עין יצחק חלק א נד

וכמש"כ הלבוש בחו"מ סי' רכ"ז שם. ע"כ לא מהני החזקה דאומן לא מרע אומנתו לברר על החשש שיכול להיות אחר זמן שירמה אחרים וע"כ אסרו למוכרה אף לתגר ועיין בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו ובמ"ת סי' ק"ג

ה) ועוד י"ל בזה דאמרו דלא ימכרנה לא לתגר דמיירי בתגר דמוחזק לנו לרמות אחרים דומיא דלא לחרם ולא להרג וכמו שאמרו שם להטעם מפני שמרמין בה אחרים דמשמע דידוע לנו שהוא חשוד לרמות אחרים. וראיתי ברמב"ם ה' גניבה ה' ו' שלא הביא להך דלא ימכרנה לתגר אלא כתב דאסור למוכרה להרג או לחרם מפני שמרמין בה את אחרים וי"ל דטעמו דס"ל ג"כ כמו שכתבתי לפרש דהש"ס מיירי בתגר שמוחזק לנו שנחשד לרמות אחרים ואינו מקפיד להיות מרע אומנתו וע"כ הוא בכלל דלא להרג ולא לחרם דכתב דאי נימא דמיירי בסתם תגר א"כ הו"ל להביא זה דהוא מלתא חדתא וכמש"כ כת"ר להוכיח מזה דלא דיינינן להך כללא דלא מרע אומנתו וע"כ מוכח כמש"כ וכן הוא הדין דלתגר ישראל בודאי מותר למוכרה: באומר דרנינהו לתלות בצואר בתו כ"ז דלא נחשד לנו שירמה בה לאחרים וגם לאינו חשוד אף דאינו תגר ג"כ מותר למוכרה ושם בש"ס לא קאמר לתגר א"י רק לתגר סתמא ומשמע דאף לתגר ישראל אסור למוכרה וע"כ מוכרח דמיירי בתגר שהוא מוחזק לחשוד לרמות אחרים ואינו חושש על הרעת אומנתו משא"כ בתגר סתמא עדיין י"ל דאף לא"י תגר מותר למוכרה משום הכלל דאומן לא מרע אומנתו ואין לחלק

ו) ועוד יש לומר בזה עפ"י סברת השלטי גבורים לב"ק בסוגי' דהמראה דינר לשולחני (דף צ"ט) דהובא באורים ותומים סי' קכ"ט ס"ק ג' שכתב הטעם דלכן המראה דינר לשולחני אינו חייב עד שיאמר לו חזי דעלך קא סמיכנא משום שיכול להתנצל ולומר דלא דקדק כ"כ: משום דחשב דכמו דהראה לו כן יראה את המטבע לאחרים. ולא חשש שירע את אומנתו בזה וע"כ אינו חייב משום דינא דגרמי יעו"ש כמו כן יש לדון הכא דלכן לא שייך בזה הך כללא דאומן לא מרע אומנתו משום דזה לא שייך רק היכא דהוי בחשש שעשה מעשה זיוף וכן בהך דמנחות (דף מ"ג) ושו"ע או"ח סי' כ' דאומר דלקחן מישראל דאם לא לקחן מישראל הרי אמר שקר בפיו בפירוש וגם הא הוי התם מעשה זיוף כמש"כ הנו"ב סי' ע"א. ע"כ דנו בזה להך דאומן לא מרע אומנתו משום דאין לו שם שום התנצלות ע"ז כלל אבל במכירת המטבעות מה שמוכר ונותן התגר לאחרים הא אינו אומר בפיו בפירוש שזה הוא מטבע טובה. רק מונה זה המטבעות בתוך חשבון מטבעות אחרים א"כ אינו מרע אומנתו דיכול להתנצל ולומר דטעה בזה ולא דקדק כ"כ בזה דסמך על מה דיכול המקבל את המטבע להראות לאחרים את המטבע וע"כ לא מרע לאומנתו עי"ז ולכן לא דנו שמה להך כללא דלא מרע כו' וידעתי מה דיש להעיר ע"ז מהא דע"ז (דף כ"ז ריש ע"ב) סבר שיולי משאיל לי' כו' אבל יש לחלק וקצרתי

