמב"ם דס"ל טריפה לא נאסר מה"ת לקרבנות יש להביא ראי' לדבריו ע"פ מה שכתבתי מהא דפסחים (דף ך') דאמר רב יהודה א' שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כו' ופירש רש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי דהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות העור והבשר ומשקין אותה כפי שתהא נוח להפשיט כמו בסוף ביצה עכ"ל רש"י והצל"ח שם בפסחים הקשה מזה על שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל בסוף ביצה דעיקר השקאתה זהו משום חשש סרכות א"כ לפ"ז למה נקט פרה של זבחי שלמים הא גם בשארי קרבנות צריך הבעלים להשתדל שלא יוטרף ויופסל הקרבן יהי' צריך להביא זבח אחר א"כ גם בכל הקרבנות ישתדלו להשקותה מחשש סירכות. ונשאר בצ"ע אמנם לפמש"כ בשיטת הרמב"ם אתי שפיר משום דבכל הקרבנות דאין בהם אכילת הבעלים ואף דיהי' בהו אכילת הכהנים וכהנים אסורים לאכול טריפה מה"ת כמבואר מנחות (דף מ"ה) מ"מ הא אכילת כהנים אינו מעכב וקיי"ל דאף בנטמא בשר וחלב קיים זורק