עין יצחק חלק א צה

פומי' כנ"ל עכ"ז הא כיון דלשיטתם כשרה בנסרכה לדופן ומכה בדופן בלא בדיקה א"כ דוקא בלא אזלא ע"י מיעוך אז מקרי זה ריעותא גדולה אבל באזלא ע"י מיעוך אין זה מקרי ריעותא גדולה רק בשם ריעותא סתמא וכמו בסירכא תלוי' באזלא ע"י מיעוך דכיון דכשרה אף בלא מיעוך ע"כ באזלא ע"י מיעוך לא נחשב זה לריעותא וכללא הוא דמה דכשר בלא מיעוך הוי מיעוך פעולה לבטל שלא להיות תרתי לריעותא כמש"כ הל"ש סי' ל"ט ס"ק קצ"ה וס"ק קס"ט: ודוקא סירכא עוברת ע"י מיעוך דבלא מיעוך טריפה רק המיעוך גורם להכשירה לכן יש עלי' שם ריעותא ולא במה דכשר בלא מיעוך. א"כ כיון דאזלא ע"י מיעוך וודאי דלא הוי תרתי לריעותא לפי דמהני מיעוך עכ"פ שלא להיות ריעותא גדולה להצטרף לריעותא דמשמוש ידא דאינו רק ריעותא כל דהו ולא ריעותא סתמא כדמוכח מהא דאנקבא ריאה במשמוש ידא ויש עליו בועה ג"כ תולין כנ"ל

ח) ולשיטת הגאונים דס"ל דאין להכשיר במכה בדופן הנסרכת להריאה כי אם ע"י בדיקה א"כ גם באזלא ע"י מיעוך הוי ריעותא גדולה מ"מ אין לצרף לריעותא במה דנמצא נקב במקום משמוש היד לפי דלשיטתם דהוכיחו מהך דסכינא דחליש פומי' דהבדיקה מעכב ולא תירצו כסברת הר"נ הנ"ל מוכח דס"ל דלא מצרפינן זה לריעותא ולעשות עי"ז לתרתי לריעותא וכמש"כ הר"נ והרא"ש לשיטת הגאונים הללו ומוכח דס"ל דמה דתלינן דנעשה לאחר שחיטה אין זה נחשב לריעותא כלל וע"כ נ"ד כשר לכל השיטות לכל א' כפי שיטתו בטוב טעם וכן הסברא פשוטה להיתירא כיון דנקב במקום משמוש יד אינו רק ריעותא כל דהו ומצרפינן רק לריעותא גדולה ולכן כיון דבמכה בדופן פסק המחבר להיתירא ע"כ באזלא ע"י מיעוך וכפי הנהוג ג"כ אינו ריעותא גדולה ע"כ ודאי דאין להחמיר בנ"ד וכש"כ לפי מה דנתבאר בעז"ה לדינא: סימן ז

ומש"כ כת"ר לדון דנגלד פורתא הוי ריעותא ומצרפינן זה לשארי ריעותא דהוי עי"ז תרתי לריעותא: וסברתו הוא דכיון דאמרו בחולין (דף מ"ז) דרב ושמואל ורב אסי ס"ל דניקב קרום העליון טריפה ע"כ אף דלא קיי"ל כן מ"מ לריעותא נחשב זה וכפי הכלל של האחרונים בזה: והוכיח כן מן הרמ"א בסי' ל"ו סעי' ב' דבועא על מקום שנקלף עור העליון טריפה ומשמע אף בנגלד פורתא וע"כ הטעם משום תרתי לריעותא והאריך כת"ר בזה וביקש ממני לחוות דעתי בזה

א) הנני להשיבו כי עיקר הכלל דבמה דאיכא פלוגתא אף דנדחה שיטת המטריף להלכה דמ"מ שם ריעותא יש ע"ז כבר אמרתי דזהו לא הוי כלל גמור דהא מבואר בחולין (דף מ"ז ע"ב) בהא דאין מקיפין בבועי בפי' רש"י שם דנקב הנמצא בבועה במקום משמוש יד דתלינן וכשרה וכן פסק השו"ע בסי' ל"ז סעי' ו', ואף דבמה דתלינן במשמוש יד הוי פלוגתא דאמוראי כמבואר בחולין (דף מ"ט) ואפ"ה לא מטרפינן בנקב על הבועה במקום דאיכא למתלי דהוי תרתי לריעותא וע"כ מוכח דכיון דאיפסק להלכה כמ"ד דכשר דאין זה נחשב לריעותא כלל. וה"ה בכל כיוצא בזה ואפשר לחלק קצת דשאני בהך דקיי"ל דתלינן דכיון דע"י מה דתלינן דיינינן דנעשה הנקב לאחר שחיטה ע"כ אין שם ריעותא ע"ז כלל ושאני משארי ריעותא דהא אף דפסקו דכשרה מ"מ הא שעשה הריעותא בחיי הבהמה עכ"פ ע"כ שפיר נקטו לכללא דכיון דיש מ"ד דס"ל דטריפה ע"כ אף דלא קיי"ל כן מ"מ ריעותא הוי ומצרפינן לי' לריעותא אחריני כן יש מקום לדון לכאורה אבל באמת קשה . לחלק כן דהא על כל פנים איכא דיעה אחת המטריף וכפי הכלל שלהם

