עין יצחק חלק א נו

ברשות הקונים דהוי זה כמו ספק בגוף שנודע מקודם התערובות דלא מקילינן אף שנתערב אחר זמן ובירושלמי ערלה פ"ב ה' א' אמרו ידיעת חבירו מהו שתתירטו כו' ולא נפשט האיבעיא זו ושם מיירי לגבי מה דאמרו בנודע התערובות מקודם. דאמרינן דנתבטל כיון שהי' עליו שם היתר ואינו חוזר וניעור וכמו ביו"ד סי' ק"ט ובסי' צ"ט ובש"ך שם ס"ק כ"א וביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ט"ו שהביא לירושלמי הזה ויש לחלק דשאני במה דאמרו בנודע הספק בדאורייתא מקודם התערובות דדיינינן להחמיר משום דנקרא עליו שם איסור דבזה הדין נוטה דכיון דלא נודע הספק להבעלים דידיעת חבירו אינו פועל כלל להבעלים של החפץ ודיינינן דדינו ככל ספק דרבנן דלקולא כיון דלהבעלים לא הי' מעולם דין ספק להחמיר כיון דלא נודע להם מעולם עד אחר התערובות וכעין דברי החוות דעת בסי' ק"י ס"ק ו' גבי קבוע דכל זמן דלא נודע הקביעות להבעלים אין משגיחין על אחר דנודע לו ע"ש משא"כ היכא דמיירינן לגבי היתר כמו גבי ערלה דירושלמי שם דהא קיי"ל דבתר שמא אזלינן. וע"כ יש לומר כיון דנודע לאחר ויש עליו שם היתר עכ"פ וכיון דמה"ת בטל ברוב ע"כ הקילו בזה. לדון דידיעת חבירו יהיה נחשב ג"כ לידיעה ועוד י"ל דאף דלא נחלק ביניהם מ"מ אין להחמיר כיון דלא איפשיט האיבעיא זו בירושלמי שם אם ידיעת חבירו נחשב לידיעה או לא וכיון דעכשיו הוי התערובות ואין לנו להחמיר רק מדרבנן א"כ מקרי זה גופא ספק בדרבנן דאם נימא דידיעת חבירו אינו פועל כלל א"כ ממילא מותר דהוי ספק בדרבנן דלקולא ואין לנו להחמיר רק אי נימא מצד וודאי דידיעת חבירו פועל אבל כיון דנשאר זה גופא בספק ע"כ מקרי זה ספק בדרבנן דאזלינן לקולא ובעיקר הך מילתא דבמה דנקרא בשם היתר לגבי חבירו אם הוי זה בשם היתר לכל מצינו בזה פלוגתא כעין זה דרב אשי ס"ל שם גבי דשיל"מ דכיון דהוי בשם היתר להכהנים דינו ככל דשיל"מ ושם היתר עליו ולשיטת הר"נ בפירושו לטעם דדשיל"מ והגמ' מסיק שם דרב אשי בדותא כו' ועיין במג"א סי' שי"ח ס"ק ב' ויש לחלק ועת לקצר

ג) ועוד יש לדון לעיקר ולהיתירא בנ"ד ע"פ מש"כ הרמב"ם ה' חמץ פ"ה ה' ח' תבשיל שנמצא בו חטים התבשיל מותר אם לא נתבקעו לפי דכ"ז דלא נתבקעו אין זה חמץ מה"ת רק מדרבנן כו' ע"ש. רק הרי"ף שנתן טעם אחר משמע דס"ל דמאן דס"ל לאסור בלא נתבקע דזהו מה"ת. אבל הרמב"ם לא ס"ל כן ויש לדון בזה הרבה ועת לקצר א"כ לשיטת הרמב"ם יש לדון ספק ספיקא ולהתיר גוף החטים מה"ת אף בעודם בעין בלא תערובות היכא דהוי ספק נתרככו ספק א' שמא לא נתרככו ואת"ל נתרככו דלמא לא נתבקע ממש. ולא הוי ס"ס מש"א דהא יש נפ"מ בין המתירים דאילו ספק שמא לא נתרכך אז מותר אף מדרבנן וספק ב' דשמא לא נתבקעו אינו מותר לאוכלן אלא מה"ת ועוד דהא שיטת הרמב"ם פ"ב ה' סוטה ה"ד דפתוי קטנה רצון וכתב המ"מ שם דיליף זה מכתובות (דף ט') מקושיות התוס' שם די"ל שמא בקטנותה נבעלה ולא ס"ל להרמב"ם לתי' התוס' דלא אמרינן ס"ס משם א' אלא ס"ל דמהני אף ס"ס מש"א וכן שיטת הרבה פוסקים דאמרינן ס"ס מש"א א"כ להרמב"ם מותר מה"ת לאכול החטים בעיני' אך לשיטת הרי"ף דמשמע דאף בלא נתבקע ממש ג"כ יש מקום לאסור מה"ת נסתר ס"ס זה דהא אם נימא ספק ב' שמא נתרכך רק דלא נתבקעו ממש יש לנו אז ס"ס לחומרא על הספק השני דשמא נתבקעו ואת"ל דלא נתבקעו ממש אכתי ספק שמא הלכה כמ"ד דאוסר בקרוב להתבקע אף דלא נתבקע ממש ודומה למש"כ התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) ד"ה אי למיתב לה כתובה, כו' דהאי ספיקא שמא באונס הוי לא חשיב ספק גמור דאימור קודם שנתארסה נאנסה כו' עכ"ל התוס' ע"כ להרי"ף נסתר ס"ס זה

