עין יצחק חלק א נ

ישנו לציץ בעי לכתחילה לרצוי הציץ ע"כ שפיר יש לחלק כנ"ל. ע"כ אינו ראי' ג"כ מהתוס' שכתבו דאם נטמאת הקרבן ביוה"כ יביא אחרת די"ל דס"ל ג"כ דשבת ויו"כ דחויי' וכמש"כ התוס' בברכות (דף כ') ד"ה שב ואל תעשה כו' דמילה ופסח ותמיד דדחי שבת אינו אלא דחויי' ע"ש: וע"כ אין סברא לומר דהתוס' ביומא יפלוגו ע"ז אלא י"ל סברת התוס' ביומא הוא ג"כ כעין מש"כ לעיל לפרש דהחילוק בין שבת לטומאה דאמרו ביומא (דף מ"ו) הוא משום דשבת לא בעי ציץ וטומאה בעי ציץ. ומה"ט י"ל דזהו כוונת התוס' דלכן יותר טוב לדחות יו"כ מחדש כיון דזה הדחיי' הותרה משא"כ טומאה דדחויי' ובעי ציץ ע"כ יותר טוב דחיות יו"כ אף מחדש מן דחיות טומאה דבעי ציץ עדיין לרצות ומקרי עון הקדשים אך אם אין הציץ לפנינו אינו מעכב אכן באם שישנו בעי ריצוי הציץ ע"כ יש לפרש כן ולא סתרי דברי התוס' להדדי. אך יותר טוב כמו שכתבתי לעיל לפרש דברי התוס' הנ"ל ע"פ סברת הר"נ פ"ח דיומא בחולה דשוחטין לו ולא יאכל נבילה כנ"ל ולכן אין ראי' מהתוס' דיומא הנ"ל לסתור כ"ז ושפיר כתבתי דהעיקר הוא דשבת דחויי' ולא הותרה וכשיטת רוב פוסקים כנ"ל: ענף ח'

מה) וע"פ האמור יש ליישב מה שתמהו כולם על הרמב"ם בה' תמידים פ"ז דנקצר העומר שלא בזמנו כשר וגם פסק דדוחה שבת והקשה הלח"מ דהא במנחות (דף ע"ב ע"א) אי' דאם נקצר מע"ש כשר אינו דוחה שבת ולענ"ד י"ל דהרמב"ם סמך על הסוגיא דיומא (דף מ"ו) דס"ל לר"ח אף באברים שנתותרו מע"ש דמותר להקטירם בשבת ואף דהי' יכול להקטירם מע"ש אלמא דלא ס"ל לסוגיא דיומא כעין סוגי' דמנחות בזה ואף דהרמב"ם פסק בהא דיומא כרבה דפליג שם על ר"ח כמבואר בפ"א ה' תמידין ה"ז י"ל דהא טעמ' דרבה הוי דלכן אינו דוחה שבת דסופו כתחילתו דכיון דתחילתו לאו בר מידחא שבת דה"ה סופו לא דחי והא לא א' רבה טעמו משום דהוי מצי להקטיר מע"ש אלא טעם הנ"ל א"כ דוקא התם די"ל דכיון דזמנו הוי מע"ש ע"כ הוי כאין זמנו קבוע ולא יהי' סופו חמור מתחילתו דלאו בר מידחא שבת הוי אבל בקצירת העומר דהוי בזה תחילתו וסופו זמנו בשבת וכמש"כ התוס' במנחות שם כ"ע מודו דדוחה שבת ואף רבה מודה בזה לר"ח דיומא ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע וא"ש דברי הרמב"ם הנ"ל ויש לי עוד להאריך אך קצרתי היוצא לנו מכ"ז דשבת דחויי' אצל חולה ואצל עבודה ומילה ולא הותרה. ועיין מזה באו"ח סי' ר"ד סעי' ח' ברמ"א ומג"א שם ס"ק כ' וקצרתי

