עין יצחק חלק א צו

דבגבעת שאול סי' מ"ט דמבואר שם להיתירא ורב אחד הטריף לשאלה זו וכפי המבואר בהשו"ת שבסוף לבושי שרד דמחלק דלדידן דקולפין בנחת ולא ממעכין דגרע וביקשו ממני לחוות דעתי בזה

א) תשובה מקור הך דינא הוא בב"ח יו"ד ריש סי' ל"ז שכתב דנקב במקום משמוש ידא דטבחא סמוך לסרכא עוברת אין תולין להקל כו' והובא בת"ש בשמלה חדשה סי' ל"ו ס"ק י"א ובפרמ"ג סי' ל"ו במשבצות ס"ק ז' דהעלה בכוונת הב"ח דלאו משום חסרון הבדיקה הוא אלא משום דסירכא שלא כסדרן רוב הפוסקים מטריפין אלא שאנו מקילין ע"י מיעוך כו'. והל"ש בשו"ת שבסוף ספרו אות ט"ו ביאר זה ביתר ביאור דהטעם הוי משום תרתי לריעותא דניקב במקום דאיכא למתלי הוי ריעותא כ"ד וע"כ במקום ריעותא גדולה דשלא כסדרן מצרפינן והוי תרתי לריעותא כו' וה"ז קרוב לדברי המשבצות כו' עכ"ל הל"ש: ולכן אף דנימא דהבדיקה לא הוי לעיכובא מדחזינן דמועיל בדיקה דידן וכעין סברת הט"ז בסי' ל"ט ס"ק ו' מ"מ טריפה בכה"ג משום דהוי כעין תרתי לריעותא ובאמת הסברא נוטה לדון דמה דתלינן במשמוש ידא דטבחא או בנפיחה בחוזק דזה לא מקרי ריעותא וכמבואר בחולין (דף מ"ו ע"ב) וברש"י ד"ה אין מקיפין בבועי דבועא שניקבה היכא דיש לתלות במשמוש ידא דטבחא כשירה וכ"כ התוס' שם בד"ה אין מקיפין בבועי וכ"כ הר"נ שם וכן מבואר ביו"ד סי' ל"ז סעי' ו' הרי מבואר דמה דתלינן במשמוש ידא דטבחא אין זה מקרי ריעותא להצטרף לריעותא אחריתי והטעם הוא פשוט דאף דכתבו האחרונים דבמקום דאיכא פלוגתא אף דקיי"ל כמאן דמכשיר דמ"מ מידי ריעותא לא נפק וע"כ הי' מקום לדון כן לשיטתם היכא דתלינן במשמוש יד הטבח כיון דיש פלוגתא בזה כמבואר בחולין (דף מ"ט) מ"מ הסברא נוטה דאין זה מקרי ריעותא. לפי דשאני כל ריעותא דאף דכשירה מ"מ מידי ריעותא מחיים לא נפיק וע"כ דיינינן בי' להטריף משום תרתי לריעותא אבל בהך דמשמוש ידא דטבחא דכיון דתלינן דנעשה לאחר שחיטה א"כ ממילא אין שם ריעותא ע"ז כלל אף לצרפו לשארי ריעותא כן הסברא נוטה אכן כיון דכבר החמיר הב"ח והאחרונים בסרכא עוברת דלא תלינן בזה וודאי אין לזוז מדבריהם לפי דשאני ריעותא דסירכא שלא כסדרן דהוי ריעותא גדולה דבצירוף ריעותא כל דהו מטרפינן וכמש"כ האחרונים והך דתלינן נחשבת עכ"פ לריעותא כל דהו דלגבי בועא דלא הוי ריעותא גדולה אין נחשבת כתרתי לריעותא במה דתלינן משא"כ בסרכא של"כ. ועובדא דבג"ש סי' מ"ט שאני דשם מיירי דהי' ידוע דנעשה הנקב לאחר שחיטה כמבואר שם וכ"ז פשוט

ב) ולענ"ד יש לדון בכה"ג מילתא חדתא היכא דחזינן דאף במקום שלא היתה הסירכא וגם התפשטות הסירכא לא הי' שם ומכל מקום מבצבץ על אותה הריאה והיכא דיש למתלי בחוזק הנפיחה בכח וכיוצא בזה במשמוש ידא דטבחא דבזה תלינן ודאי להכשיר דבכה"ג גם אם מבצבץ על מקום שטח התפשטות הסירכא דתלינן דנעשה גם שם הנקב ע"י משמוש יד או בחוזק הנפיחה. והטעם הוא דהנה עיקר טעם תרתי לריעותא דאנו מטריפין הוא מן הסברא דכיון דאיתרמי הנך שני ריעותית סמוכין להדדי במקום א' זה הוי להוכחה דהיא טריפה דאם לא כן איך איתרמי הנך שני ריעותית במקום א' והוי זה בגדר סי' מקום דקיי"ל בב"מ פ"ב (דף כ"ב) דבמקום הוי סימן אמצעי ומכבר הוכחתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' דבאיסורין סמכינן על סימנים והוכחתי כן מן התוס' נדה (ד' י"ד ע"א) בד"ה ולמחר מצאה עליו דם כו' דכתבו בגליון התוס' דאין לחוש שמא דם מאכולת דכיון דנמצא על יריכה במקום שנגע בעד מוכח מילתא דטמאה נדה ע"ש וכוונתם הוא דלכן טמאה נדה וחייבת קרבן וכמו כל טמאה נדה בוודאי ולא חיישינן לחולין בעזרה. משום דבגדר סימן מקום נגעו בה ואמרינן דאיך איתרמי דבאותו מקום שנגע העד ביריכה תתמעך שם המאכולת והוי כמו כל סימן מקום דאמרו דהוי ס"א וכן הארכתי בספרי שם לדון בזה ע"פ שיטת הט"ז באה"ע סי' י"ז דסימן מקום בצמצום הוי סימן מובהק והוכחתי שם דאין לחלק בזה ועפ"ז הארכתי בהך דחולין (ד' מ"ח ע"ב) במה דאמרו שם כיון דבסמפונא רבא אשתכח סימפונא נקט ואתאי ופי' רש"י מי מכוונא לאותו סמפון אם דרך הוושט נכנסה כו' וכן יש לדון לסיוע בנ"ד מהא דנדה (דף נ"ט) ובתוס' ד"ה הי' בה טיפי דמים למטה כו' אותו שלמטה נתלה כו' כמו שעליון מעלמא אתי תחתון נמי מעלמא אתי והובא ביו"ד סי' ק"צ סעי' י"ז וקצרתי

ג) ולפ"ז יש לדון דמה"ט קיי"ל להטריף בתרתי לריעותא היכא דהם סמוכים להדדי משום דהוי זה ג"כ בגדר סימן מקום משום דאיך איתרמי הנך שני ריעותית ביחד במקום א' ודיינינן בזה כעין יגיד עליו ריעו ובא זה ולימד על זה. א"כ לא שייך לדון כן רק היכא דלא נמצא הריעותא זו רק במקום שיש שם ריעותא אחריתי אז שפיר יש לדון להך סברא ולהחמיר אבל היכא דחזינן דנמצא ריעותא כזו אף במקום אחר אז אין לנו להחמיר משום תרתי לריעותא דהחמירו האחרונים וכן יש נדון להכלל הזה בכל דיני תרתי לריעותא וע"כ בנ"ד במה דהחמיר הב"ח ושארי אחרונים בנמצא נקב במקום סרכא שעברה וכן החמירו האחרונים בזה אף בהתפשטות הסירכא אף דאיכא למתלי במשמוש יד הטבח וכן ע"י חוזק הנפיחה בכח דבכה"ג לא תלינן משום דהוי כעין תרתי לריעותא וכמש"כ הל"ש וכנ"ל וז"א שייך רק היכא דחזינן דהריאה אינו מבצבץ רק במקום הסירכא ובהתפשטות הסרכא ולא בשארי מקומות בהריאה אף דהי' שם ג"כ משמוש יד הטבח בכח וכן סברא דע"י חוזק הנפיחה בכח ודאי דזה שייך בכל הריאה ואפ"ה אינו מבצבץ רק במקום הסירכא כו' א"כ יש לנו הוכחה דהבצבוץ אינו משום מה דתלינן. לפי דאם הי' זה משום מה דתלינן א"כ הי' להמצא כן גם במקום אחר על הריאה זו אף שלא במקום הסירכא וההתפשטות לבד אלא גם בשארי מקומות בהשטח שהי' שם ג"כ במה למתלי ומדחזינן דאינו מבצבץ בשום מקום בהריאה רק במקום הסירכא או במקום התפשטות הסירכא ולא בשארי דוכתי הוי זה לנו להוכחה משום גדר סי' מקום דמבררת לנו דנעשה נקב מחיים ע"פ הנך תרתי לריעותא המוכיחין לנו זה על זה

ד) אכן היכא דחזינן דגם בשארי מקומות בהריאה שאינו מקום הסירכא וההתפשטות הסירכא דגם שם מבצבצת ויש לנו שם במה למתלי במשמוש יד בכח וכן ע"י חוזק הנפיחה א"כ חזינן דדרך הריאה זו להיות מבצבץ ע"י משמוש היד וחוזק הנפיחה ע"כ לא שייך בכה"ג לדון להך סימן מקום ולכן גם אם נמצא הבצבוץ במקום הסירכא וההתפשטות. דג"כ יש לנו לדון ולהכשיר דנעשה זה ע"י משמוש יד וחוזק הנפיחה דהא אנו רואין דכן הוא הטבע של הריאה זו וע"כ אין מקום להחמיר בכה"ג משום תרתי לריעותא כיון דלא שייך בכה"ג להחמיר משום סי' מקום ויש לנו לומר דבזה לא החמירו האחרונים לחוש משום תרתי לריעותא ומה דיש לדון בזה מצד חסרון הבדיקה. הא כבר כתבו האחרונים דכיון דסמכינן על בדיקתינו א"כ הבדיקה הוא רק לחומרא ואינו מעכבת וכפי דברי הט"ז בסי' ל"ט ס"ק ו' וזה הטעם שייך גם לדידן דנוהגין בקליפה בנחת וכמש"כ בשו"ת בסוף ספר נחלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסוף תשובה ה' להגאון ר' אברהם תאומים ז"ל ע"ש. והעיקר הוא דאם הקליפה בנחת כראוי דאין להחמיר בהפ"מ אף דלא נבדק מחמת איזה סיבה ועיקר מקום להחמיר הוא משום תרתי לריעותא וכמש"כ הל"ש ושארי אחרונים ע"כ היכא דמבצבץ גם בשארי מקומות