עין יצחק חלק א נא

וכפשט הסוגיא דזבחים (דף צ"א). דמסקי דאטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי בתמי' וע"כ אינו מחלק ביניהם וכיון דנתבאר להוכיח דתמיד ופסח דחויי' שבת גבייהו ולא הותרה א"כ ה"ה כל ק"צ אף מוספין וכה"ג ושפיר תירצתי שי' הרמב"ם בזה

מט) ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר אור חדש לפסחים (דף ע"ז) ד"ה הנח לטומאה שהותרה בציבור והביא שם לדברי הרמב"ם פ"ד ה' ביאת מקדש ה"ח שכתב דאין הציץ על מצחו אינו מרצה וגם כתב טומאה דחויי' ותי' ע"פ סברא שכתבו התוס' ביומא (דף ז') דמאי פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דלמא היכא דליכא ציץ דחויי' טומאה כמו בטומאת גברי דאין הציץ מרצה ואפ"ה דחויי'. ותי' התוס' דלמה אינו מביא אחרת ושי' הרמב"ם דכמו דטומאה דחויי' ה"ה שבת דחויי' וע"כ ס"ל להרמב"ם דאין מביא אחרת דמה לי אם יהי' טומאה דחויי' או יוה"כ דחויי' כו' עכ"ל האו"ח: ועדיין לא תי' היטב דהא אמרו בפי' בש"ס דר"ש אמר לו יו"כ בכה"ג יוכיח ואם אי' כדבריו אין מקום כלל לקושיות ר"ש ולכן לא תי' היטב לדברי הרמב"ם התמוהים מאד מחמת סתירת הש"ס הנ"ל להדיא דגם לתירוצו ישאר התמי' הנ"ל וגם קשה לדבריו דכתב דהרמב"ם יסבור כקושיות התוס' דמה הקשה ר"ש הא י"ל דהוי כמו טומאת גברי דאין הציץ מרצה ולא הרגיש כלל דהא הרמב"ם פסק להדיא בה' ביאת מקדש דאף בטומאת ציבור בטומאת הגוף ג"כ הציץ מרצה כנ"ל א"כ נסתר עיקר יסוד התוס' שהכריחם לקושיא זו אבל לעיל נתבאר בעז"ה היטב דגם לשי' הרמב"ם יש מקום לדברי התוס' בזה ולכן יפה כתבתי בעז"ה לתרץ על נכון להרמב"ם התמוהים הנ"ל: סימן טז כבוד הרב הנ' וכו' שי' ענף א

מכתבו הגיעני במה שביקש ממני להודיעו טעמי במה שהשבתי לרב א' ממדינתם ע"ד קמח פסח של בתי הרחיים שנמצא עיסה בדופני הליוונטארין והי' תשובתי בקצרה כי מותר הקמח הזה באכילה בפסח וע"ז יצא כת"ר לערער וביקש ממני להודיעו טעמי: והנני להשיב בקצרה

א) והוא כי כעין זה כתב הנשמת אדם ה' פסח סי' כ"א והעלה להתיר ע"פ דין ספק ספיקא ספק א' שמא הוי הזיעה כמו מי פירות ואת"ל כו' שמא לא נתערב בו כלום כו' ועיקר דין זה הוא באו"ח סי' תס"ו סעי' ג' דהמחבר הביא דיעה הראשונה בסתם דזיעת החומה אינה מחמצת ודיעה שניי' בשם יש אוסרים. והמג"א כתב דצ"ע כו' אבל האלי' זוטא כתב דדעת המתירין עיקר וכן נראה מדברי המחבר וע"כ מידי ספיקא לא נפקא בזה ובפרט בכותל של עץ וכמש"כ המג"א והנשמת אדם ולכן לכל הפחות הוי ספק השקול. ואף דמן הקרבן נתנאל בפסחים פ"ב אות קכ"ו נראה דס"ל להחמיר בזה מן דין ודאי איסור עכ"ז הא יש לנו דעת הא"ז וכפי שנראה מן לשון המחבר דנוטה להיתירא. ע"כ הנכון עם הנשמת אדם דה"ל עכ"פ ספיקא דדינא אם הוי חמץ ולא ודאי חמץ

