עין יצחק חלק א מט

מנחת פרים ואילים ונטמאת בידו דמביא אחרת תחתיו ס"ל ג"כ כר' יאשי' דשבת וה"ה יוה"כ הותרה

מ) וראיה לזה דר"ש ס"ל כר' יאשי' דשבת הותרה. ע"פ מה שכתב בספר נחל איתן להרמב"ם פ' ב' ה' שבת על מש"כ הרמב"ם דשבת דחויי' אצל חולי דהביא הא דאי' בספרי פ' פנחס אקרא דכתיב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת והקשה בעל ז"ר למאי איצטריך הך דרשא הא בהדיא כתיב וביום השבת ותי' הנחל איתן דאתי קרא לומר דק"צ הותרה בשבת ומ"ד דשבת דחויי' דרש מקדשי תיראו למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאי' ביבמות (דף ו') וכ"כ הרמב"ם בפ' ז' ה' בית הבחירה ואזיל הרמב"ם לטעמי' עכ"ל הנחל איתן וידוע דסתם ספרי הוא ר"ש וכיון דר"ש ס"ל דשבת הותרה בק"צ ע"כ שפיר הקשה ר"ש לר' יהודה מן כה"ג ביוה"כ דאף אם נטמאת אינו מביא אחרת תחתי' משום דאזיל ר"ש לטעמי' דס"ל דשבת וה"ה יוה"כ הותרה בק"צ וע"כ שפיר י"ל דיביא אחרת תחתי' דטומאה דחויי' ושבת הותרה ויותר טוב להביא בדרך היתר ולכן מוכיח מזה ר"ש דאף אינו על מצחו מרצה ציץ אבל לדינא דנתבאר דקיי"ל דשבת דחויי' וה"ה יוה"כ וכמסקנת רב אשי דאמר בשבת על צרעת דלא נדחה מפני עבודה בלשון עשה דחי ל"ת ובעי בעידנא כו' כנ"ל. שפיר כתב הרמב"ם דבאינו על מצחו אינו מרצה ציץ ואפ"ה טומאה רק דחויי'. ואינו קשה מן כה"ג ביוה"כ די"ל דלכן אינו מביא אחרת משום דיצטרך לדחות יוה"כ וכקושיות התוס' דיומא דכוונת ר"ש דלמה אינו מביא אחרת כשנטמא בידו א"כ לדינא אינו קשה דהא שבת דחויי' ג"כ ע"כ אינו מביא אחרת וא"ש פסקי הרמב"ם וע"פ האמור בשבת (דף קל"ב) יש לעיין ברמב"ם ה' טומאת צרעת פ' י"א ה' ה' ובמל"מ שם. ואכמ"ל גם י"ל דר"ש הקשה כן לר' יהודה דס"ל אין על מצחו אינו מרצה מן כה"ג ביוה"כ וכבר נתבאר לעיל בשם. הירושלמי ע"ז פ"ב ה' ב' דהביא שם לתורת כהנים פ' ויקרא דשבת הותרה מכללה יע"ש וסתם ספרא הוא ר' יהודה: וע"כ שפיר הקשה לר"י דאמאי אינו מביא אחרת דהא ס"ל שבת ויו"כ הותרה וע"ז השיב ר"י דטומאה ג"כ הותרה אבל לדינא שפיר פסק הרמב"ם דטומאה דחויי' וה"ה שבת דחויי' כנ"ל בארוכה: ענף ז'

מא) ויש לדון עוד בכ"ז דאם נטמאת הקרבן דכתבו התוס' דיביא אחרת דלכאורה מוכח מדברי התוס' דס"ל דשבת ויו"כ הותרה אבל י"ל דלכן כתבו דיביא אחרת משום דהא כתב הר"נ בפ"ח דיומא דלכן שוחטין לחולה בשבת ולא יאכל נבלה משום דעדיף דיעבור א' על איסור א' ולא יעבור החולה על כל כזית וכזית והובא במג"א סי' שכ"ח ס"ק ט'. וגם בפחות מכזית יש בו איסור דאורייתא על כל חתי' וחתי' ע"ש במג"א וה"ה הכא י"ל דאם יקריב בטומאה לאברים אברים יעבור בעת הקרבתו בטומאה על כל אבר ואבר לכן יותר טוב לשחוט אחרת ולא יעבור רק בעת שחיטה והפשט עורה ובמליחת אברים י"ל כמש"כ השעה"מ ה' יו"ט פ"ג ה' ד' דכיון דאין עיבוד באוכלין אינו עובר מה"ת אלא קרא אתי על מליחת הראש דאינו בכלל הפשט וקרב בעורו והוי עיבוד בעור ושארי תירוצים ע"ש ובמל"מ פ' י"א ה' שבת מזה ומכש"כ אם קודם שנמלח נטמא דוודאי י"ל כעין סברת הר"נ הנ"ל דיותר טוב לדחות מלאכת שבת דלא יצטרך רק א' או ב' לדחות ובהקרבה בטומאה להקרבן יעבור כל כהן וכהן בעת הקרבת כל אבר ואבר על המזבח וע"כ אף דנימא שבת ויו"כ דחויי' מ"מ יותר טוב להביא קרבן אחר מטעם סברת הר"נ הנ"ל וע"כ אין ראי' מהתוס' דיסברו דשבת ויו"כ הותרה די"ל כנ"ל אך בשי' הרמב"ם שפיר י"ל ולתרץ שיטתו ולא ס"ל כסברת הר"נ הנ"ל דכמה פוסקים חולקים על סברת הר"נ בפ"ח דיומא כמבואר ברא"ש ובר"נ שם

