עין יצחק חלק א נג

קושיות מה"פ שם בד"ה אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהא בו משקין כו' ויש להאריך בכל הסוגיא בירושלמי שם והוכרחתי לקצר כעת]. וע"כ בנ"ד בהזיעה דלא הוי רק דבר מועט בוודאי אין לחוש כלל לחומרת המ"פ עם מים אך אף במה שכתבו האחרונים בנתלחלח השק ואיכא לספוקי שמא מן מ"פ כו' דיש שם ס"ס אף דנימא דהוי הרבה ג"כ ביארתי לעיל דאין לחוש דמ"פ עם מים ימהרו להחמיץ וכמו שכתבתי לעיל

י) ומש"כ כת"ר לחוש שמא בא הזיעה מן החטים שהחמיצו במחובר ע"י רבוי גשמים זה אינו דהא מבואר בסי' תס"ז סעי' ד' שנה שרבו גשמים כו' אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה ודוקא אם אנו רואין דאחמיץ במחובר לפנינו בזה אוסרין אבל לא בסתם. ואין זה דומה כלל לדברי הקרבן נתנאל בפסחים פ"ב סי' קכ"ו ופשוט

יא) ונתבאר דשפיר נהיגי עלמא לאכול המצות בפסח אף מן מה שטוחנין בבתי הרחיים של הקיטור וכן ברוב קהילות ועיירות במדינתנו כל הטחינות הם רק ע"י בתי הרחיים הללו ואין שום פוצה פה ומערער ע"ז כלל ובאמת בקהילתי דרכי לצוות שיהיו פתוחים הליווענטארען בעת הטחינה ועי"ז אין מוצאין שם עיסה. וכן הנני מזהיר לכל הטוחנים חטי דפסחא שיהדרו שיהיו הצילענדער כיס נקי וחדש שלא בא עליו חמץ כלל מעולם וכמש"כ השערי תשובה בסי' תנ"ג ס"ק י"ד בשם שאילת יעב"ץ אך בדיעבד אין לחוש בזה כלל וגם יש לצרף בכ"ז דעת הראבי' שהובא במג"א סי' תס"ז ס"ק ד' וקצרתי. ודעתי מסכמת להרבנים דמדינתם שהתירו ודברי המערערים הם בטלים יותר אין בכחי לכתוב ונא בל יטרידני יותר בזה: סימן יז

נשאלתי מן מחוז א' אשר החיטים של פסח לוקחים מן החטים הבאים בספינות שמביאים תגרים א"י ובשנה העברה נודע כי הספנים התגרים שופכים מים לתוך החטים למען להכביד משקל החטים כי העודף של המשקל שייך להספנים והספנים האלה מוכרים זה העודף בדרך לסוחרים ונשאלתי אם מותר לאכול המצות מהחטים האלו בפסח: תשובה בקצרה

א) והוא דזה ברור דאף דיבורר דשפכו שם מים. עכ"ז כל זמן דלא נתבקעו לא הוי ודאי חמץ רק ספק חמץ דאף דקיי"ל באו"ח סי' תס"ז סעי' ב' דגן שנטבע בנהר כו' אע"ג שלא נתבקע אסור דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ מ"מ אין זה ודאי חמץ וכמש"כ המג"א שם ס"ק י"ב דמה"ט אף בחטה שנמצא בתוך התבשיל דאם לא נתבקע ממש התבשיל מותר והרי דאף בבישול דודאי נכנסו המים לתוך החטה מ"מ כ"ז דלא נתבקע ממש מותר התבשיל משום דאין זה ודאי חמץ רק ספק חמץ ובדרבנן מקילינן בספק רק מצד חומרא החמיר הרמ"א לאסור התבשיל אבל עכ"פ בעינן נתרככה וגם לשיטת הרמ"א אין זה רק מספיקא ולא משום ודאי וס"ל דכה"ג אין זה בכלל ספק דרבנן דלקולא משום דכיון דמחמרינן מספיקא גבי החטים עצמם ע"כ ממילא אסרינן גם התבשיל אף דאינו רק מדרבנן ועיין מזה בנו"ב מ"ת ח' יו"ד סי' נון ובתשובת רע"א סי' ס"ד ועת לקצר ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בסי' תס"ז ס"ק כ"ג ובלבוש שם סעי' ט' ובאלי' זוטא שם ס"ק ח' וקצרתי