ב) ועדיין יש לבאר דאף דנימא דהלכה כהסוברים דהך זיעה אינו מחמץ עכ"ז הא כשנילושה אח"כ במים א"כ הא במי פירות עם מים קיי"ל דממהר להחמיץ אך כבר כתב הנשמת אדם שם ובסי' כ"ב שם דיש להסתפק דזיעת החומה הוי כמו זיעת אדם דלא הוי אפי' מי פירות וכמש"כ החק יעקב בסי' תס"ו ס"ק ז' והובא בקצרה במקור חיים סי' תס"ו ס"ק ד' והנה החק יעקב בסי' תס"ו ס"ק י"ג כתב בשם הא"ז והדרישה דהיכא דאיכא לספוקי אם מן מי פירות או מדברים המחמיצין דיש להתיר ע"פ דין ס"ס כו' והמקור חיים ה' פסח סי' תר"ו ס"ק ג' הקשה ע"ז דהא מי פירות עם מים ג"כ הוי חמץ וממהר להחמיץ ונשאר בצ"ע והנה הנשמת אדם כתב דהא אכתי הוי ספק שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם דמי פירות עם מים אינו ממהר להחמיץ וע"כ ה"ל ס"ס מעליא

ג) אבל לדעתי יש לפקפק עדיין ע"ז מהא דכתבו התוס' בכתובות (דף ט' ע"ב) בד"ה אי למיתב לה כתובה כו' וי"ל דלא חשוב ס"ס כה"ג משום דהאי ספיקא שמא באונס הי' לא חשיב ספיקא גמורה למיתב כתובה דאימור קודם שנתארסה נאנסה כו' הרי מבואר להדיא דאם לצד הספק א' אינו ברור עדיין כי יש עוד להסתפק בזה משום דלא ברירא ע"כ אין מצרפין זה הספק להספק השני ולא מהני ס"ס כזה א"כ ה"ה בנ"ד בהך ס"ס שמא מן מי פירות וספק שני שמא לא נתערב בו: הא בהך ספק שמא מן מי פירות לא הוי ברור לדינא להיתירא דאכתי הוי ספק שמא הלכה כהפוסקים החולקים על הרי"ף והרמב"ם וס"ל דמ"פ עם מים ממהרים להחמיץ ובפרט כי כן הוא דעת השו"ע בסי' תס"ב סעי' ב' לאיסור ולא הביא כלל דעת הרי"ף והרמב"ם אף בשם י"א ע"כ עדיין יש לפקפק על מש"כ הפוסקים לדון בספק מי פירות דהוי ספק ספיקא

ד) ועכ"ז נראה לי דשפיר כתבו לדון זה בדין ס"ס ולהיתירא משום דהך דין שכתב החק יעקב בסי' תס"ב ס"ק ג' דאף דנתייבש המי פירות אם אח"כ באו למים דמחמצת. עכ"ז אין זה וודאי לאיסורא דהנה הפר"ח בסי' תס"ב ס"ק ד' הביא בשם הרשב"א והרמב"ן דמוכח דס"ל דבכה"ג אינה מחמצת והובא בבאר היטב סי' תס"ב ס"ק ד' ע"כ אף דנימא דמ"פ עם מים ממהר להחמיץ וכשיטת הפוסקים החולקים על הרי"ף והרמב"ם. עכ"ז אין זה וודאי חמץ רק ספק חמץ משום דהא הוי ספיקא דדינא בנתייבשו המ"פ מקודם כנ"ל ע"כ יש לנו לצרף הך ספיקא שמא במ"פ ולדון עפ"ז דין ס"ס משום דאם הי' מ"פ אז יש לנו היתר וודאי משום הס"ס דיש לנו אז בזה היינו ספק ראשון שמא הלכה כהפר"ח שהוכיח דבנתייבשו המ"פ מקודם שבאו המים עליהם דאין זה חמץ כלל ואת"ל כהסוברים דגם בנתייבשו המ"פ מקודם דינו כמו מ"פ עם מים ביחד עכ"ז אכתי ספק לנו שמא הלכה כהרי"ף והרמב"ם דמ"פ עם מים אינו ממהר להחמיץ וכמש"כ הנשמת אדם להסתפק בזה א"כ יש לפנינו דין ס"ס גמור להיתירא אם הי' זה מן מ"פ וכיון דאנו סומכין על ס"ס להיתירא משום דהס"ס מברר לנו ההיתר ע"כ אין זה דומה להך דכתובות (ד' ט') בתוס' הנ"ל ושפיר כתבו לדון להיתירא בספק מ"פ או מים משום הס"ס

ה) ועוד נלע"ד להוסיף ולדון דאף לשיטת המחבר דסותם כהסוברים דמ"פ עם מים יאפה מיד דממהרים להחמיץ דעכ"ז אין זה חמץ וודאי רק דינו ככל ספק חמץ רק דאי אפשר לשומרו שלא יחמיץ כמש"כ רש"י והתוס' בפסחים (ד' ל"ה וד' ל"ו) אבל וודאי חמץ לא הוי ועיין במהרש"א פסחים (ד' ל"ח ע"ב) שכתב דהיכא דהוי זריזים אין לחוש במ"פ עם מים וכעין זה מצינו במג"א סי' תס"ז ס"ק י"ב במה שאמרו דהיכא דמינח נייח כ"ע מודו