עין יצחק חלק א ק

הדם לכתחילה כמבואר בפסחים (דף ע"ז) וברמב"ם פ"א הלכות פסולי המוקדשין ה' ל"ד. ועיקר הכשר הקרבן אינו תלוי באכילת הכהנים וע"כ אף בטריפה כשר הקרבן למזבח מה"ת וממילא בספק תלינן לקולא כמו כל ספק דרבנן ולכן אינו מקפידין הבעלים בכל קרבנות להשתדל שלא יהי' טריפה ולהשקותן סמוך לשחיטתן משום דהא אף כשיוודע דיש בהם סירכא המטרפת ג"כ לא יהיה נפסלים לקרבן ולהכי נקט הש"ס פרה של זבחי שלמים דבשלמים דיש בהם העיקר אכילת בעלים בוודאי יהיה אסור לאכול אם ימצא סרכא המטרפת כמו כל ספק דאוריי' ע"כ משתדלין הבעלים להשקותן כו' ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם דטריפה דמיפסל לקרבן אינו רק מדרבנן. ומתורץ קושיות הצל"ח ועיין בקצה"ח סי' ת"ו ס"ק א' מש"כ דרך אחר לתרץ קושיות רש"י ע"ש. ולדעתי נראה כמו שכתבתי

טו) ונתבאר דאין ראי' מהרמב"ם דתמיד להחמיר אף בניתקת ע"י הכנסת היד וכה"ג באיזה מיעוך קל בעגלים הרכים וגדיים וטלאים משום דיש לפרש כוונת הרמב"ם כנ"ל דבקרבנות א"צ להשתדל ע"ז. רק משום הפשט העור והא דסיים הרמב"ם שם בתמיד דלכן השקו אותו שזה ממהר להפשיטו כמו דנתבאר בביצה כו' אף דהתם כתב דזהו משום סירכא עכ"ז עיקר הענין עולה לקנה א' דזהו הכל לרכך הבשר והעור וממילא נתרכך ג"כ הסרכא בכללן ואתי שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל בעז"ה וידעתי דיש מקום לומר ג"כ דכוונת הרמב"ם הוא כאן בתמיד לפרשו דקאי ג"כ על סרכות הריאה דיהי' נפשטים בקל מעל הריאה וכפי האמור בביצה ואז הי' אתי שפיר דמיונו שכתב דזהו כמו דנתבאר בביצה אבל באמת ז"א דהא לא הזכיר שם בתמיד כלל מן סרכות ודוחק לומר דכיון דכתב כמו דנתבאר בביצה. ע"כ קיצר בדבר וסמך על המעיין שמה דאכתי תקשה במש"כ הרמב"ם בספרו הגדול יד החזקה בפ"א ה' תמידין ה' ט' דהי' משקין אותו בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשיט ושם לא סיים להך דביצה ואיך קיצר כ"כ שם וע"כ כוונתו שם להקל הפשט העור וכן מורה הלשון שכתב דיהא נוח להפשיטו וקאי על גוף הקרבן דהזכירו מתחלה וע"כ העיקר כמש"כ לעיל בכוונתו: ענף ד'

טז) ועכשיו דנתבאר דאין ראי' מסתירת הרמב"ם להחמיר ממילא יש להביא ראי' להקל מן שיטת הערוך דהובא בספר בית אפרים בספרו שפת אמת שם שכתב דלכן השקו התמיד כדי שיהי' נפרד הריאה מהצלעות ומהלב בעת ששותה לפי דהצמיאה מדבקת הלב והצלעות להריאה. ע"ש וא"כ תקשה עליו קושיות הר"ר שמואל דהובא בב"ח סי' תצ"ז באו"ח דאיך מערימין בזה וע"כ מוכח דס"ל ג"כ כמו דנתבאר לעיל דכיון דנפרדת בקל הסרכא המדבקת הריאה להלב והדופן ממילא מוכח דלא הוי רק ריר בעלמא וזהו משום דהערוך מייתי שם הגמ' דביצה דסרכא דמשכא ובפי' הראשון מפרש כפי' רש"י שיהי' נוח העור להפשט כו' ובפי' השני מפרש משום ריאה ועיין בהגר"א זצ"ל ביו"ד סי' ל"ט הנ"ל דמפרש להוכיח מזה דסרכא הניתקת ע"י הכנסת היד כשירה משום דס"ל דדוחק לחלק דשאני היכא דנפרדת ממילא הריאה מהסרכות בעת ששותה הבהמה להיכא דאינה נפרדת רק ע"י סבה דמעשה יד הבודק כמו בהכנסת היד או במיעוך כמבואר שם וע"כ ס"ל דאין לחלק בכ"ז משום דאי נימא דלא מהני כ"ז א"כ גם בניתקת ממילא ע"י השקאה בלא שום מעשה ג"כ לא יהי' מהני קושיות הר"ר שמואל הנ"ל. וס"ל להגר"א זצ"ל דכיון דמצינו בש"ס להקל בניתקת הסרכא ומתפרדת הריאה מן דבוקה ללב וצלעות מאיזה סיבה ע"כ מוכח מזה דאי תלינן בריר בעלמא דממילא היא כשירה לפי דכל זה הוי הוכחה לנו דלא הוי רק ריר בעלמא וכשירה א"כ לשיטת הערוך דס"ל כמו כן בהשקו את התמיד דהיו משקהו כדי להפריד הריאה מן הלב שלא יהי' מדובקים: והתם הא הוי טלאים דכל השנה מקרי טלה בלשון חז"ל ומסתמא כן הי' נקרא בשם טלה אז לכל וכמש"כ התב"ש. ועוד דגם לפי המנהג של התב"ש דכתב דזה תלוי במנהג המקומות דיש עד ה' או ו' חדשים א"כ ה"ל להש"ס לחלק דלא הי' צריכין להשקות התמיד רק בהגיע לגדלות וכ"ז דנקרא בשם טלה לאנשי הארץ לא הי' צריכין להשקותו וכקושיות הר"ר שמואל הנ"ל ומדלא חילקו מוכח דס"ל דאף בטלאים הרכים בניתקו הסרכות מאיזה סיבה קלה תלינן אף בהו ברירא בעלמא וכשירות

