עין יצחק חלק א נב

דאסור דעכ"ז אין זה וודאי חמץ אלא ספק ולכן מתירין התבשיל ע"ש וכמו כן יש לדון הכא וקצרתי וע"כ לצד הספק שמא מן מ"פ הוי דיש בזה שלשה ספיקות להיתירא. ספק א' שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם דמ"פ עם מים דינן דאינו ממהר להחמיץ ואז אין בזה שום ריעותא כלל ואת"ל כהחולקים אכתי ספק שמא לא מיהר להחמיץ עדיין כ"כ וכנ"ל ועוד ספק שלישי שמא הלכה כהפר"ח דבנתייבשו המ"פ מקודם אינן מחמיצות יותר וע"כ לצד הספק שמא מן מ"פ הוי יש לנו היתר ברור ע"פ שלשה ספיקות להיתירא ולכן שפיר כתבו האחרונים לדון להיתירא ע"פ ס"ס אם הוי ספק שמא מן מ"פ כו' ולא שייך לדון במש"כ דהא הוי ס"ס משם א' דז"א דהא זה דומה לספק על הארי כו' ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' ובספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ז' ובפרט במידי דרבנן וכעין דברי הפרמ"ג יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ו דבדרבנן לא בעינן ס"ס מתהפך וה"ה בס"ס מש"א וקצרתי בכ"ז: ענף ב

ו) ויהי' איך שיהי' כיון דכתבו הפוסקים לדינא להיתירא בספק נתלחלחו ממי פירות דדיינינן ס"ס להיתירא וע"כ ה"ה בנ"ד. והנה נ"ד עדיפא טפי. דהא בעיקר דבריהם שכתבו להקל באכילה ע"פ ס"ס יש להעיר ע"ז מהא דסי' תס"ז סעי' ב' ברמ"א דכתב דלא מהני ס"ס להתיר באכילה והחק יעקב בסי' תס"ו ס"ק י"ג העיר בקצרה בזה והנה הט"ז בסי' תס"ז ס"ק ד' הקשה דאמאי לא סמכינן להתיר באכילה ע"פ הס"ס וכן העיר החק יעקב שם בס"ק י'. והמקור חיים להגאון מליסא בסי' תס"ז ס"ק ג' כתב דלק"מ דטעם הרמ"א הוא משום דס"ל כשיטת הרמב"ם דחמץ הוי דשיל"מ דלא מהני ס"ס כו' וכן ראיתי בביאור הגר"א שם ס"ק ה'. אבל לדעתי יש להקשות עליהם דהא לדינא קיי"ל דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ כמו דמבואר בסי' תס"ז סעי' ב' דחמץ בערב פסח בטל בששים ובמחבר ורמ"א שם בלא שום חולק ע"ז כלל וכמש"כ המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ' וכן יש לתמוה על הלבוש בסי' תס"ז סעי' ט' דכתב דלכן אסרינן התבשיל שנמצא בו חטה שאינה מבוקעת משום דהוי דשיל"מ וכן ראיתי באלי' זוטא שם שתמה כן על הלבוש מהא דחמץ בע"פ דבטל בששים הרי דקיי"ל לדינא דחמץ לא הוי דשיל"מ: והנה כסברת הלבוש שם ראיתי כן בספר אור זרוע הגדול חלק ב' ה' פסחים סי' רנ"ו שכתב ג"כ כמו שכתב הלבוש והקשה ע"ז דהא המאכל מתקלקל א"כ לא שייך בכה"ג להחמיר שם בלא נתבקעה משום דשיל"מ ע"ש ובמקום אחר הארכתי בזה ואכמ"ל

ז) ועכ"ז נראה לענ"ד לתרץ דברי הרמ"א וכפי הטעם ) שכתב המק"ח והגר"א זצ"ל דלכן החמיר הרמ"א לאסור באכילה ולא מהני ס"ס משום דהוי דשיל"מ: והא דקיי"ל בתערובות בע"פ להיתירא דלא הוי חמץ בשם יש לו מתירין יש לחלק ביניהם והוא דהר"נ בפסחים פ"ב כתב הטעם דלכן לא הוי חמץ דשיל"מ דהא נאסר בעיני' מדרבנן לאחר הפסח ע"ש והנה בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י' כתבתי בטעמו של הר"נ לנדרים (דף נ"ב) שכתב דלכן דשיל"מ אינו בטל משום דהיתר בהיתר לא בטיל וכמו דם הפר ודם השעיר כו' והעליתי משם דהא דלא רצה הר"ן בטעמו של רש"י דאתי עלה משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משום דהר"נ ס"ל דכיון דתערובות איסור ברוב היתר נהפך האיסור להיתר א"כ אין כאן איסור כלל בעולם ולא שייך כלל לדון בזה עד שתאכלנו באיסור כו' וע"כ כתב הר"ן טעם אחר לאיסור דשיל"מ בתערובות דזהו משום היתר בהיתר לא בטל ולכן שפיר ס"ל להמחבר והרמ"א בחמץ בתערובות דאין להחמיר בי' באיסור דשיל"מ דהא שייך לפ"ז טעמו של הר"נ בפסחים פ"ב דכיון דחמץ בעיני' נאסר עכ"פ מדרבנן א"כ אין שם היתר עליו כלל: ובזה אזלינן בתר שמא ועיין בכרו"פ ובחוות דעת ליו"ד סי' ק"ב סעי' ב' וקצרתי וכיון דאין שם היתר על החמץ ע"כ לא שייך להחמיר בתערובות חמץ משום דבר שיש לו מתירין אבל לענין ס"ס בדשיל"מ שפיר יש לדון דאף בחמץ בפסח דינו כמו כל דשיל"מ דלא מהני ס"ס משום דשייך גם בחמץ לדון להסברא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. דאף דחמץ לאחר הפסח מיתסר מ"מ הא לא נאסר אז רק מדרבנן א"כ אף בקלות האיסור מדאורייתא לדרבנן ג"כ שייך לדון להטעם הזה ועיין בתשובת צמח צדק סימן ס"ט ובתשובת רע"א סי' ס"ה ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ח ענף ה']. וקצרתי כן י"ל בשיטת הרמ"א בטעמו דכתב דלא מהני ס"ס להתיר באכילה בחמץ אף דס"ל דבתערובות חמץ אין דינו כמו שיל"מ ומתורץ קושייתי מעל המק"ח והביאור הגר"א זצ"ל ועיין ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' בהג"ה ובט"ז ס"ק י"ג ובש"ך ס"ק י"ד וכן יש לתרץ עפ"ז לדברי הלבוש ומתורץ קושיות אלי' זוטא הנ"ל ויש לי עוד מה לתרץ לקושיות אלי' זוטא הנ"ל מעל הלבוש ואכמ"ל יותר

