עין יצחק חלק א עב

ענף ה

יח) ומה שהקשה מעכ"ת על מש"כ בספרי באר יצחק סי' ל"א ענף ב' ח' יו"ד לתרץ לקושיות התוס' בפסחים (דף כ"ז) דלכן הקדש לא בטל משום דעיקר האיסור הוא מממונא וממונא לא בטל כמבואר בביצה (דף ל"ח). וע"ז תמה כת"ר דהא מסקנת הש"ס בביצה, שם להיפך דהא קאמרי שם מי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטל וכן מצינו בתרומה. דאף דצריך לשלם מפני גזל השבט אפ"ה בטל ברוב וכ"כ מזה הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"ט כו' עכ"ל כת"ר הנני להשיבו כי קצרתי בספרי מזה ולכן אבאר לו בארוכה ונקדים להביא לשון השיטה מקובצת לביצה (דף ל"ח) בסוגיא זו וזה לשונו ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמרו אמר לי' וליטעמיך [לפי גירסתם]. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית בי' ממון ואיסורא ועיקר דינינו על איסור ולא על תשלומי ממון הילכך דין דליבטל אף יש כאן ענין בעלים וממון דאלו לא בטל נימא נמי בהא דר"ח דכי הוי לי' בעלים שסופן לתבוע ממונם אע"ג דהשתא אינם תובעין דלא תבטול וכי תימא ה"נ דכל שיש לה בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור, קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטל במתני' חד בתרי וא"ל רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ומורידין בדינה אבל מתניתין דעיקרא דמילתא אית בי' ממונא ואיסור דין הוא דלא תיבטל ולא חש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליו' עכ"ל השמ"ק והעתקתיו אות באות כי אולי אין הספר הזה ת"י מעכ"ת ובקצרה כוונת יש מפרשים, הנ"ל הוא דרב ספרא לא חזר בו מן מה דתי' דלכן לא בטל מים ומלח משום דממון לא בטל רק אביי רצה לחלק דשאני במתניתין דעיקר מה שאנו דנין כעת הוא על האיסור ולא על הממון דהא עכשיו שהשאילה לה הוי הממון של השואל כו' ובמש"כ השמ"ק הנ"ל וכי תימא ה"נ דכל שיש לה בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשוי' שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לריב"נ וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו כו' עכ"ל השמ"ק דבריו צריך ביאור בזה

יט) ונלע"ד לבאר זה דאביי מוכיח לו דע"כ אין במשנתינו הטעם משום דממון לא בטל דהא לר"י בן נורי דס"ל הפקר קונה שביתה אלמא דאין הדבר תלוי בבעלים כלל ואף אם אין לו בעלים כלל ג"כ קונה שביתה א"כ אין שייכות כלל לדון במשנתינו דלא מיבטל משום ממון דהא באמת הוי ג"כ עכשיו הממון של השואלת וגם אין לומר דכיון דאיסור תחומין נובע מחמת קנין, ממון שהי' להמשאיל בין השמשות הוי דינו כממון דהא לריב"נ דהפקר קונה שביתה לא הי' איסור תחומין מעולם נתלה בממון ולכן אין לזה דין ממון כלל ורב ספרא ס"ל דכיון דרבנן ס"ל דהפקר אינו קונה שביתה א"כ הי' האיסור תחומין נובע מקנין ממון שהי' להמשאיל בין השמשות הוי דינו ג"כ כממון ולא בטיל ומתניתין אתי כרבנן [ובמש"כ השמ"ק וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטל כו' אין דבריו מדוקדקין כ"כ ויש להאריך הרבה בכוונת השיטת היש מפרשים הנ"ל]

כ) עכ"פ חזינן דיש שיטת הראשונים דלא גרסי א"ל וליטעמיך ולכן ס"ל דרב ספרא קא אמר להאי מי קמדמית איסורא לממונא ודלא כפי' רש"י והתוס' אלא דרב ספרא מחלק דשאני היכא דהאיסור אינו תלוי בבעלים כמש"כ השמ"ק דאין הבעלים מעלין ומורידין בדינה משא"כ איסור היוצא ונולד מחמת קנין ממון של אחר דינו דלא בטל ורב ספרא לא חזר מתירוצו והא דמהדרי אביי ורבא לתרוצי בגווני אחריתי אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם. כדקיי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן דהא חזינן דעיקר קושיות אביי הי' מן ר"י ב"נ דהפקר קונה שביתה ורצו להדר דיהי' אתי מתניתין גם כר"י ב"נ ולריב"נ הא איסור תחומין אינו תלוי בממון אבל לרבנן לא הי' קשה להו די"ל דאיסור תחומין הוי כמו ממון דלא בטל כיון דאיסור תחומין יוצא מחמת הממון ותלוי עיקרו מחמת ממון וגם הא התם אין כאן עכשיו קנין ממון להמשאיל משא"כ היכא דהאיסור הוא מחמת ממונא של אחר וגם עכשיו יש לחבירו קנין ממון לא מצינו לאביי ורבא דפליגי על רב ספרא ולכן שפיר כתבתי בספרי לתרץ קושיות התוס' דהקדש לא בטל מה"ת משום דכיון דעיקר האיסור הוא מחמת שנהנה מחלק גבוה וממונא לא בטל בכה"ג לכ"ע לכן נשאר האיסור שנאסר מחמת קנין ממון השייך לגבוה ולא מיבטל. ואף דלשיטת רש"י בביצה אינו כן עכ"ז לשיטת היש מפרשים הנ"ל מוכח כן. ויעיין מעכ"ת בהקדמת של הגאון רע"א זצ"ל שכתב דלפעמים כתב בקצרה בספרו ובאמת הוא רק לשיטה אחת כי כן דרך המחבר לקצר וכש"כ לאנשים כערכינו אשר מוטרדים מאד ולא הי' הפנאי גורם לבאר בארוכה לכן לא כתבתי רק בקצרה] ועוד יבואר לקמן דאף לשיטת רש"י מודה במש"כ דהקדש לא בטל משום ממונא

כא) וגם בעיקר מה שתרצתי עפ"ז לקושיות התוס' פסחים הנ"ל ג"כ קצרתי וכעת אבאר קצת בעז"ה בארוכה משום דהפני יהושע כתב שם לתרץ קושיות התוס' פסחים הנ"ל דכוונת הש"ס הוא דלכן תנור שהסיקו בעצי הקדש מיתסר משום דאף דיש שבח עצים בפת עכ"ז משהו מיהא איכא רק בערלה בטלה משא"כ בהקדש דלא בטל במשהו משום דהוי דשיל"מ לכן נאסר רק התוס' דהקשו י"ל דס"ל דכיון דמסקינן בריש ביצה דעצים שנשרו מרבה עליו עצים משום דמקלי קלי איסורא אלמא דהיכא דמקלי איסורא לא נאסר משום דשיל"מ לכן שפיר הקשו דהא בתנור שהסיקו בהקדש ג"כ מקלי קלי איסורא ולכן כתבתי לתרץ קושיתם דשאני הקדש דלא מיבטל מה"ת משום ממון לא בטיל וכשיטת היש מפרשים הנ"ל שהובא בשמ"ק. והא דתרומה עולה בא' ומאה אינו קשה משום דשאני תרומה דלא נולד האיסור משום ממון של חבירו דהא אף היכא דהתרומה שייך לו בעצמו ג"כ עליו שם תרומה ולא תלוי האיסור תרומה משום ממון שלו. לכן אין לזה שייכות כלל לדון בזה ממון לא בטל משא"כ היכא דהאיסור נעשה מחמת קנין ממון השייך לחבירו דינו כממונא ולא בטל: וזהו מוכרח דאל"כ קשה אף לגירסת רש"י איך רצה רב ספרא לדון דאיסור תחומין הוי כממונא דהא מ"ש מתרומה דמבואר דמבטל ואף דצריך להרים משום גזל השבט ובע"כ מוכח לחלק דשאני תרומה דאין האיסור משום ממון הכהן דהא אף קודם דמטא ליד כהן ג"כ שם תרומה עליו. וכן אף בתרומה השייך לכהן דג"כ שם תרומה עליו גבי אותו הכהן וכן לפי מאי דרצה הש"ס לומר דאף נבלה בשחוטה אם המה של בעלים מחולקים ג"כ אינו בטל אף דאין האיסור משום הממון בע"כ מוכרח לחלק בין זה לתרומה משום דשאני תרומה דהוי ממון שאין לו תובעין ואף דבתחומין ג"כ אין לו עכשיו תובעין כיון דהשאילה לו: עכ"ז הא בין השמשות הי' להמשאיל קנין בהמים ומלח והי' אז בעת חלות האיסור ממון שיש לו תובעין והא דצריך להרים מפני גזל השבט אין זה אלא מדרבנן כמבואר בבכורות (דף כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה תירום ותירקב כו' בסה"ד שכתבו דלא פלוג רבנן במה דאמרו דתרומה צריך להרים משום גזל השבט משום דמה"ת בטל ואין זה בגדר ממונא לא בטל משום דהוי ממון דאין לו תובעין כנ"ל ועיין במל"מ ה' בכורים פ' י' ה' ח' מש"כ בשם הר"נ דבמתנות כהונה באיתנהו בעין כופין לו ליתן. עכ"ז כיון דאם אינו