ב) ובעיקר ראיות כת"ר מן הרמ"א דבועה על נקלף טריפה דהוכיח מזה דנגלד פורתא הוי ריעותא אין זה ראי' כלל לפי מה שראיתי בחוות דעת בליקוטיו על יו"ד סי' ל"ו שכתב בקצרה דלכן טריפה בועה על נגלד משום דכל נקב צריך בדיקה אם ניקב צד השני וכל זמן שלא נבדק ה"ז טריפה וכיון שיש בועה המעכבת הבדיקה ע"כ אסר הרמ"א עכ"ל החוו"ד וכן כתב הרא"ש בחולין פ"ג סי' ד' דהקשה דאמאי ניקב זה בל"ז כשר הא חיישינן שמא הבריא ושמא ניקב החיצון ואין לו בדיקה ותי' דמיירי בניקב ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי אבל לולי זה היינו חוששין שמא ניקב עור השני הרי דכל נקב חיישינן שמא ניקב עור השני וע"כ צריך בדיקה בצד השני כיון דהוחל מעשה הטורף וכ"כ התוס' בחולין (דף כ"ח) ד"ה אתא כו' שהקשו במה דאמרו בוושט דניקב זה בלא זה כשר דאמאי לא ניחוש שמא ניקב החיצון כיון דאין לו בדיקה מבחוץ רק בניקב ע"י חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי כו' והוכיחו דלנקב יש בדיקה גם מבחוץ וע"כ שפיר כתב הרמ"א להטריף בבועה על הגלד משום דלא מצי לבודקו לעור השני ואף דבסי' ל"ג סעי' ט' כתב הרמ"א דיש מכשירין ולא חיישינן שמא ניקב החיצון כבר כתב הש"ך שם ס"ק כ"א דהרמ"א לא הביא דיעה זו רק דע"ז סמכו להקל בהלעטת האווזות אבל לדינא ס"ל דחיישינן להבריא בקוץ וה"ה בחולי כמש"כ הרא"ש והתוס' הנ"ל דרק בבדקו ולא ניכר שום חולי בחוץ כתבו להכשיר והא דכתב הרמ"א בסי' מ"ח סעי' ח' להקל בהפ"מ בהודח ונמלח כבר כתב הש"ך שם ס"ק כ"ה דמיירי בידוע שלא ניקב לחוץ וכדכתב שם לעיל אם לא ניקב אבל לבדוק אם ניקב ודאי צריך לבדוק ולפי מש"כ הש"ך שם בשם המהרש"ל להכשיר אף בקוץ ומחט ולא נבדק אי ניקב לחוץ יש מזה סניף להקל מכש"כ בבועה על נגלד לפי הטעם של החוו"ד בכוונת הרמ"א כנ"ל דהא ע"י קוץ גרע ואכמ"ל: ועיין בפרי מגדים בסי' מ"ח שם וקצרתי]

ג) ואין לחלק דשאני בחשש ניקב הוושט דהוי בחזקת אינה זבוחה דז"א לפי מש"כ החוו"ד בכללי ס"ס במה שהקשו התוס' בחולין (דף מ"ג) ויבמות (דף ל"א) ע"ש. ואף לפי מש"כ התוס' שם דבישב קוץ בושט דחשו זה לפי דשכיח י"ל דה"ה בניקב ע"י חולי כ"ז דלא בדקו החיצון אם שלט בה החולי וקצרתי וע"כ העיקר כהחוו"ד דצד החיצון בעי בדיקה שלא ניקב ואף דהש"ך בסי' ל"ו ס"ק ב' וכל הפוסקים כתבו דניקב ונגלד פורתא אין הבדיקה מעכבת. כוונתם הוא על בדיקת פושרין ונפיחה אבל בדיקת עיונא על הגלד לראות בעינא פקיחא אם ניקב עור ב' ודאי בעי וכמש"כ החוו"ד ואחר שבדק בעיון היטב שלא נגלד רק קרום העליון אין שום חשש אף שלא נבדק בפושרין דהא מסקנת הש"ך בסי' ל"ג דבמקום ידוע מהני בדיקתינו אך בבועה על נקלף שאין יכולין לבדוק בזה הטריף הרמ"א וכמש"כ החוו"ד וע"כ אין לנו ראי' מהרמ"א דנגלד פורתא יחשב לריעותא. [ועיין בסי' מ"ט בט"ז ונקודות הכסף והפמ"ג וקצרתי]. וע"כ דעתי בנגלד פורתא לא מצרפינן לי' לריעותא אחרת דאין זה כשם תרתי לריעותא: סימן ח

נשאלתי בעיר אחת שנתהווה מחלוקת שם בין הרבנים שהי' מדיינים בשאלה בסירכא שלא כסדרן אשר עברה ע"י קליפה בנחת וכפי הנהוג האידנא ולהלן משטח גוף עובי הסרכא בצבצה ורב אחד הכשיר לפי דיש לתלות במשמוש ידא דטבחא ונפיחה בחוזק ודימה זה לעובדא