ב) אבל זה ברור דאף בבישול וכיוצא בו דאף שנכנסו המים לתוך החטים ולכל חטה וחטה בתוכו. מ"מ כ"ז דלא נתבקע ממש אין זה רק ספק חמץ וכמש"כ הרמב"ם פ"ה ה' חמץ ה' ח' גבי חטה שנמצא בתוך התבשיל דאם לא נתבקע מוציאין אותו ושורפו ואוכלין התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים כו' וע"כ אין לחלק בין באו המים מבחוץ להספינה או שבאו לתוך הספינה והחטים: דהא בתבשיל בודאי באו המים ונכנסו ביותר לתוך החטים ממש ואפ"ה אינו רק ספק חמץ משום דהך סברא דכתבו להוכיח מהא דפסחים (דף מ"ם ע"ב) בההוא ארבא דחיטי דטבע דאסרו ולא שאלו אם נתבקע דמוכח מזה להך כללא דמינח נייחי אתי לידי חימוץ דמזה אינו מוכח רק דהוי ספק חמץ אבל לא שיהי' ודאי חמץ והנה מהירושלמי פסחים סוף פ"ב מוכח דס"ל דאף היכא דמינח נייחי כ"ז דלא נתבקע אין זה אף ספק חמץ כלל דהא אמרו שם שרה חטים ושעורים במים נתחמצו אסורות כו' ר"י אמר שרה שעורים במים נתבקעו אסורות וכן הוא בתוספתא ריש פ"ג דפסחים ויש להאריך בכ"ז אבל אף למאי דקיי"ל כפי ש"ס דילן דאסרינן אף בלא נתבקע מ"מ אין זה רק ספק חמץ אף היכא דבאו המים לתוך החטה בדרך בישול או בדרך שריי' כ"ז פשוט

ג) ולכן בנ"ד אף אם יוודע דשופכין מים בהחטים: מ"מ כ"ז דלא נתבקעו אינו רק ספק חמץ: והנה כ"ז דלא נתברר לנו בודאי ששפכו מים שם אין זה רק ספק חשש בזה. דאף דאמרו בבכורות (דף י"א) דהמפקיד פירותיו אצל א"י דודאי חלפינהו כו' וכת"ק דשם. משום דא"י מחליף להנאתו עכ"ז הכא דהוא תגר יש לדון בזה דלא מרע אומנתו וכמבואר באו"ח סי' כ' וביו"ד סי' קי"ד סעי' ה' וסי' ש"ב וסי' קי"ד בש"ך סוף ס"ק כ"א וכמו שהאריכו בזה האחרונים החכם צבי סי' ל"ט דמתרץ שם קושיות הפר"ח ליו"ד בסי' קי"ד ס"ק י"ב והנו"ב במ"ת ח' או"ח סי' ע"א ומזה ביו"ד סי' קנ"ה ובש"ך שם ס"ק ג' ובשו"ת תפארת צבי ח' או"ח סי' י"ט

ד) ומה שהקשה כת"ר מן ב"מ (דף נ"ב) דסלע שנפחתה לא ימכרנה לא לתגר. ולא לחרם. ולא להרג מפני שמרמין בה את אחרים ולא אמרינן אומן לא מרע אומנתו יפה הקשה אך נלענ"ד לחלק ע"פ מה שכתבו התוס' בקידושין (דף מ"ה ע"ב) בד"ה בפי' אמר מר כו' בשם ה"ר מנחם דלשמא קידש לא חיישינן ושמא יקדש חיישינן כו' וכמו שהארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד' והנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו: ובנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' ק"ג והטעם הוא דס"ל דחזקה לא מהני על חשש דלהבא רק על העבר מהני החזקה לברר וכעין זה כתבו התוס' בגיטין (דף י"ז ע"ב) ד"ה זנות לא שכיחא כו' לחלק דלשמא תזנה חיישינן ולשמא זינתה לא חיישינן וכוונתם כתב ההפלאה לכתובות (דף ב') תוס' ד"ה שאם הי' לי' כו' בשם המפרשים יע"ש וטעמם הוא ג"כ משום דעל חשש דלהבא לא מהני חזקה לברר. וה"ה י"ל כן בהך כללא דאומן לא מרע אומנתו דדווקא על חשש דלשעבר מהני הך סברא לברר לנו וגם בהך דיו"ד סי' ש"ב והר"נ ריש חולין דמותר ליתן לא"י חוטי קנבוס לתפור ע"פ הך סברא דאומן לא מרע אומנתו דאין זה מקרי חשש דלהבא רק חשש לשעבר דהא עיקר חשש האיסור שם הלא בעת שילבשם. דהא בעת נתינתו לאומן לתפור אין אז שום חשש לאסור ובעת לבישה הלא אז חשש בלשעבר. וע"כ שפיר מהני חזקה דלא מרע אומנתו לברר זה אבל במכירת המטבע שנפחתה דעיקר האיסור שיעבור אז בעת המכירה על לפני עור שירמו בה אחרים: