עין יצחק חלק א סד

חוב כרגא אז גם בחוב כרגא אמרינן כן וכן מבואר בח"מ סי' שס"ט סעי' ט' דאם היה דין המלך למכור אף בעד כרגא דינו דין וגם הא מיירי התם אף במה שדין המלך למכור הקרקע בשביל חוב מועט כמש"כ התוס' והנימוקי שם א"כ בחוב אפלאמע על יי"ש כפי חוקי הממשלה יר"ה שאינו נוטל היתרון רק דמי החוב וודאי דינו דין בלא פקפוק וכיון דאם לא משלמים לו חוב זה יכול למכור היי"ש בלא מוחה ע"פ דין גמור

ח) והנה מצינו בנו"ב מ"ק ח' או"ח סי' כ' שחידש דין מחודש בגזל חמץ דאין הנגזל עבר על בל יראה דכיון דאין ברשותו להקדישו ולהקנותו ע"כ לא קרינא בזה ביתו דמפקיד. ושאני פקדון דכל היכא דאי' ברשותי' דמרי' הוא כמש"כ הרא"ש בפ"ק דפסחים והאריך בזה. ואף שבתשובת רע"א זצ"ל סי' כ"ג לא הסכים לדבריו. ע"ש. עכ"ז מצאתי בעז"ה בשמ"ק לב"ק (דף צ"ז ע"ב) בד"ה חמץ ועבר עליו הפסח שכתב בזה"ל וכן הדין אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח נראה לומר לא זה ולא זה עוברין עליו בבל יראה הר"מ מסקרסטא ז"ל עכ"ל השמ"ק א"כ מצינו בשמ"ק שכתב להדיא בקצרה דהנגזל אינו עובר על ב"י וכדברי הנו"ב הנ"ל וידעתי דיש מקום לומר דאפשר דהשמ"ק יסבור כשיטות הר"נ דחמץ המופקד אין המפקיד עובר בכל יראה אך לפ"ז היה לו להשמיענו רבותא יתירה אף בפקדון כן וקצרתי

ט) ובמש"כ השמ"ק דהגזלן לא עבר בבל יראה צ"ע לדעתי דהא הגזלן עובר על בל יראה משום חיוב אחריות דלא גרע מכל השומרים דעוברין בבל יראה משום חיוב אחריות והוי גורם לממון דעובר משום ב"י בחמץ וכ"כ הנו"ב שם דהגזלן עבר בבל יראה משום חיוב אחריות המוטל עליו ובוודאי אין לחלק בין חיוב אחריות שהתחייב בעצמו לבין חיוב אחריות שהתורה חייבה אותו דמה לי בכך הא עכ"פ ה"ל גורם לממון ואפשר לומר בכוונת השמ"ק לפי המבואר בפסחים (דף ה' ע"ב) דלמ"ד לאו כממון דמי שאני הכא דא' קרא לא ימצא ובכל חמץ עבר על לאו דבל יראה ולאו דבל ימצא כמש"כ הרמב"ם בה' חמץ אבל בחמץ שמחוייב רק מצד חיוב אחריות דאינו עובר רק משום דכתיב לא ימצא א"כ אינו עובר על לאו דבל יראה רק משום לא ימצא וזה כוונת השמ"ק דגזלן לא עבר בבל יראה דוקא: אבל בל ימצא י"ל דעבר ואכמ"ל יותר בכ"ז

י) עכ"פ נקטינן למש"כ הנו"ב דהנגזל אינו עובר בבל יראה לפי שאינו ברשותו לענין הקנאה והקדש ע"כ לא מקרי בבתיכם ואינו עובר ע"ז משום ב"י ואף שכתב הנו"ב עוד טעמים שם בזה אך העיקר הוא לדעתי בזה הטעם של הנו"ב וכפי המבואר בהמכילתא דהובא ברא"ש פ"א דפסחים סי' ד' דמה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל ברשות הא"י שהוא שלו ואינו ברשותו רק בחמץ המופקד לעולם ברשות המפקיד הוא כו' אבל בחמץ הנגזל דלאו ברשות הבעלים הוי ע"כ קרינא בי' יצא חמצו של ישראל דאינו ברשותו כו' והא דפסחים (דף ל"א) בחמץ הממושכן אצל א"י דאם לא קנה א"י משכון עובר בכל יראה שא"ה דהוי כמו פקדון וברשות הבעלים הוי והא דמבואר ביו"ד סי' רנ"ח סעי' ז' בהג"ה דאם יש לו משכון ביד חבירו נגד הלואתו אינו יכול להקדיש כו' והובא בח"מ סוף סי' רי"א בש"ך שם י"ל הטעם בזה לפי דבע"ח קונה משכון וקצרתי בזה ובמק"א הארכתי בזה

