עין יצחק חלק א סג

ע"כ לפ"ז הדין נותן דקנין דרבנן לא מהני להיות קנין דאורייתא וכמו דפסק ה"ר ר' ירוחם בקידשה במע"ש. וכמש"כ הב"ש בשם הד"מ והב"ח בסי' כ"ח ס"ק ו': ובדברי התוס' סוכה (דף ל' ע"ב) ד"ה שינוי החוזר ואכמ"ל בזה

ד) וראיתי בספר אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג דהוכיח מיבמות (דף ס"ז) בהא דר"י אומר הבת מאכיל כו' הב"ע בנכסים מועטים כו' דלשי' הרשב"א דס"ל דספיקות אסור מה"ת תקשה היכי הבת מאכיל בתרומה הא אינו זוכה הבת רק מדרבנן א"כ ניחוש שמא העובר זכר ואינו ילוד אינו מאכיל וע"כ צ"ל לשי' הרשב"א דקנין דרבנן מהני לאיסורי תורה עכ"ל האבני מלואים ונעלם ממנו דכבר הקשה זה בחידושי הרשב"א ליבמות שם ותי' דמאן דמוקי הכי י"ל דס"ל כר"ח דפרק האשה רבה דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת יע"ש ולפ"ז לדינא למאי דקיי"ל דאין ב"ד עוקרין דבר מה"ת ע"כ הסברא והדין נותן דקנין דרבנן לא מהני לקנין מה"ת א"כ אדרבה מבואר ברשב"א דס"ל ג"כ כשי' ה"ר ירוחם הנ"ל ובלא"ה אין מקום לקושיות הא"מ והרשב"א הנ"ל כ"כ. דהא הש"ס מסיק שם ביבמות דהך חששא דלמא העובר הוי זכר אינו רק למ"ד דחייש למיעוטא משום דהוי ספק שמא נקבה ומיעוט מפילות ור' יוסי דחייש למיעוטא כמבואר שם ע"כ בהך דקאמר ר' ישמעאל בשם ר' יוסי דהבת מאכיל אינו רק במקום חששא דרבנן דהא לא הוי רק מצד דחייש ר"י למיעוט זכר בר קיימא ומ"ד דחייש למיעוט אינו רק מדרבנן כמבואר בבכורות (דף כ') א"כ הא בדרבנן מהני קנין דרבנן וברור א"כ מוכח מהרשב"א יבמות הנ"ל ג"כ דקנין דרבנן לא הוי לקנין מה"ת וכשיטת ר' ירוחם הנ"ל ובלא"ה י"ל דקושייתם מיבמות בהא דהבת מאכיל די"ל דהסוגיא דהתם ס"ל כדרשא דר' אלעזר דיליף מאלה הנחלות כנ"ל וכעין תירוץ הרשב"א שם כנ"ל אך אין אנו צריכים לכל זה כלל כנ"ל ויש להאריך בכ"ז

ה) וכיון דלדינא העיקר דקנין דרבנן לא משווי להיות קנין דאורייתא ע"כ לא עבר על בל יראה מה"ת א"כ דומה להא דסוף סי' תמ"ז ובמג"א ס"ק מ"ו בשם הר"נ והריב"ש דהיכא דלא עבר על בל יראה מה"ת ליכא למקנסי' ודוקא היכא דגוף החמץ שלו מה"ת רק חיוב הביעור מדרבנן אז ה"ל כאלו עבר אדאוריי' כמש"כ המג"א שם אבל היכא דלא קנה להחמץ רק מדרבנן א"כ לא עבר על ב"י מה"ת ע"כ לא נאסר כן י"ל בכ"ז ומה דיש לדון מצד דהותנה דהמעות יהיה לקנין הא מבואר בסי' קצ"ח בש"ך ס"ק י' דאין יכול לעשות קנין מדבר שאינו קנין והא דכתבו שם דאם התנו דמעות יקנו קנו שא"ה כיון דמה"ת מעות קונה ע"כ מהני תנאו מצד אי אפשי בתק"ח כידוע ובאמת מתורץ קושיות הש"ך שם ואכמ"ל והא דמבואר באו"ח סי' תמ"ח במג"א ס"ק ד' בשם המ"ב דמה שנהגו הסוחרים לקנות בו קונה ג"כ כאן בחמץ כו' שא"ה גבי מוכר חמצו לא"י דאף דנימא דלא הוי דינו רק כקנין דרבנן מ"מ מהני שלא יעבור על בל יראה דהא עכ"פ שלו לא הוי דהא יש בזה זכות לחז"ל להפקיר ממונו ע"פ הפקר כו' שלא יהיה שלו וכמש"כ המק"ח והג"פ ורע"א זצ"ל בתשובה כנ"ל וה"ה במה שנהגו לקנות בו דדינו כקנין דרבנן כנ"ל א"כ הא הפקר עכ"פ מהני שלא יעבור על ב"י מה"ת ולכן כיון דזכה הא"י להיות שלו מדרבנן עדיף זה מן ביטול בלא ביעור וכמו כן י"ל במש"כ הכנסת יחזקאל בסי' י"ד בחלק או"ח גבי קנין בכור דקנין "צושלאג" לבד מהני דזהו לפי דהא הפקר ג"כ פטור מבכורה כמו שהארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג אבל להיות שלו מה"ת ע"י מה דקנה מא"י החמץ. בזה י"ל שפיר דע"י קנין דרבנן וכמו כן במנהג אינו עובר על בל יראה מה"ת: ענף ב

ו) והנה המ"ב שם כתב דקנין שבין א"י לישראל בדיניהם פשוט הוא דקונה והמג"א שם הקשה עליו מבכורות (דף י"ג) א"י שנתן מעות לישראל כו' דמשמע דלא מהני ובאמת לדעתי אין זה ראי' כ"כ לפמש"כ היש"ש בב"ק (דף נ"ב) דא' ר"ל המוכר עדר לחבירו כיון דמסר משכוכית קנה ה"ד אי במשיכה כו'. והקשה היש"ש שם דלמה לא מתרץ הגמ' דמיירי התם היכא דנהגו לקנות ע"י משכוכית והוי כמו סטומתא. ותירץ דא"כ ל"ל לומר מסר לו משכוכית. ה"ל לומר דסטומתא מהני כו' עכ"ל היש"ש שם וכמו כן י"ל בהא דבכורות שם דא' ר"ל ישראל שנתן מעות כו' דע"כ טעמו משום קנין ע"פ דיניהם שפסקה להם תורה. דאי נימא דמיירי בקנין מצד ע"פ דיניהם מחוקי כו' א"כ ל"ל לר"ל למנקט קנין מעות יותר ה"ל לומר בדרך כלל בא"י שמכר בהמתו לישראל כו' וישראל שמכר כו' בקנין דנהגו בדיניהם דמועיל וכעין הא שכתב היש"ש הנ"ל ולכן הוכרחו לומר דמיירי בקנין מעות דהוי קנין מה"ת ונדחה הוכחתם מבכורות ובנ"ד אין אני יודע דינים הנהוגים במדינתם ע"פ חוקי הממשלה הרוממה יר"ה משום דהא מבואר ברא"ש לגיטין פ"א סי' ו' דקנין ע"פ דינא דמלכותא דינא ונחשב לקנין ולא פליגי הני תרי לישני אהדדי בזה וכן פסקו בח"מ סי' ס"ח סעי' א' בהג"ה דשטר הנעשה ע"פ משפט המלך מהני אף במתנה ואולי במדינתם מועיל קאנטראקט אף דלא נכתב על נייר שטעמפיל וכה"ג. וע"כ אם נעשה באופן שמהני ע"פ חוקי הממשלה במדינתם אז אין אני רואה כעת צד היתר בזה ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט בארוכה שם ובביאור הגר"א זצ"ל סי' ס"ח ס"ק י"ט ובסי' שס"ט סעיף ח' ברמ"א שם ואכמ"ל בכ"ז

ז) ואפשר לדון להיתירא בנ"ד ע"פ מה שלא סילקו חוב אפלאטע שמגיע להקאזנא לפי מה שמבואר בב"ב (דף נ"ה) דחוב טסקא עושה לראוי בירושת בנו הבכור והרשב"ם כתב דהטעם הוא דשעבוד המלך עדיף מן שארי שיעבודים וכגבוי דמי והתוס' כתבו שם בד"ה אם כן כו' לחלק דשאני חוב המלך שאינו מחוסר גוביינא וגם הקרקעות עיקר הן של המלך כו' אבל בהגהות אשרי ובנימוקי יוסף שם לא כתבו רק החילוק דשאני בשארי שעבודין דאינו יכול ליפרע אלא בב"ד ובשומא והכרזה משא"כ בשעבודו של מלך ולפיכך מי שמת והוא חייב למלך כלום ממיני המסין והתשחורת המוטלין על הממון אין בכור נוטל פי שנים. וכ"כ הרמב"ן ז"ל כו' עכ"ל הנ"י וכן בחידושי הרמב"ן שם על ב"ב כתב לחלק דשאני חוב המלך דה"ל כגבוי וכמש"כ הרשב"ם ולא כתבו דרק בקרקע אמרינן כן. אלא כתבו דמסים ותשחורת המוטל על הממון כו' וגם מטלטלי בכלל. והשיטה מקובצת על ב"ב שם כתב החילוק דשאני חוב המלך כו' ועי"ש אלמא דרוב פוסקים ס"ל דהעיקר הוא דשאני חוב המלך משארי חובות לפי דהם מחוסרי גוביינא. משא"כ חוב המלך דהוי כגבוי ודין זה הובא בח"מ סי' רע"ח סעי' י' בהג"ה שם ובשם הנ"י וכמש"כ הסמ"ע דמלכתא כמוחזק דמי דמצי נחית מנפשי' אף בדבר מועט ע"ש ואף דמבואר בב"ב שם דלכרגא לא משום דאין מלכותא דמדינתם למכור הקרקע בעד חוב כרגא וכמש"כ הרשב"ם שם שא"ה דכן היה חוקי המלוכה אז שלא למכור הקרקע בעד חוב כסף גולגולת אלא אקרקפתא דגברי מנח ויתפשוהו עד שיתן מאליו או יברח וכמש"כ בחדושי ובשמ"ק שם דמה"ט אם חוקי המלוכה הוא בכל מדינה שלא למכור הקרקע בשביל