עין יצחק חלק א צא

סימן קמ"ג ב"ש ס"ק ד' ואכמ"ל בכל זה

ד) וכש"כ בשבועה דמבואר בשבועות (דף ל"ט) דנפרעין מכל העולם אף שאין בידו למחות באם נשבע א' שבועת שקר וכן מבואר בח"מ סי' פ"ז ע"כ י"ל דאם א' נשבע ע"ד רבים ועבר על שבועתו דבזה יש להתיר לו שבועתו דוודאי ניחא להרבים שיתירו לו שבועתו כדי שלא יענשו עבור שבועתו והם מצווים ע"ז מפאת הדין להציל א"ע בכל טצדקי להנצל מן עונש ואדרבה כזה עדיף יותר דאף לשיטת הר"ת דהובא בב"י ליו"ד סי' רכ"ח דס"ל דלאו בכל דבר מצוה מתירין אלא דוקא במצוה דהם שייכי בגווה א"כ ה"ה הכא מקרי הרבים שייכים בגווי' כדי שלא יענשו בעונש עבור מי שנשבע בשקר וכ"ע מודו בזה דיש להתיר לו אף בנשבע ע"ד רבים אם כבר עבר על שבועתו ועיין בח"מ סי' פ"ז ש"ך ס"ק פ' שהביא בשם כמה פוסקים דאין חילוק בין שבועה דלהבא ובין לשעבר ע"ש

ה) ועוד יש לדון בזה כיון שכבר עברו ושחטו והאכילו משחיטתם להרבים וכיון דלדברי החוו"ד דאי עביד לא מהני והוי נבילה כנ"ל א"כ נכשלו הרבים עי"ז באכילת בשר נבילה. א"כ הא מבואר ביו"ד סי' רכ"ח בש"ך ס"ק ס"ד בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך מצוה גדולה מזה עכ"ל א"כ ה"ה הכא דנכשלו הרבים באכילת איסור אין לך מצוה גדולה מזה. ואף דנימא דהך דינא דהחוו"ד הוי מילתא דספיקא אי הדין כסברתו או כסברתי שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' א' הא הוי עכ"פ ספיקא דאוריי' וזה דומה למש"כ הר"נ בתשובה והובא בש"ך יו"ד סי' רכ"ח ס"ק ל"א ובשא"ד ואכמ"ל וגם יש לדון בזה ולצרף לסניף למש"כ המבי"ט בתשובה סי' רס"ד בשנים שנשבעו שלא לחתום על איזה דבר ומת א' מהם נפטר השני וכעין הא דח"מ סי' קע"ו סעי' י"ט ברמ"א שם בשם ב"י בשם הריטב"א א"כ בנ"ד שמת א' מהם א"כ נתבטל עי"ז שבועתם ואף דהש"ך ביו"ד סי' רל"ו ס"ק י"ז כתב דלא כהמבי"ט עכ"ז אין להזניח לדברי המבי"ט ויש לצרף שיטת המבי"ט למש"כ לעיל דמחמת דעברו להכשילו להרבים דיש להתיר שבועתם אף בנשבעו ע"ד רבים

ו) א"כ נתבאר דיש להתיר השבועה ויצאנו בזה מן חומר השבועה. עכ"ז צריכים תשובה חמורה דהא אסור לעבור על השבועה על סמך שיתירו לו לאח"ז וגם הא לא הוי זה בידם כ"כ דהא יש לחוש אז בעת שעבר דשמא ימחו הרבים בפירוש על ההתרתם והוי זה דבר שאינו בידם: ועכ"ז לפי דטפלי תלויים בהם וכמש"כ כת"ר ע"כ י"ל להיתירא רק שיעבירו אותם לא פחות מן שלשים יום ואח"ז יקבלו דברי חבירות ובאזהרות נוראות וכפי ראות עיני כת"ר ובד"צ דעושים התשובה בל"ש אז יש להתירם וזה ברור דאם עברו על שבועתם איזה ימים ביותר מן ל' יום צריכים לנהוג איסור כימים שנהגו בהם היתר כמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' ג' ובש"ך שם דמרובים לא די ל' יום. ע"כ בנ"ד וודאי צריכים לנהוג איסור כימים שנהגו היתר. ואם עברו ביותר מן ל' יום צריכים לנהוג איסור כזמן שעברו אך אף אם לא עברו רק פחות מן ל' יום עכ"ז צריכים להמתין ל' יום לכה"פ מחמת דברי חבירות וכמש"כ כעין זה התבואות שור בסי' ב' בשמלה חדשה ס"ק י"ט וע"ש ויפה כתב כת"ר דבמקום עשיות השלום יכולים להתיר שבועתם אף שהיו ע"ד רבים ודעתי מסכמת להיתירא וכנ"ל