יז) ולפ"ז מוכח מן שיטת הערוך דאף בעגלים הרכים וטלאים בניתקו ע"י הכנסת היד וכעין זה באיזה סיבה קלה דתלינן דהוי רק ריר בעלמא וע"כ יש לסמוך על שיטת הערוך ולהקל אף בעגלים וטלאים באיזה מיעוך קל משום דאי הי' סרכא גמורה לא הי' ניתקת ע"י איזה סיבה קלה וגם פי' הראשון של הערוך דפי' דזהו משום הפשטת העור לא פליג ע"ז וכן פי' הרע"ב בתמיד פ"ג משנה ג' רק דס"ל כשיטת רש"י דסוף ביצה בפשט הגמרא דלאו משום סרכות הי' משקין רק כדי להקל פשוט העור אבל בפי' השני דס"ל כשיטת הרי"ף דמשום סרכות היו משקין א"כ ה"ה בהשקו התמיד הי' משקין משום זה כמש"כ הערוך ואף להרמב"ם דפי' דהי' משקין התמיד משום שיהי' בקל הפשט העור ולא כמו שכתב בסוף ביצה הא ביארתי דלשיטתו הי' מוכרח לפרש כן בהך דתמיד משא"כ הערוך ס"ל כשיטת רוב פוסקים דס"ל דטריפה פסול מה"ת לקרבנות וכמש"כ התשב"ץ והריב"ש והכ"מ הנ"ל א"כ אינו סתירה מהרמב"ם להך דינא ע"כ יש לנו לסמוך על היסוד הגדול דיש להוכיח מן הערוך דבניתקת בקל תלינן ברירא אף בעגלים הרכים וטלאים אך המיעוך דכתב הרמ"א דלא מהני בעגלים כו' זהו משום דזה גרע מסרכא הניתקת ע"י הכנסת היד והגבהת אצבע ובאמת מוכרח לומר דהרמ"א ס"ל דמיעוך הנהוג גרע מהך דהשקו התמיד אבל במה דהניתקת ע"י הכנסת היד והגבהת אצבע וכיוצא בזה מוכח לפי פי' הערוך דאף בטלאים ועגלים הרכים תלינן ברירא ואין ע"ז שם סירכא המטרפת כלל וכבר נתבאר דמן פי' הרמב"ם בהך דהשקו את התמיד אינו ראי' לסתור זה וכן י"ל ברברי הרע"ב בתמיד פ"ג משנה ד' והמפרש במסכת תמיד שם ג"כ כנ"ל ועיין בב"י סי' ל"ט דכתב באופן א' דכ"ע. ס"ל להקל בסרכא הניתקת ע"י הכנסת היד ונענוע ע"ש והא דהעירותי לעיל מהא דהשקו התמיד בכוס זהב ולא בכוס שייש. י"ל דס"ל כמש"כ הראב"ד בתמיד פ' ד' דדוקא בחמימי חמים המתכת ובקרירי קריר כמו בב"ב (דף י"ט) וקצרתי

יח) וכן מוכח ממה דכתב המחבר בסתמא להקולא דמועיל הכנסת היד או הגבהת אצבע ולא מחלק דבעגלים הרכים ובטלאים לא מהני קולא זו דהא מצינו בסי' נ"ז סעי' א' גבי דרוסה דמחלק המחבר שם בין גדיים וטלאים לגסות כמבואר שם וזהו מגמ' חולין (דף נ"ג) [והא דסי' ל"ה סעי' ח' דאי' שם בהגהת הרמ"א בשם יש אומרים דבגדיים וטלאים כו'. והמחבר דלא חילק שם בזה ס"ל באמת דלא כהי"א ועיין בפר"ח שם דכתב באמת דלא סמכינן על הנך י"א]. הרי דמצינו דהמחבר בעצמו מחלק בין גדיים וטלאים היכא דהוי החילוק ביניהם א"כ ה"ה אם הי' החילוק אף בנתקו הסרכות בהכנסת היד או בהגבהת אצבע