עין יצחק חלק א עד

ועיין בתוס' שם ד"ה ומי איכא מעילה כו' דאיכא טובא דמועלין דלא הוי רק מדרבנן ואי נימא דהאי מעל דאמר ר"ע הוי רק מדרבנן הי' מתורץ קושיות התוס' דסוף מעילה דהקשו דניבטל ברוב די"ל דשאני זה דהוי דשיל"מ ואף דדשיל"מ דלא בטל אלא רק מדרבנן. עכ"ז מעל מדרבנן וכן נלע"ד מוכרח לפי האמת דס"ל לרוב פוסקים דהא דמטבע חשוב ולא בטל אין זה רק מדרבנן ובאמת פשטות המשנה דתנן עד שיוציא את כל הכיס משמע דהי' יותר משנים בכיס ולא כתירוץ קמא של התוס' דשם: א"כ תקשה דיובטל ברוב ומשום ממונא לא בטל לא שייך בזה לפמש"כ לעיל דגבי הבעלים של ההקדש דהוי גם קנין ממון שייך להם לא שייך לדון כן באומר פרוטה בכיס זה הקדש א"כ בע"כ מוכח באמת לפ"ז דהאי מעל דאמר ר"ע אינו אלא מדרבנן (והא דאמרו חכמים שם דלא מעל עד שיוציא כל הכיס הנה להסוברים ביו"ד סי' ק"ט דאיסור הבטל ברוב נהפך האיסור להיתר עדיין תקשה ג"כ לחכמים דאמאי מעל ואפשר לומר דלחכמים ג"כ הך מעל הוא מדרבנן אך לפי מה דמבואר לקמן דהאי מעל דאמר ר"ע מחייב אשם תלוי א"כ אינו דומה הך מעל דחכמים להך מעל דאמר ר"ע רק להסוברים דהא דאיסור בטיל ברוב הוא מצד רוב המברר וע"כ ס"ל לחד דיעה והובא ביו"ד סי' ק"ט דדבר הבטל ברוב אסור לאחד לאוכלן וכמש"כ התוס' בחולין (דף ק') ד"ה ברי' כו' אתי שפיר הך מעל דחכמים די"ל דמעל מה"ת אחר דהוציא את כל הכיס דהא בכה"ג לא שייך רוב המברר וזהו כשיטת הסוברים בהך דבכורות (דף כ"ג) דבנבילה דבטילה בשחוטה דמטמא במשא מה"ת ודלא כשיטת התוס' בבכורות שם וקצרתי]

כז) ואפשר לומר דהתוס' דלא ניחא להו לפרש דהאי מעל הוי מדרבנן משום דהא מבואר בריש מעילה דמעילה דרבנן אינו חייב אלא קרן ולא אשם וחומש וכיון דמבואר בכריתות (דף כ"ב) דאף ר"ע דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי דמודה דאינו מביא את מעילתו: א"כ לא מצינן למימר דהאי מעל דאמר ר"ע הוי מדרבנן דהא על מעילה דרבנן אינו חייב קרבן והקרן אינו חייב על ספק מעילה אף לר"ע ואף דבמעילה מועטת ס"ל לר"ע שם כר' טרפון דמביא הקרן היינו משום עצה טובה כדי שלא יצטרך לאח"ז כשיזכור להביא אשם וודאי כמש"כ התוס' בשבת (דף ע"א ע"ב) ד"ה מאן דאמר אשם וודאי כו' דר"ט לאו עצה טובה קאמר אבל לר"ע אין זה אלא עצה טובה ע"ש א"כ עצה טובה לא שייך בפרוטה בכיס זה הקדש דלא שייך בזה לומר דלמא יזכור לאח"ז דהוציא פרוטה של הקדש ואף לר"ע אינו מביא את הקרן בפרוטה בכיס זה הקדש א"כ מזה הכריחו התוס' דהאי מעל דאמר ר"ע הוי מה"ת דחייב מה"ת להביא את אשם תלוי כ"ז הוא לשיטת התוס' דמעילה אבל לענ"ד אין כ"ז מוכרח לפי דהא מבואר בריש מעילה (דף ב' ע"ב) ברש"י ד"ה מעילה דרבנן כו' דלכן אינו מביא הקרבן משום דמביא חולין לעזרה ועיין בתוס' שם ד"ה ומאי איכא כו' א"כ יש לדון דלר"א דס"ל מתנדב אשם תלוי כמבואר בכריתות (דף כ"ה) ולפ"ז י"ל דר"ע ס"ל ג"כ כר"א הנ"ל וכדמצינו בחולין (דף מ"א) דאמרו הא מני ר"א היא על סתם משנה ע"ש. א"כ לר"א לא שייך לומר דמביא חולין בעזרה דהא יכול להתנות דאם לא מעל ליהוי נדבה כדמצינו בכריתות (דף י"ח ע"ב) ע"ש ועיין ביו"ד סי' ה'. א"כ י"ל דאף דפרוטה בכיס הקדש אינו אסור אלא מדרבנן משום דמה"ת אמרינן אוקי אחזקה עכ"ז כיון דרבנן עשו זה לספק ואסור לו ליהנות לכן חייב לר"ע להביא אשם תלוי כמו על כל ספק מעילה אליבא דר"ע רק בכל ספק מעילה חייב מה"ת ובספק זה דהספק הוי בענין דאוריי' חייב מדרבנן להביא אשם תלוי דהא אף במעילה דרבנן הי' חייב אשם תלוי רק משום דהוי חולין בעזרה לא מייתי כפי' רש"י הנ"ל וז"א שייך רק באשם וודאי ולא באשם תלוי כיון דס"ל לר"ע כר"א כנ"ל וזה ברור דספק בדאוריי' אף היכא דרק מדרבנן אזלינן לחומרא דזה חמור מן וודאי דרבנן כמבואר בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ג ד"ה אכן באמת ז"א כו' ע"ש א"כ אינו קשה על מה שחידשתי לעצמי שיטה חדשה בכ"ז בעז"ה לתרץ דברי הרמב"ם בספרי שם: ענף ז'