מב) אך בהא דיומא (דף ז') דהי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמא בידו מביאין אחרת תחתי' דמתרץ ר"נ באילים של אהרץ וביוה"כ התם לא שייך לומר כעין הסברא שכתבתי ע"פ שיטת הר"נ הנ"ל א"כ מהתם אכתי יש להוכיח דשבת ויו"כ הותרה אך גם זה יש לדחות משום די"ל דמתחילה קודם דמוקי הש"ס להתוספתא דהי' מקריב מנחת אילים באילו של אהרן ומוקי לה בפרים ואילים של חג אתי וודאי שפיר די"ל דמיירי בחול המועד דוודאי מותר וגם בחג ביו"ט א"ש די"ל דאף הנך הסוברים דשבת ויוה"כ דחויי' אינו רק בשבת ויוה"כ אבל ביו"ט דמלאכת אוכל נפש מותר ה"ה מלאכת גבוה וכמש"כ הר"נ בפ"ק דביצה ובפ"ב דהותרה מלאכת אוכל נפש ולא מחלקינן בין אפשר מאתמול ללא אפשר ועיין מזה באו"ח סי' תצ"ה סעי' א' וביאור הגר"א זצ"ל שם וכ"כ הרא"ש יומא פ"ח סי' י"ד דכיון דהתורה התירה אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול אך במש"כ הרא"ש שם דה"ה במלאכת פקוח נפש בשבת דהותרה נתבאר לעיל דרוב ראשונים לא ס"ל כן אכן במלאכת יו"ט שפיר י"ל דהותרה. א"כ ה"ה במלאכת גבוה ביו"ט. ובזה שייך הסברא דאי' בביצה (דף כ') דכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ואף דלא קיי"ל כוותי' ונדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט זהו מגזה"כ לכם ולא לגבוה אבל היכא דמצינו דהתירה התורה מלאכת יו"ט בצורך גבוה שפיר יש למילף ממלאכת אוכל נפש דהותרה ולא בתורת דחיי'. דה"ה מלאכת גבוה ביו"ט היכא דהתירה התורה בק"צ די"ל דהותרה ביו"ט בתורת היתר

מג) וכן וודאי א"ש הא דפרים ואילים בחג והא דמסיק לבסוף דבאילו של אהרן מיירי ג"כ א"ש לפמש"כ התוס' שם ד"ה כיון דיחיד הוא מהדרינן כו'. דהקשו מ"ש דיש מהן שהותרה טומאה ויש מהן דחויי' ותירצו דלמ"ד טומאה הותרה בכולהו הותר הטומאה מה"ת: אלא מדרבנן גזרו על אילו של אהרן דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין כו' א"כ י"ל דכיון דמה"ת טומאה הותרה בק"צ א"כ ה"ה שבת ויוה"כ הותרה וכמש"כ הרשב"א והכ"מ לדמותן כנ"ל ואף דרבנן תקנו על אילו של אהרן דיהדרו על טהורין ודחויי' טומאה לגבי' מדרבנן י"ל דלא מצינו הך גזירה רק בטומאה דמצינו דבעי ריצוי ציץ לרצות על עון הקדשים דפשעי דלא נזהרו לשמור הקרבן וע"כ תקנו חז"ל דלא יהי' רק דחויי'. אבל בשבת ויו"כ דלא מצינו הך גזירה דרבנן וודאי אין מוסיפין ע"ז התקנה ומדעתינו אין לדמות ולחדש גזירה כמחמרם אין דנין דברי סופרים מן דברי סופרים והבו דלא לוסיף עלה ע"כ וודאי אף אילו של אהרן הותרה אף מדרבנן ביוה"כ ולכן לא מוכח כלל מן הא דאילו של אהרן דא"כ הותר. די"ל דשא"ה דמיירי למ"ד טומאה הותרה בק"צ ע"כ ה"ה יוה"כ אבל באמת למאי דקיי"ל טומאה דחויי' מה"ת י"ל כמו שפסק הרמב"ם והרשב"א והכ"מ והר"נ דה"ה שבת ויו"כ דחויי' ולא הותרה וכנ"ל וע"כ אין ראי' מהא דיומא דמוקי באילו של אהרן לסתור זה דכיון דקיי"ל דטומאה דחויי' מה"ת ה"ה שבת ויו"כ דבמידי דאורי' אין לחלק כלל ביניהם

מד) ועוד י"ל לפמש"כ לעיל בארוכה לפרש להא דיומא (דף מ"ו) דשבת הותרה וטומאה דחויי' דהכוונה הוא דטומאה בעי ציץ לרצות משא"כ שבת לא בעי ציץ ואף דנתבאר לעיל בשם התוס' דאף בנשבר הציץ ובאינו על מצחו ג"כ לא מעכב הכפרה מ"מ כיון דאם