ד) אמנם מצינו ביו"ד סי' ס"ו גבי דם ביצים שנתערב דהדין הוא להקל בתערובת מין במינו בספק על החלמון ואף בנודע הספק מתחילה מקודם התערובות ג"כ מתירין וכמבואר שם ובלבושי שרד בחידושי דינים שלו ע"ש' והטעם מבואר שם דכיון דיש סוברים דם ביצים דרבנן אף דלא קיי"ל כן לדינא מ"מ מצרפינן שיטת הסוברים כן להקל גם בנודע מתחילה א"כ ה"ה בנודע בנ"ד אף דהי' נודע להבעלים מקודם שנתערבו דהא"י רחצם דג"כ יש להקל כיון דלהרמב"ם לא נאסרו החטים מה"ת מעולם ע"כ שפיר יש לצרף שיטתו ולהקל בנ"ד גם בנודע מתחילה כיון דהוי עכשיו בתערובות וכן לשיטת הלבוש דמצאתי בלבוש באו"ח סי' תס"ז דכתב דגם בנתבקעו ממש אינו נאסר אלא מדרבנן ואף שנסתר שיטתו מן הרמב"ם והרי"ף הנ"ל עכ"ז יש לצרפו ולהקל גם בנודע מתחילה וכמו בהך דם ביצים דדיינינן ספק בדרבנן להקל אף בנודע לפי דיש סוברים דם ביצים מדרבנן אף דלא קיי"ל כן לדינא

ה) גם יש לצרף שיטת הב"ח ביו"ד סי' ק"ט דמין במינו שנתערב יבש ביבש דאף בלא נודע דג"כ מותר אם נתבשלו בשני קדירות אף דליכא סמ"ך. וגם יש לצרף שיטת קצת סוברין דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש ולפ"ז יש לדון על כל בעה"ב דלקחו החטים דכל דפריש מרובא פריש ועוד יש לדון ע"פ הא דקידושין (דף ס"ג) דאב שאמר קדשתי בתי דאין סוקלין ע"י וכתב הפני יהושע שם הטעם לפי דהא מעיד נגד חזקת היתר ואף דהתורה הימני' משום בידו לקדשה עכ"ז אין זה אלא בגדר ספק וספק נפשות להקל ע"ש וה"ה י"ל דאף דנימא דהא"י נאמן לומר דרחץ החטים דכיון דהוי בידו בעת שאמר כן דאין זה אלא משום דעי"ז הוי ספק ולא עדיף אמירתו דהא"י מן ישראל דאף דבידו ג"כ אינו אלא ספק היכא דהוי חזקת היתר מנגדתו וע"כ יש לנו ס"ס ספק שמא לא רחצם ואת"ל רחצם שמא לא נתחמצו. והא דיבמות (דף קכ"ב) שהיה מוכר פירות ואמר של ערלה כו' דמשמע דאסור היכא דלא שייך להשביח מקחו ועיין ביו"ד סי' קכ"ז ש"ך ס"ק כ' מזה י"ל דמיירי בערלת ארץ ישראל דספיקו אסור זה כתבתי לפום רהיטא לפי שהשליח אץ עלי והענין נחוץ ובאמת יש לי הוכחות רבות להוכיח דלא כמו שכתבתי לפי דהדין הוא דמה שנאמן העד על מה שהיה בידו דנאמן בתורת ודאי. והא דקידושין (דף ס"ג) הנ"ל שאני התם דזה לא הוי כ"כ בידו וכמש"כ התוס' ישנים בכתובות (דף כ"ב) וקצרתי בזה הפרט כעת אך בענינינו אין אנו צריכים לזה דכבר נתבאר היתר נכון בנ"ד דמותרים לאכול המצות בפסח וכמש"כ כת"ר להיתירא

ו) ומה שהוכיח כת"ר מהא דפסחים (דף מ"ג) דאמרו ונותנו לפני כלבו, דר"מ לר"י והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ והקשה דאמאי לא תני ונותנו לפני כלבו לר"י וסופג ארבעים לר"מ ונקט אכילה דוקא דמוכח מזה כשיטת הרמב"ם דבהנאה ליכא מלקות והאריך בזה הנני להשיבו דז"א דהא הפני יהושע לפסחים (דף כ"ד) כתב דלכן אין לוקין על הנאה משום דהא אמרו בפסחים (דף כ"ב) דלר' יהודה דקיי"ל כוותי' דדרש לאיסור הנאה מן הך דלכלב תשליכון אותו ואי אתה משליך לכלב כל איסורין א"כ אינו רק לאו הבא מכלל עשה ע"ש ולפ"ז לר' מאיר דמפיק איסור הנאה מן הא דאיצטריך קרא למשרא נבלה בהנאה הא כל איסורין כו' ופי' רש"י דאסורין בהנאה מדכתיב לא תאכל א"כ לר"מ מבעי ללקות על הנאה דלא שייך לדידי' טעמו של הפני יהושע. והעיקר הוא כטעמו של הפ"י וכמש"כ כת"ר עצמו וע"כ תשאר עדיין קושיות כת"ר דה"ל לומר וסופג ארבעים לר"מ אבל באמת אין מקום לקושיות כת"ר כלל משום דהברייתא אשמועינן דליכא בנוקשה חיוב כרת אף באכילה רק באזהרה וכמבואר במשנה ר"פ