ז) אבל בנ"ד אם ניחוש לזיוף ששופכין שם מים לתוך החטים הרי הוא מעשה רבה וזהו קפידא טובא וגם הא אם יוודע מזה ענש יענשו עפ"י, נימוסי אדונינו הקיר"ה ע"כ שייך בנ"ד לדון להך כללא דתגר לא מרע אומנתו וכ"ז דלא נודע לנו אין לנו לחוש שמא שפכו שם מים ולכהפ"ח אף אם נחלק באיזה חילוק מ"מ אין זה ברור לדינא ומידי ספיקא לא נפקא ע"י הך סברא דלא מרע אומנתו א"כ יש בנ"ד ספק ספיקא מעלי' ספק א' שמא לא שפכו שם מים כלל ואת"ל שפכו אכתי ספק שמא לא הוי חמץ כ"ז דלא נתבקע. ועל ס"ס בוודאי יכולין לסמוך להיתירא ואף לפי שיטת הרמ"א באו"ח סי' תס"ז סעי' ב' גבי דגן שהיה מונח בעלי' וירדו גשמים כו' דכתב דלאכלן אסור ולא מהני ס"ס טעמו הוא כמש"כ בביאור הגר"א ס"ק ה' דהוי דבר שיש לו מתירין ולא מהני ס"ס וכ"כ המקור חיים שם ס"ק ג' א"כ שאני נ"ד לפי מש"כ הצל"ח פסחים בשיטת ר' חנניה ס"ה דהיכא שהיה לו חזקת היתר אין להחמיר בדשיל"מ וכ"כ הנוב"י במ"ת ח' אה"ע סי' ל"ח ובנ"ד הא יש להחטים חזקת היתר: כ"ז דלא נולד לפנינו שום ריעותא למראות עינינו והוי חזקה מעליא א"כ על ס"ס בצירוף חזקת היתר אנו סומכין להתיר אף בדשיל"מ ואין לנו להחמיר בכה"ג משום דשלי"מ משא"כ בנידון הרמ"א דשם דראינו שירדו גשמים עליהם א"כ הא אתרע חזקת היתר וע"כ אין לסמוך על ס"ס משום דהוי דשלי"מ. וגם הא מצינו בח"מ סי' רמ"א סעי' יו"ד בתנאי בקום ועשה דאינו נאמן לומר דקיים התנאי בקום ועשה. משום דמוקמינן בחזקתו דנשאר הדבר כמו שהיה מעיקרא כמש"כ הסמ"ע שם והקצה"ח שם בס"ק ח' ובמק"א העירותי דהא בממון לא מהני חזקה להוציא ממון ואכ"מ] וכעין זה כתב הרשב"א ליבמות והובא בחוות דעת בכללי ספק ספיקא בס"ק כ"ז דלעולם אמרינן דלא נעשה מעשה מחודש עד דאיכא ראי' וכ"כ הנתיבות בכללי תפיסה בס"ק כ"ב בשם הרשב"א דכל הטוען דבר מחודש עליו הראיה ומוקמינן הדבר בחזקתו כמו שהי' מקודם עכ"ל: ע"כ בנ"ד כ"ז דלא נודע לנו אם שפכו מים. יש לנו חזקה מעלי' לדון דלא נעשה מעשה השפיכה דהוא מעשה רבא ובצירוף הס"ס ביחד אין לנו להחמיר אף בדשיל"מ: כ"ז דלא איתרעי להך חזקה כלל והוי ספק על כו' וכיון דהוי ספק בעיקר הריעותא אין לנו לחוש כלל: ובמק"א כתבתי לבאר זה ביתר ביאור דהא מצינו דהיכא דיש לנו רובא וחזקה דבזה אף ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא כמבואר ביבמות (דף קי"ט) ובתוס' חולין (דף פ"ו) וע"ז (דף ל"ד). ע"כ ה"ה בדשלי"מ סמכינן על רובא וחזקה. וה"ה על ס"ס וחזקה וקצרתי

ח) ועוד דהא כתב הרמ"א ביו"ד סי' ק"ו סעי' ח':. דבמקום צורך יש להתיר אף בדשיל"מ ע"פ ס"ס וכמש"כ הש"ך שם בס"ק נ"ו דלכן מתירין חדש בסתם תבואה ע"פ דין ס"ס כמבואר ריש סי' רצ"ג: משום דזה מקרי לצורך. וה"ה בנ"ד דאנו דנין על כל המחוז בהחטים הבאים על הספינות ע"כ זה מקרי לצורך דגם הרמ"א מודה דיש לסמוך על ס"ס אף דנימא דזה מקרי דשיל"מ משא"כ בנידון הרמ"א דמיירי בפרט על דגן שהיה מונח בעלי' ע"כ החמיר משום דהוי דשיל"מ ועוד דבעיקר דברי ביאור הגר"א זצ"ל והמקור חיים דכתבו בהטעם של הרמ"א דאסור לאוכלן ולא מהני ס"ס משום דהוי דשיל"מ יש לי לדון עליהם דהא לדינא קיי"ל דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ כדמוכח בסי' תמ"ז סעי' ב' דחמץ בע"פ בטל בששים וכמש"כ המג"א להוכיח כן מן הך דחמץ בע"פ בטל וכמש"כ המג"א בסי' תמ"ז ס"ק ו' יע"ש וכעין זה ראיתי בלבוש סי' תס"ז סעי' ט' שכתב דלכן נוהגין לאסור התבשיל שנמצא בהם חטה שאינה מבוקעת ממש משום דהוי דשיל"מ: וע"ז הקשה שם אלי' זוטא בס"ק ח' מהך דחמץ בע"פ דבטל בששים א"כ מוכח לדינא דחמץ לא מקרי דשיל"מ: וזהו כעין מה שהקשיתי

ט) ולענ"ד נראה לתרץ קושיות האלי' זוטא מעל הלבוש די"ל דהלבוש אזיל לטעמי' דהא כתב הר"נ בפ"ב דפסחים לפרש דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ משום דהא גוף החמץ נאסר עכ"פ מדרבנן גם לאחר הפסח וע"כ אין שם היתר עליו א"כ י"ל דאתי שפיר דברי הלבוש במה שכתב דלכן נוהגין לאסור התבשיל שנמצא בו חטה שאינה מבוקעת דהוי דבר שיל"מ: