עין יצחק חלק א צח

ה) ומ"מ שפיר כתב בביאור הגר"א זצ"ל סמך להקל למתנתקת ע"י הכנסת היד או הגבהה כו' דהא עכ"פ חזינן דאף דהי' סירכא גמורה ואילו לא הי' משקה אותה היתה נטרפת ע"י הסירכא ומ"מ פועלת ההשקאה לרכך אותה ותלינן ברירא בעלמא דאל"כ אמאי כשירה הא כיון דהוי עכ"פ סרכא המטרפת א"כ אמאי תהיה כשרה בניתקת ע"י ההשקאה וכעין קושיות הר' ר' שמואל דהובא בב"ח דמשיג על פי' הרי"ף דזהו הערמה להכשיר הטריפה כנ"ל וכמו דקיי"ל בסרכא תלוי' דאם יש סי' דניתקה מצד הב' היא טריפה כיון דידוע דהי' סירכא של"כ וע"כ מוכח דאמרינן כיון דניתקת ממילא ע"י ההשקאה א"כ אין דינה כסרכא המטרפת ותלינן ברירא וסרכא בת יומא: וכיון דמצינו חילוק עכ"פ בש"ס מזה ע"כ שפיר הוכיחו הפוסקים מזה דה"ה בניתקת ע"י הכנסת היד וכה"ג. ויהי' איך שיהי' כיון דעיקר היסוד של הפוסקים והרמב"ם שכתבו דאף דהי' סרכא נשמטת ע"י ההשקאה משום דתלינן ברירא ואילו היתה סרכא גמורה לא היתה מתנתקת ומתפרדת ממילא ע"י ההשקאה וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל למילף ולדמות זה לניתקת ע"י הכנסת היד ומיעוך לדידן כנ"ל ענף ב

ו) וידוע דתמיד בא מן הכבש וכבש הוא בתוך שנתו כמבואר פ"א דפרה וברמב"ם פ"א ה' מעשה הקרבנות ומבואר ברמ"א סי' ל"ט גבי מיעוך בגדיים וטלאים דלא ממעכין בהם משום דהסירכא רכה ומתנתקת. ועיין בתב"ש סי' ל"ה ס"ק נ"ט דעיקר שם טלה הוא בתוך שנתן כמבואר במנחות (דף ק"ז). ולדידן תלוי במה דנקרא בלשון ב"א בשם גדי וטלה וכיון דבזמן הש"ס הי' נקרא טלה בתוך כל שנתו א"כ דינו של התמיד כגדיים וטלאים דלא מהני מיעוך בהו ועיין שם במסכת תמיד פ"ג שאמרו צאו והביאו לי טלה כו' לשכת הטלאים כו' ע"כ גבי תמיד דבא מן הטלה דלא מהני מיעוך בהו משום דהסירכא שלהן אף בלא ההשקאה היא רכה ואינו ראי' ממה דניתקת ע"י מיעוך וה"ה בניתקת ע"י הכנסת היד או הגבהת אצבע או בניתקת ע"י ההשקאה דאינו ראיי' מזה להקל בהו לפי דבטלאים הסירכא היא רכה ויכולה אף סרכא גמורה להנתק ע"י איזה סיבה ע"כ אסור להשקותה כדי דינתק הסרכא משום דזה מקרי הערמה כעין קושיות הר"ר שמואל הנ"ל ולכן כתב הרמב"ם גבי השקו את התמיד דלא השקוהו למען ניתק הסרכות רק כדי להקל ההפשט העור ואף בממילא ניתקין הסירכות עכ"ז כיון דאינו עושה במכוון עבור הסרכות אין זה מקרי הערמה. ובאמת כיון דלא שכיח סרכות בטלאים לא חיישינן דילמא יתפרקו הסירכות ע"י ההשקאה. ודוקא בבהמות גסות מצינו בביצה (דף מ') דמשקין אותה כדי להנתק הסרכות משום דזהו הבחנה מעלייתא בהו משא"כ בטלאים

ז) ולפ"ז מדוקדק מה שאמרו בגמ' סוף ביצה דמילתא אגב קמ"ל לשקי' אינש בהמתו והדר לשחוט דלכאורה קשה הא ממילא ידענו זה מן הא את התמיד וזהו משנה מפורשת א"כ תקשה על הא דביצה דאמרו מילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקיי' אינש כו' הא זהו ידענא מהך משנה מפורשת דתמיד. וכן דרך הש"ס להקשות כעין זה דמאי קמ"ל הא תנינא חדא זימנא כו' ועיין בזבחים (ד' כ"ח ע"א) ובתוס' שם ובמנחות (דף צ"ג) בתוס' וברכות (דף ב') בתוס' ובחולין (דף ב' ע"ב). ובכמה דוכתי כעין זה וקצרתי] וע"כ מוכח מזה דהש"ס בביצה שם קמ"ל דין מחודש מה דלא הוי ידענא זה מהך משנה דתמיד משום דבתמיד לא הי' ההשקאה משום סרכות רק משום הפשטת העור. אבל הכא בביצה אשמעינן דאף משום סרכות בלבד ג"כ מותר להשקותה אף במכוון רק משום סרכות בלבד. דלא נימא דזהו מקרי הערמה כיון דאינו מכוון רק לזה בלבד מ"מ מותר משום דמה דמתנתקו הסרכות בגסות משום ההשקאה אין בזה חשש איסור כלל משום חשש סירכא א"כ אשמעינן טובא בהך משנה דביצה וגם נפ"מ אף היכא דמולג את העור כדי לאכול העור של הבהמה כמבואר בביצה (דף ל"ד) דאז לא הי' מפשיטין את העור ואף דבתוס' שם ד"ה מולגין כו' כתבו דדוקא במולג הראש ורגלים מותר עכ"ז הא חד דיעה סבירא לי' דה"ה אף לאכול את העור של כל הבהמה מותר כמבואר דיעה זו ברמב"ם פ"ג ה' יו"ט ה' ז' והובא שם במ"מ ע"ש. ועיין באו"ח סי' תצ"ט סעי' ב' ובמג"א ס"ק ב'