ח) ועכשיו דנתבאר דמה דהחמיר הרמ"א לאסור באכילה בפסח אף דיש ספק ספיקא משום דזה הוי ככל דשיל"מ דלא סמכינן על ס"ס א"כ לפ"ז בנ"ד דהספיקות הם בדין ולא בהמעשה ספק א' שמא הלכה כהסוברים דזיעת החומה אינו מחמץ וכש"כ בזיעת העץ. ועוד ספק שני שמא הלכה דהפירור שיוצא דרך נקבי הנפה דינו ככל לח בלח דבטל בששים קודם פסח וכשיטת הסוברים כן וכמש"כ החק יטקב בסי' תנ"ג ס"ק י"ז בשם הכלבו וכמו שהביא בנשמת אדם פלוגתת הפוסקים הללו בה' פסח סי' כ"ב ע"ש והשאגת ארי' בסי' צ' כתב דספיקא דדינא אף בדשיל"מ אזלינן לקולא וכ"כ הפר"ח לאו"ח סי' תצ"ו ס"ק ג' והובא בתשובת ר"ע איגר סי' ס"ה ע"ש. ובספרי באר יצחק מזה א"כ לפ"ז בנ"ד דהשני ספיקות הם הכל ספיקא דדינא בוודאי יש לנו למנקט ולסמוך על הך ס"ס ולהיתירא אף דהוי דשיל"מ ובאמת לפי טעם זה יש מקום להתיר אף בחד ספק כיון דהוי מדרבנן אכן מחמת חומרא דחמץ קשה לסמוך להיתירא על חד ספק אבל אם יש שני ספיקות בדינא בוודאי יש לנו לסמוך להיתירא אף באכילה כיון דלא שייך בכה"ג להחמיר משום דשיל"מ וכיון דעיקר מה דאמרו בסי' תס"ז דאין להתיר באכילה ע"י ס"ס הוא משום דהוי דשיל"מ או משום חומרא בעלמא וכמש"כ הט"ז והחק יעקב. ע"כ בנ"ד דהוי ספיקא דדינא אין לחוש לאיסור דשיל"מ וכן מצד חומרא בעלמא אין לחוש באיסור משהו ודוקא בהא דסי' תס"ז סעי' ב' דהוי חשש דאין שם ששים נגד החמץ בזה מצינו דהחמירו אף בס"ס משא"כ באיסורי משהו לא מצינו דהחמירו בס"ס וכעין זה מצינו בסי' תס"ז סעי' י"ב בהג"ה להתיר בתרנגולים מכח ס"ס. ספק שמא עתה נפלה וספק ב' שמא הלכה דדיינינן עיכול אף באיסור וכמש"כ המג"א שם ס"ק כ"ב. והנה המ"ז שם ס"ק י"ז העיר דאמאי מהני שם ס"ס. אכן לפי מש"כ א"ש. דשא"ה דחד ספק הוי ספיקא דדינא וע"כ אין לחוש בזה משום דשיל"מ וכן הא הוי איסור משהו דקילא ביותר

ט) והנה לעיל כתבתי להעיר בנ"ד בהזיעה דאף דנימא דהוי מ"פ מ"מ הא יש לחוש דממהר להחמיץ ע"י המים דיבוא לאח"ז והארכתי שם לסתור זה החשש. אבל בנ"ד באמת אין לחוש לזה כלל דהא מבואר במג"א סי' תס"ב ס"ק א' דאם המ"פ הוי דבר מועט אין לחוש לחומרא זו כלל וכעין זה כתב המהרש"א בפסחים (ד' ל"ח ע"ב) בד"ה רביעית היא כו' דכיון דלא הוי רק רביעית לכמה חלות אינו ממהר להחמיץ בשביל דבר מועט כו' עכ"ל [ועפ"ז יש ליישב דברי הירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"ד וליישב