עין יצחק חלק א ע

מותר לילך בחצר משום דבכל פסיעה שהולך אמרינן דהולך בתוך היתר משום דבטל האיסור ברוב היתר ולא שייך לומר דהוי קבוע דהא היכא דאינו ניכר אין דינו כקבוע כידוע ואף שכתבתי לעיל בשם רש"י גיטין דקרקע אינו בטל וכן מבואר בתרומות פ"ט משנה ה' בתויו"ט שם שכתב בשם התוספתא דקרקע אינו בטל יעו"ש עכ"ז זה אינו רק מדרבנן דהא בכל דבר חשוב דאינו בטל לא הוי רק מדרבנן ולכן בקרקע דאינו בטל משום דהוי חשוב כמש"כ רש"י ג"כ זה לא הוי רק מדרבנן ומה"ת מיבטל ברוב (ואף דמן החוו"ד בסי' ק"י ס"ק ו' לא נראה כן מ"מ העיקר כמש"כ דאינו רק מדרבנן). וכמו שמצינו בר"ש מקינון שכתב בספר הכריתות להוכיח דהיכא דאינו ניכר האיסור לא מקרי קבוע ובטל ברוב דאל"כ יאסר לכל העולם לזרוע משום ספק נחל איתן והביאו האחרונים זה ביו"ד סי' ק"י (ואף שכתבנו בשם הרבה ראשונים דקרקע הוי דבר חשוב עכ"ז בע"כ זה לא הוי רק מדרבנן וכמו כל דבר חשוב: ולכן בכה"ג דיאסר לכל העולם לזרוע לא גזרו חז"ל ולא העמידו דבריהם בזה ושפיר כתב הר"ש מקינון). וכיון דבכה"ג אף דיאמר טול אתה שיעור ואני פחות עכ"ז ישאר להב' רוב היתר ואין בו רק איסור מדרבנן משום איסור השלשה אמות של חבירו דזה לא הוי רק איסור מדרבנן והא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה ולכן מותר ליכנס לחצר ועיקר קושיות הר"נ הוי משום דהא קיי"ל בדאורי' אין ברירה כמש"כ הר"נ שם במשנה ר"פ השותפין ולכן תי' שפיר דכיון דאינו יכול להפקיע ממנו זכותו הוי קנוי לו כל החצר וכיון דאינו יכול להפקיע באין בו דין חלוקה את הארבעה אמות דאז לא הוי חד בחד רק רוב היתר לכן בכה"ג סמכינן אברירה משום דבדרבנן יש ברירה וזה וודאי אין לומר דהא דנדרים מיירי באין בה רק ארבעה אמות משום דהא סיים אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ויש בה דין חלוקה היינו שמנה על שמנה א"כ מסתמא הא דאמר אין בה דין חלוקה מיירי גם בגוונא דיש בה שבעה אמות ג"כ ובכל גווני מיירי ובע"כ מוכח כמש"כ והארכתי בזה וקצרתי כעת. (ע"כ הגה"ה)

יא) נחזור לענינינו דתקשה בהך דנדרים (דף מ"ח) דאמאי אסורים בדברים של אותו העיר דאמאי לא בטל ברוב ולא שייך למידן בזה ממונא לא בטל דביצה (דף ל"ח) כמש"כ לעיל דהא אם נתערב איסור של חבירו ברוב היתר של אחר אטו אינו בטל ברוב ובאמת הא אף בזה בטל ברוב רק היכא דהאיסור הוא מחמת הממון של אחר בזה שפיר י"ל דממונא לא בטיל כמש"כ בספרי גבי הקדש לא בטל דזהו משום דכיון דהאיסור הוא מחמת ממון הקדש השייך לגבוה: ושייך שפיר בזה ממונא לא בטל כמו בהא דסוף ביצה. א"כ תקשה אמאי אינו בטל חלק הנאסר מחמת קונם שלו ולא מחמת ממונו דכה"ג הא בטל ברוב ואין לומר דהא אי' בנדרים (דף נ"ח) דהקדש ה"ל דשיל"מ משום דיש לו תקנה בפדייה. דז"א דהא קונם פרטי אין לו פדיון כמבואר בנדרים (דף ל"ה) ושבועות (דף כ"ב). ועוד דהא אחר אין יכול לפדות בשוה פרוטה כמבואר במנחות (ד' ע"א) תוס' ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש. ועיין בפמ"ג סי' ק"ט שכתב דאף איסור של חבירו דנתערב ג"כ בטל גוף האיסור כנ"ל] ואין לומר דהא מחובר חשוב ולא בטל כמבואר ברש"י גיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נטיעה של ערלה דלא בטיל משום דמחובר חשוב ולא בטיל דז"א דהא התם בנדרים מיירי בתיבה וספרים דהוי מטלטלין ובפרט להסוברים דבנולד האיסור אחר תערובות לא שייך לדון בזה דבר חשוב ולא בטל: ותקשה כנ"ל: ענף ד

יב) ולשיטת הרמב"ם יש מקום לתרץ זה בהקדם קושיות ר' עקיבא איגר זצ"ל בסוף סי' ס"ה על מש"כ הש"ך ביו"ד סי' רי"ו דבאומר קונם פירותי על פ' נאסר בגידוליהן והקשה הא מה דנדולין אינם בטלין ברוב זהו משום דהוי דשיל"מ א"כ באומר קונם פירותי על פ' דאין ביד פ' להתיר א"כ מבעי להיות בטל ברוב עכ"ל ועיין בלחם משנה ס"פ ה' דנדרים. ולדעתי יש לדון בזה לפי שיטת הרמב"ם והמחבר ביו"ד סי' ר"כ בסופו דבמקונמות אף המדיר עובר על בל יחל ולוקה ע"ז וכמש"כ הבאר הגולה שם והטעם דהוא המדיר והוא המיחל דברו [ועיין בט"ז שם] א"כ יש על המדיר לחבירו איסור עצם דבל יחל זולת לפני עור כשהמודר נהנה משום דהמדיר מוזהר לראות שלא יתבטל נדרו וגם י"ל לשיטתו דגם העשה דכל היוצא מפיו מוטל על המדיר שיעשה כן ולפ"ז י"ל דלכן נאסר המודר גם בגדולין משום דהא המדיר מוזהר באיסור עצמו שלא לתת להמודר את החפץ הנאסר וגבי המדיר הוי זה בשם דשיל"מ דהא בידו להתיר נדרו ע"כ ממילא אסור המודר להנות מהגדולין משום לפני עור דאף דלגבי המודר לא הוי דשיל"מ משום דאינו בידו להתיר הנדר. מ"מ הא לגבי המדיר הוי בשם דשיל"מ וממילא אסור המודר להנות משום לפני עור דמכשיל את המדיר דמוטל עליו איסור עצם שלא להנות להמודר. וביד המדיר דבידו להתיר נדרו הוי זה בשם דשיל"מ ואינו בטל והתוס' בעו"ג (דף כ"ב) ד"ה תיפוק ליה משום לפ"ע כתבו דגם בדרבנן שייך לפ"ע וכדקיי"ל ביו"ד סי' קס"א דבאבק ריבית עובר הלוה משום לפ"ע וכבר כתבתי במק"א להוכיח דגם שוגג דרבנן צריך כפרה ודלא כהנתיבות בסי' רל"ד א"כ כשהמודר יהי' נהנה מהגדולין אז יוכשל המדיר דעליו מוטל איסור עצמו שלא להניח להמודר להנות ממנו כדי שלא יתבטל נדרו וע"כ נאסר בהגדולין משום דהוי דשיל"מ גבי המדיר כן יש מקום לדון ולתרץ קושיות ר' עקיבא איגר זצ"ל

יג) ולפ"ז אפשר לומר דלשיטת הרמב"ם לכן נאסר בדברים של אותו העיר דכיון דלגבי המדיר הוי זה דשיל"מ דבידו למישאל ע"כ ממילא אסור המודר כדי שלא יוכשל המדיר וכמו בהנך גידולין כנ"ל והא שכתב הר"נ בנדרים (דף ט"ו ודף ל"ה) בשם הרמב"ם דהמדיר לוקה אם האכילו או ההנהו וכ"כ המחבר ביו"ד שם דאם הוא מהנה אותה ה"ז לוקה ולפי דברי הבאר הגולה שם דמשמע דוקא אם מהנה לו בידים. י"ל דזהו משום מלקות דאל"כ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין. ובאמת יש לומר דאף בלא מעשה דידי' כשהמודר נהנה דעובר המדיר על בל יחל ועל העשה דכל היוצא מפיו יעשה כשמניח להמודר להנות כיון דהמדיר מוזהר מצד איסור עצמו כשהמודר נהנה דהא מיחל דברו ויתבטל נדרו עכ"פ וזהו בכלל בל יחל לשיטת הרמב"ם וה"ה אף בשוגג שאינו יודע המדיר שהמודר נהנה דג"כ דינו כמו כל שוגג דרבנן דצריך כפרה כן יש מקום לדון לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל ולכן לשיטתו אתי שפיר מה דנאסר בדברים של אותו העיר ושפיר כתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ל"א ענף ג' דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת המרדכי דגבי יבמה שרקקה דם כו' משום דלשיטתו יש מקום לתרץ להא דנדרים דאסרו בדברים של אותו העיר ולא מיבטל ברוב משום די"ל דזהו משום דשיל"מ דיש על המדיר באיסור עצמו כנ"ל

[ומש"כ לבאר לשיטת הרמב"ם דהמדיר עובר בעצם איסור דבל יחל כשהמודר נהנה וכיון דהוי לגבי המדיר בשם דשיל"מ ע"כ ממילא נאסר המודר וכמש"כ שם בארוכה כעת נלע"ד להסביר זה ביתר ביאור ע"פ דברי המג"א בסי' שי"ח ס"ק ב' בשם הרע"ב והרמב"ם בפ"ב דבכורים משנה ב' דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אע"ג דלדידהו ה"ל דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאוכלן בירושלים אף לזרים אסורים הרי דמה דהוי דשיל"מ לגבי א' ממילא נאסר השני ג"כ משום דשיל"מ ואינו בטל גם לי' ע"ש ע"כ ה"ה בהך מילתא דכתב רע"א ז"ל בשם המהרי"ט בקונמות של אחר בנתערב דבטל ברוב משום דלהמודר לא הוי דשיל"מ כנ"ל ובאמת לשיטת הרמב"ם דס"ל דנאסר המדיר משום איסור עצם עליו ע"כ כיון דהוי לגבי המדיר בשם דשיל"מ ממילא הוי