ח) וגם נפ"מ בתרנגולת דמותר לד"ה למלוג כמבואר שם במג"א ובחשש עצם סרכא אין נפ"מ בין עוף לבהמה כמבואר בתבו"ש סי' ל"ה ס"ק מ"ה ובפרמ"ג סי' ל"ה ס"ק מ"ז ובלבושי שרד שם ועיין ברי"ף סוף ביצה שלא גרס לישקיי' אינש בהמתו כו' רק גרס לישקי' אינש והדר לישחוט ואפשר דזה תלוי בשיטתם דפליגי בענין סרכא דמשכא דרש"י דס"ל משום הפשטת העור גרס לישקי' בהמתו והרי"ף דגרס לישקי' אינש לבד זהו משום דהוי בחשש סרכות א"כ גם עוף בכלל ואילו לבדוק הריאה ס"ל להרמב"ם בפ' י"א ה"ש דמן דין הש"ס לא בדקינן שום ריאה רק ממנהגא בעלמא וכיון דאין מקפיד במולג בהפשט העור א"כ לא שייך ע"ז העצה להשקותה משום הפשטת העור ע"כ אמרו עוד טעם דסרכא דאז גם בזה יש עצה טובה להשקותה כדי שינתקו הסרכות ומיושב דברי הרמב"ם על נכון דלא סתרי להדדי: ולפ"ז נתבאר דבגדיים וטלאים דכתב הרמ"א בשם מ"כ דקבלה בידו להטריף דלא מהני מיעוך בסרכות בהו: ולפמש"כ מוכח כן מן הרמב"ם דס"ל ג"כ דבגדיים וטלאים לא מהני איזה עצה והוכחה לדון דהוי רירא. דאל"כ הא ה"מ לומר בהשקו התמיד דמשום סרכא עשו כן. וע"כ מוכח מזה דבהמות דקות הרכים לא מהני זה משום די"ל דמחמת דהסרכא שלהן היא רכה ע"כ מתנתקת ע"י איזה סיבה וזהו ראי' אלימתא להאי מ"כ של הרמ"א הנ"ל

ט) גם י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מהא דפסק הרמב"ם בפ"א ה' תמידין דהשקו את התמיד בכוס של זהב ופסק כמ"ד דס"ל בכוס של זהב דוקא כמבואר שם בלח"מ ה"ט והובא פלוגתת אמוראי בזה בתמיד (דף כ"ט) ובחולין (דף צ"ה) ואי' בתמיד (דף ל"א) על שולחן של שייש נותנין האברים דבאולם שני שולחנות מבפנים כו' א' של כסף וא' של זהב כו' מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשייש ניעבדו דכסף ניעבדו דזהב אמר רב חיננא כו' מפני שהוא מרתיח ושייש טבעו לקרר כמש"כ בפירוש המשניות להרמב"ם פ"ג דתמיד ועיין במנחות (דף צ"ט) ובתוס' ד"ה של כסף כו' (ועיין בחולין (דף נ"ה) בקייטא אייתי משיכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירא כו' והרמב"ם בפי' המשנה כתב דידוע דכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים כו' והובא בתב"ש סי' ל"ו ס"ק ע': והא דשבת (דף קנ"א) דנותנין על המת כלי מיקר ומתכות הקשה זה הראב"ד בתמיד שם ע"ש). והנה התב"ש בסי' ל"ט ס"ק מ' כתב בשם הלבוש דעצה טובה להשקות הבהמה סמוך לשחיטתה דכ"ז שלא הושקתה היא מלאה סרכות. ויש כתבו שיש להשקות צוננים שהסרכא מחמת חמימות באה עכ"ל וכיון דמחמת סרכות הריאה טוב להשקותה צוננים א"כ הי' קשה להרמב"ם דל"ג להשקות התמיד בכוס של זהב יותר טוב הי' לו להשקות בכוס של שייש וכה"ג דאינו בטבעו להרתיח רק לצנן ואילו של זהב טבעו להרתיח כמו דאמרו בתמיד כנ"ל.