כח) ולכאורה יש להעיר בהא דעבודת כוכבים (דף מ"ז ע"ב) שלו ושל עבודת כוכבים נידון מחצה על מחצה כו'. וכתב הר"נ שם דבאינו מכיר האבנים הכל אסור דאין ברירה ולפמש"כ לדון בזה בספרי דמה"ת אמרינן אוקי אחזקת היתר רק דנאסר מדרבנן א"כ ה"ה במחצה על מחצה הנ"ל דלא נאסר אלא מדרבנן בעי להקל דבדרבנן יש ברירה: וי"ל דהר"נ בעבודת כוכבים אזיל לשיטתו בנדרים דהקשה על הא דשותפין שנדרו דאמאי מותרין ליכנס בחצר השותפין ולא ס"ל להכלל שכתבתי ועוד י"ל דשאני התם כמש"כ התויו"ט שם על משנה זו מטעם אחר להוכיח דמשום חומרא דעבודת כוכבים החמירו אף בדרבנן שלא לסמוך שם ולומר יש ברירה ע"ש א"כ אין מזה סתירה למה שחידשתי בעז"ה בספרי ואף דמן הראשונים מוכח מכמה דוכתי דלא ס"ל להכלל שכתבתי עכ"ז הא כבר אמרתי בספרי שם לתרץ כן קושיות הראשונים וכיון דאין סתירה מהש"ס לזה לכן על משמרתי אעמוד לתרץ דברי הרמב"ם כמבואר בספרי שם בארוכה

כט) ולכאורה יש להעיר במש"כ לעיל דהקדש לא בטל דזהו משום דממונא לא בטל: מהא דחולין (דף צ"ח) דילפינן דין ביטול בס' או במאה מזרוע בשלה דנתבטל טעם הזרוע הניתן לכהנים ואסור לזרים והאיל נאכל לבעליו וקשה אי נימא דממון לא בטל א"כ הזרוע הא הוי ממון כהן ואפ"ה בטל וזה הוי ממון שיש לו תובעין דהא לאנשי משמר הם נותנין. ואפשר לומר כיון דקיי"ל דכהן המקדש בחלקו אינה מקודשת כמבואר בקידושין (דף נ"ב) וב"ק (דף י"ג) דמשולחן גבוה קא זכי א"כ לא הוי ממון כהן אלא ממון גבוה ועדיין תקשה לפמש"כ דהקדש לא בטל משום דהוי ממון גבוה והאיסור בא מחמת ממון גבוה א"כ ה"ה בזרוע בשלה לא ליבטל דגם בזה האיסור בא מחמת דהוי ממון גבוה ואפי' נימא דבזה לא שייך לומר כ"כ דהאיסור בא מחמת הממון עכ"ז תקשה לפי מה דרצה הש"ס לומר' בביצה (דף ל"ח) מקודם דנבלה שיש לה בעלים לא ליבטל אף דהתם אינו בא האיסור מחמת הממון א"כ קשה מ"ש מזרוע בשלה ואין סברא לחלק דשאני זרוע בשלה דאין בו דין מעילה כמבואר במעילה (דף ב') דכל דבר הניתר לכהנים אין בו משום מעילה משום דלא קרינא מקדשי ה' וע"כ לא הוי ממון גבוה כ"כ כמו שארי ממון הקדש דזהו דוחק וגם דוחק לומר דהא דממון לא בטל אין זה כי אם מדרבנן ולא מה"ת: והעיקר מה שנלע"ד דאף דנימא דהקדש לא בטל זהו משום ממונא לא בטל עכ"ז אינו שייך כן אלא בעיקר ההקדש נתערב אבל באם לא נתערב רק טעם בעלמא כמו בזרוע בשלה בזה בטל אף דהקדש דהוי ממונא: ושאני מים ומלח בביצה הנ"ל דנתערב כל המים והמלח. משא"כ היכא דעיקר הדבר נשאר בעיני' רק טעמי' נתערב בזה אין שם חשיבות על הממון לדון דלא בטל אלא דבטל כמו בכל איסורין ועפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל בהא דפסחים (דף כ"ח) בהסיק התנור בעצי