ז) ומה שהקשה כת"ר על הרא"ש בחולין פ"ג סי' א' שכתב דיש עופות שאין להן מרה ואין להתיר בשביל זה שארי עופות כו' דשא"ה דכל מיני בהמות אחד הוא ואפילו זו בהמה גסה וזו דקה אבל עופות חלוקין במינם זה מזה ואין ללמוד אלו מאלו עכ"ל והקשה כת"ר מן זבחים (דף ע' ע"ב) דאמרו מטהר היו ר"מ בבע"מ ואפי' באווזין ותרנגולין בעי ר"י טרף עז מהו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו אבל עז לאו מינא דעגלא נינהו או דילמא מינא דבהמה הוא עכ"ל הגמ' הרי דמצינו דעופות אינן חלוקין במינן אבל בהמות חלוקין במינן ונהפוך הוא מן דברי הרא"ש ואין לומר דשא"ה בדברי הרא"ש דהוי בענין הטבע דהא עכ"פ מצינו בהך דזבחים דעופות יש להם השתוות קצת זה לזה אף דחלוקין במינם ובהמות החלוקין במינם אין להם שום השתוות כלל. וכ"ז הוא בהיפוך מן דברי הרא"ש. וכן הקשיתי בעצמי מכבר. והנלע"ד די"ל דהרא"ש יפרש באופן אחר להך דזבחים דהתוס' בחולין (דף כ"ב) ד"ה והביא תחילת הציהוב כו' כתבו בשם הי"מ דכל העופות קרבים בבמה ואף שהתוס' השיגו שם עליהם. עכ"ז באמת הסוגיא דזבחים (דף קט"ו ע"ב) משמע דגם בישראל כשר בבמה אף חי' ועוף כמבואר שם להמעיין. וע"כ לדידהו יש לפרש כוונת הגמ' דזבחים במה דאמרו אווזין ותרנגולין טעמא מאי דמינא דעופות נינהו דזהו כיון דמין עוף נינהו וממילא קרב בבמה א"כ מצינו בהו מין המכשיר בהקרבה ע"י מליקה ע"כ מטהר בהו מידי נבלה ע"י מליקה וכדס"ל לר"מ וי"ל דהרא"ש יסבור כשיטת יש מפרשים הללו ומתורץ קושיות כת"ר וקצרתי ועיין בתוס' זבחים שם ד"ה אבל עז לאו מינא דעגלה כו' וקצרתי: סימן ג'

נשאלתי ע"ד העגלים הנמצאים במעי בהמה שחוטה שמקילין לאוכלן בלא ניקור דהא מבואר ביו"ד סי' ס"ד סעי' ב' שיטת הרמב"ם לאסור בהו באיסור חלב וכן ביו"ד סי' ס"ה סעי' ז' באיסור גיד הנשה והאריך כת"ר קצת בזה וביקש כת"ר להגיד דעתו בזה

א) הנני להשיבו כי יש ללמוד זכות על המתירים והוא דהא אף שיטת המחמירין הוא רק בשלמו לו חדשיו ומצאוהו חי כמבואר שם. א"כ ממילא יש לנו לעולם דין ס"ס. ספק א' שמא לא שלמו לו חדשיו. ספק ב' שמא מת מקודם שמתה אמו אף דמבואר בערכין (ד' ז') דרק לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותי' עיילא טיפה דמה"מ ומחתך לסימנים אבל נהרגה היא מייתא ברישא עכ"ז הא כתב הנתיבות בסי' רע"ו ס"ק ג' דאף בנהרגה אין לומר דוודאי האם מיית ברישא. רק דהש"ס קאמר דבנהרגה יכולה האשה למות תחילה. אבל וודאי דמזדמן לפעמים שהוולד מת תחילה ע"ש ועיין בב"ב (ד' קמ"ב ע"ב) בתוס' ד"ה דהוא מיית ברישא כו' ובנדה (ד' מ"ד) בתוס' ד"ה איהו מיית ברישא כו' א"כ עדיין מידי ספיקא לא יצאנו דשמא מת הוולד מקודם ואין לומר דהא יש לנו חזקת חי של הוולד שהי' לו א"כ נוקמי לי' אחזקת חי והשתא מת כדקיי"ל כן בכמה דוכתי זה אינו דהא אמרו בערכין שם ע"ב דחזקת חי של הוולד לא נחשב לנו לחזקת חי

ב) ואף דבס"ס דנא יש לפקפק לפי דה"ל כעין ס"ס משם א' דלא מהני לכמה פוסקים וגם הא לפעמים מרגישים שהוולד מתנדנד וחי בשעת שחיטה עד אחר שחיטה מ"מ מידי ספק שמא לא שלמו לו חדשיו לא יצאנו ואף בגמרו שעריו וצפורניו ג"כ אין זה מוציא מכלל ספק נפל בבהמה ולכן יש לנו ממילא לעולם ס"ס מעליא כי ספק ב' יש לנו במה דפליגי הפוסקים על הרמב"ם וס"ל דאף בשלמו חדשיו ומצאוהו חי יש לנו להתיר וכמו דסתם המחבר בשו"ע דעתם דהביא שיטתם