מו) ועוד נלע"ד לדון דאף דנתבאר דשבת דחויי' אצל עבודה כמו שהוכחתי מן יבמות (דף ה' ע"ב) דגמרו בס"ד מעיקרא דעשה דוחה ל"ת מן תמיד ופסח ומילה דדחי שבת וכן מן הא דשבת (דף קל"ב) דצרעת אין נדחה מפני עבודה ופי' רש"י שם בע"א ד"ה ומה צרעת שדוחה את העבודה כו' דזהו ע"פ הא דפסחים (דף ס"ז) דדוקא טומאת מת אין נדחה לפ"ש אבל זבין ומצורעין נדחין לפ"ש כו' והוכחתי מהא דא' רב אשי שם דלכן צרעת דוחה עבודה משום דעשה לא דחי ל"ת אלא בעידנא כו' ומזה הוכחתי לעיל דשבת דחויי' ולא הותרה ועדיין י"ל בכ"ז לפמש"כ התוס' ביבמות (דף ג' ע"ב) ד"ה ל"ת שיש בו כרת מידחי כו' דאומר ר"י דמאשת אח לא מצינן למילף בעלמא דעשה דחי ל"ת דשאני א"א דמצותו בכך וא"א לקיים בע"א מצות יבום אבל מכלאים בציצית יליף שפיר דהא יכול לקיים מצות תכלת בטלית צמר כו' עכ"ל ולפ"ז י"ל דוקא מילה ופסח ותמיד דרצה למילף מזה דעשה דוחה ל"ת היינו משום דבזה לא שייך לומר דזהו מצותו בכך משום דהא יכול לקיים פסח ומילה אם לא הי' חל זמנם בשבת וכן תמיד דהא אף אם לא הי' כלל שבת ג"כ הי' מצווה להקריב קרבן תמיד כמו דמחוייב להקריב התמיד אף בחול ע"כ בזה דחויי' אבל במוספי שבת או קרבנות יוה"כ דהא עיקרם הוא רק למען קדושת שבת ויוה"כ. בזה י"ל דהותרה שבת גבייהו והוי מצותו בכך וכמו דכתבו התוס' גבי אשת אח דמקרי מצותו בכך והותרה ולא דחויי' משום דא"א בע"א לקיים מצות יבום א"כ ה"ה מוספי שבת וקרבנות יוה"כ זולת התמידין דחובת היום גרמה להביאן ולולי קדושת היום לא הי' חייב כלל להביאן. ע"כ בהך קרבנות י"ל דכיון דמצותן בכך דלולי שבת ויוה"כ לא הי' יכול לקיים מצות קרבנות הנ"ל ע"כ דומה לאשת אח דאמרינן דהותרה ולא דחויי' דלא אתינן עלה מצד דחיות עשה לל"ת כמש"כ התוס' וה"ה בקרבנות למען חובת קדושת היום דאל"כ היה בטל כלל עיקר מצותן כמו במצות יבום דכתבו התוס' כן

מז) ולפ"ז יש לומר דדוקא במילה ותמיד ופסח דהוכחתי מן הש"ס כנ"ל דלא הוי רק דחויי' וכמש"כ התוס' בברכות (דף כ' ע"א) ד"ה שב ואל תעשה כו' דתמיד ופסח ומילה דחי שבת ולא הותרה. אלמא דהנך מקרי דחיי' ולא נקטו בקיצור לכל קרבנות ציבור משום דנתכוונו לכל מש"כ דדוקא בהנך דאינן באין מצד חובת היום י"ל דחויי' ולא הנך דבאין מצד קדושת היום וכן מצינו בזבחים (דף צ"א ע"א) ת"ש תמידין קודמין למוספין ופי' רש"י דמוספין שם שבת עליהם שהם באין חובה לה והתמידים באים אף בחול וכן כתב רש"י במנחות (דף מ"ט) ד"ה ומקודש שהיום יו"ט דאי לאו יו"ט ליכא מוסף ומוספין לא הוי אלא מקודש עכ"ל רש"י. ואף דהש"ס מסיק בזבחים שם דאטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי וכן אמרינן במנחות (דף מ"ט) שם אילימא תמידין דיומי' ומוספין דיומי' פשיטא תמידין עדיפי דה"ל תדיר ומקודש כו' בזה י"ל כמו שראיתי בספר טהרת קודש לזבחים (דף צ"א) על דיבור התוס' ד"ה ת"ש מוספי שבת כו' דכוונת הגמ' הוא דבאמת המוספין קדישי טפי שהם עיקר הקרבן השייך לשבת והתמידין אין עליהם קדושת שבת כל כך רק דלכך התמידין קודמין משום דהוי תדיר וגם קדושת שבת שנתוסף קצת על התמידין ע"כ הם קודמין וזהו כוונת הש"ס אטו שבת לתמידין לא אהנאי היינו דקצת קדושה חל על התמידין ועיקר קדושה חל רק על המוספין אף למסקנת הש"ס שם ע"ש בטהרת הקדש

מח) ולכן אין סתירה אף ממסקנת הש"ס דזבחים לכל מש"כ לחלק בין תמידין למוספין ולפ"ז יש לתרץ למה שהוכחתי לעיל מן יומא (דף ז') דבאילו של אהרן אם נטמאת יביאו אחרת וכ"כ התוס' שם בד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה כו' וכנ"ל בארוכה דכתבו דאם נטמאת קרבן ביוה"כ יביא אחרת אם לא הי' ריצוי ציץ: והקשיתי לעיל הא אף אם יביא אחרת יצטרך לדחות שבת א"כ לא ירוויח כלל מן מה שיביא קרבן אחר והוכחתי מזה דס"ל להתוס' דשבת הותרה ואח"ז דחיתי שם זה. וכעת נלע"ד לחלק בפשיטות ע"פ מה שנתבאר כעת לחלק בין תמידים ובין קרבנות הבאין בשביל קדושת יום דבהך קרבנות י"ל דהותרה ולא דחויי' ולפ"ז אינו מוכח כלל מן קרבנות ציבור דיוה"כ כמו אילו של אהרן וכה"ג חוץ מן התמידים דבזה שפיר י"ל דהותרה וע"כ אם טומאה דחויי' יביאו אחרת אם נטמא הקרבן בידו אבל בתמידים הבאים בכל יום שפיר י"ל דאף התוס' דיומא ס"ל דחויי' ולא הותרה וכמש"כ התוס' בברכות כנ"ל ובשיטת הרמב"ם דכתבתי לעיל לתרץ ע"פ הא דלכן אינו מביא אחרת משום דכיון דשבת דחויי' אצל קרבנות י"ל דאינו מחלק כלל בין תמידין ושארי ק"צ הבאין בשביל קדושת היום