יא) ומבואר בח"מ סי' רע"ח סעי' ו' בהג"ה דבנגנבו לו ספרים מקרי מוחזק ועיין מזה בקצה"ח ונתיבות שם ואף דמקרי אינו ברשותו לענין הקנאה לאחר עכ"ז לא מקרי ראוי גבי ירושת הבכור משום דבזה לא שייך מה שאמרו בגמ' הטעם גבי מלוה דלאו הני מעות שבק אבוהון וכמש"כ הנתיבות שם ובזה מתורץ קושיות הגר"א זצ"ל שם בח"מ וכיון דחזינן דחוב המס משווי זה להיות מקרי ראוי בירושת הבכור כש"כ דבכה"ג לא מקרי ברשותו להיות עובר בבל יראה מכש"כ מן דבר הגזול דאינו עובר בבל יראה כפי מש"כ הנו"ב הנ"ל. אף דלא מקרי ראוי בירושת הבכור לפי פסק הרמ"א הנ"ל כש"כ דמה דמשווי ראוי דלא מקרי ברשותו להיות עובר בבל יראה והתם הא מיירי דעומד ברשות הבעלים. כש"כ בנ"ד דלא יתנו לו כ"ז שלא סילק החוב ואף דנימא דהוי ספיקא דדינא בהנך טעמים דטסקא עושה להיות ראוי אם זהו דוקא בקרקע לפי שהם של מלך. או כהטעם דשאני חוב המלך דהוי כגבוי כמבואר שני הטעמים בלשון ועוד בהשמ"ק שם בב"ב עכ"ז הא מספק לא נאסר החמץ לאחה"פ דאינו רק מדרבנן כנ"ל. ובאמת הא נתבאר דרוב פוסקים ס"ל דעיקר הטעם שם לפי דחוב המלך הוי כגבוי וע"כ אין בזה ספק כלל

יב) ואף דשי' הר"נ בחמץ הנפקד דס"ל דאף דאין המפקיד עובר בבל יראה עכ"ז מדרבנן צריך ביעור כמש"כ הר"נ. עכ"ז י"ל דרק בחמץ המופקד ס"ל להר"נ דחז"ל תיקנו דיצטרך ביעור כיון דהוי ברשות הבעלים לענין הקנאה לאחר משא"כ בכה"ג דלא הוי ברשות הבעלים. י"ל דחז"ל לא תקנו בזה ומנלן להוסיף בתקחז"ל והבו דלא לוסיף עלה ובפרט די"ל דלדידן דנקטינן דהמפקיד עבר בבל יראה מה"ת א"כ נדחה ממילא לפ"ז ראיות הר"נ מהך סוגיא דפסחים (דף ל"א) שהוכיח הר"נ להך תקנת חז"ל לפי שיטתו דהמפקיד לא עבר מה"ת ובלא ראי' אין לנו לאחמורי ולחדש לתקחז"ל הנ"ל ואף דהנו"ב כתב טעמים אחרים שם בחמץ הגזול לשי' הר"נ הנ"ל עכ"ז י"ל כנ"ל: וגם י"ל בזה כסברת הנו"ב דשם משום דכיון דהוי מחוסר ממונא ע"כ לא מקרי בידו כ"כ וכמש"כ המג"א בשם הר"נ בסי' תמ"א ס"ק ג' וקצרתי בכ"ז: ענף ג

יג) ולפ"ז יש לדון דכיון דמגיע מנת המלך עבור חוב אפלאטא בנ"ד העולה הרבה יותר ממחצית שווי היי"ש דכנגד החוב לא מקרי מוחזק וברשותו וכל זמן דלא יסלק החוב אפלאטא לא יתנו לו היי"ש כלל. דלא עבר על בל יראה וע"כ ממילא לא נאסר לאחר הפסח ואף דהמותר היי"ש מן דמי החוב מקרי ברשותו (וגם בזה יש לדון הרבה ולומר דכיון דכל זמן דלא ישלם את חוב המגיע להקאזנא לא יתנו לו המותר היי"ש כידוע א"כ משום זה לא מקרי ברשותו ויש להאריך בפרט הזה אך אין אנו צריכים לזה כפי שיבואר וע"כ קצרתי בזה] מ"מ הא הרוב מהיי"ש לא נאסר לאחר הפסח א"כ ממילא בטל ברוב היתר וכמש"כ המג"א לדינא בסי' תמ"ז ס"ק מ"ד דחמץ שעבר עליו הפסח בטל ברוב ולא בעינן ששים בזה ואף אם לא הוי רוב בכפל ג"כ בטל ברוב וכמש"כ הפר"ח בסי' ק"ט ס"ק ד' והפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובות והמג"א סי' תנ"ה ס"ק ט"ו ובפרט באיסור דרבנן וקצרתי וגם בנולד האיסור בהתערובות שייך דין ביטול ואדרבה הא היכא דנולד האיסור בהתערובות שייך דין ביטול ביותר וכמש"כ בתשובות חוות יאיר סי' קל"ג ובפרמ"ג ליו"ד סי' ק"ב במשבצות ס"ק א' ובחי' רע"א ליו"ד סי' ט"ז ס"ק י"ב דאף בע"ח ודבר חשוב בטל בכה"ג וכמו דשיל"מ ביו"ד סי' ק"ב

יד) אך לכאורה יש לדון עדיין בזה ע"פ דברי המרדכי סוף חולין שהעיר על הא דאמרו דש"ז של זב