עין יצחק חלק א מח

לד) אבל באמת מצד הסברא הדעת מכרעת אף לשי' הרמב"ם דאין ריצוי הציץ מעכב לטומאת ציבור וכן מצינו בהא דפסחים (דף ע"ו) דהפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה כו' וקשה הא אין הציץ מרצה על אכילות ואף לפמש"כ הלח"מ פ"א ה' פסולי המוקדשין ה' ל"ד דבק"צ הציץ מרצה על אכילות ע"ש מ"מ הא מבואר במנחות (דף ט"ו ע"א) ברש"י ד"ה רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל לא משתרי באכילה דעבר ליה בלאו מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל עכ"ל רש"י וכ"כ התוס' שם ד"ה רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות דלאו למשריי' לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' ביבמות (דף צ' ע"א) ד"ה ועל הבשר כו' דלהתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי הציץ עכ"ל אלמא דנקטו התוס' לכלל גמור דלהיתר בשר באכילה לא מרצה הציץ ומשמע דאף בקרבן פסח דנאכל בטומאת ציבור אין זה מצד ריצוי הציץ אלא גזה"כ דאף היכא דאין הציץ מרצה עכ"ז דחיי' רחמנא לטומאת ציבור וכ"כ התוס' ביומא (דף ז') ד"ה על הדם ועל הבשר כו'

לה) הרי דנקטו דלא משכחת ריצוי ציץ כלל על בשר דאל"כ ה"ל לאוקמי דמשכחת הציץ מרצה על הבשר בפסח דבא בטומאה ונאכל בטומאה אע"כ מוכח דס"ל להתוס' דלא שייך כלל רצוי ציץ על אכילות אף בק"פ דכללא הוא דאין הציץ מרצה על היתר אכילות כלל וכ"כ התוס' בפסחים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה על הבשר כו' וכ"כ רש"י שם בפסחים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה על הדם כו' דאין הציץ מרצה שיהא בשר טמא נאכל כו' ולכן ברור הוא דהא דפסח נאכל בטומאה אין זה מצד ריצוי הציץ אלא זהו מצד גזה"כ דרחמנא דחיי' לטומאת ציבור אף היכא דלא שייך ריצוי הציץ כמו אכילת פסח דעיקרו הוא לאכילה ולכן אף לשי' הרמב"ם דס"ל דאף בטומאת גברי דק"צ הציץ מרצה ע"ז מ"מ באכילות אין סברא לומר דהציץ יהיה מרצה על אכילות אף בק"צ ולכן כיון דרחמנא דחיי' לטומאה בציבור משום דכתיב במועדו א"כ בכל גווני אף היכא דליכא ריצוי הציץ וגם בנשבר הציץ ג"כ נדחה טומאת ציבור וכמו שכתבו התוס' ביומא כנ"ל. ואין לנו להרבות במחלוקת בין הרמב"ם לבין התוס' בזה. ולפ"ז תקשה גם לשי' הרמב"ם דמה מקשה ר"ש לר' יהודה כה"ג ביוה"כ יוכיח כו' הא י"ל כעין קושיות התוס' ביומא דבאמת היכא דלא מרצה הציץ דמ"מ נדחה טומאה בציבור מצד גזה"כ וריצוי הציץ אינו מעכב כ"ז. וי"ל דר' יהודה ס"ל כעין סברא זו א"כ קשה דמאי מקשה ר"ש ול"ל לר"י לתרוצי דהנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה כו'

לו) וע"כ מוכח מזה הקושיא כמו שכתבו התוס' ביומא שם לתרץ זה הקושיא דה"ק ר"ש כה"ג ביו"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת תחתיו אין אומר לו הבא אחרת תחתיו וע"כ משום דאף אין על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וק"צ כו'. אך עדיין יש לדון בתי' התוס' הנ"ל דהא אם יביא אחרת ביו"כ יצטרך לבוא לדחיות שבת כמו שחיטה והפשט עור בהקרבן הב' שיביא מחדש ואם הוא לאחר מליחת האברים יצטרך למלוח שנית להאברים השניים כמבואר במנחות (דף כ"א) תמלח אפי' בשבת וטומאה תקריב וכמש"כ המל"מ פ' י"א ה' שבת והשער המלך פ' ג' ה' יו"ט ה' ד' מזה וכיון דאף אם יביא קרבן אחר בטהרה ולא יצטרך לבא לטומאה מ"מ יצטרך עדיין לבא לידי דחיות שבת או דחיות יוה"כ ויוה"כ כשבת דמי לזה א"כ מה לי איסור שבת או איסור טומאה וקשה על סברת התוס' דכתבו בפשיטות דיביא אחרת ויחלל יוה"כ בתורת דחיי' א"כ מה לי נפ"מ בזה בשלמא בהא דאמרו ביומא (דף ז') היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו דמביאין אחרת תחתיו כו' אתי שפיר די"ל דמיירי בחל ששה עשר בחול ולא בשבת אבל בהא דיוה"כ תקשה כנ"ל דמה לי הך דחיות טומאה או הך דחיות יום הכיפורים

לז) ובאמת כן תקשה במה דאמרו ביומא שם ד' זיין) היו מקריב מנחת פרים ואילים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת כו' אילים באילו של אהרן דיוה"כ כו' ג"כ יש כן דהא אם יביא מנחה אחרת ויצטרך לעשות מלאכת לישה ביוה"כ א"כ בין כך ובין כך יצטרך לדחות מלאכת יוה"כ א"כ מה לי מלאכה ביוה"כ או טומאה דהא כמו דטומאה דחויי' בעבודה כמו כן מלאכה דחויי' ביוה"כ בעבודה וכמו שכתב הכ"מ והרשב"א לדמות מלאכת שבת במקום חולי להא דפליגי אי טומאה דחויי' או הותרה כנ"ל. ותקשה כן

לח) והנלע"ד בכ"ז ע"פ מש"כ לעיל להוכיח מהא דשבת (דף קל"ב) דאמר רב אשי גבי מילה בצרעת דלכן אין צרעת נדחה מפני עבודה דאימור אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת היכא דהוי בעידנא כו': והוכחתי לעיל דמוכח מזה דעבודה דדוחה שבת הוי מצד דחיי' ולא מצד דהותרה שבת אצלה אבל רבי יאשי' דס"ל שם למילף מן בשר דאע"פ שיש בהרת יקוצץ ולא ס"ל להקו"ח דאמר ר' יונתן ורבא שם דאם דוחה שבת חמורה צרעת לא כש"כ מוכח דס"ל דצרעת חמורה משבת. וכמו דאמר רב ספרא שם דלמא צרעת חמירה שכן דוחה עבודה ומה דאמר רב אשי שם דלכן לא נדחה צרעת מפני עבודה משום דלא הוי בעידנא. י"ל דס"ל לר' יאשי' ורב ספרא שבת הותרה בעבודה ולא דחוייה. ע"כ אם היתה צרעת קילא משבת היתה ג"כ הותרה בעבודה ולכן לא שייך בזה לדון הכלל דבעי בעידנא כו' וכמש"כ לעיל בשם הש"א ס' כ"ט דכתב דדוקא היכא דאתינן עלי' מצד עשה דחי ל"ת בעי בעידנא: אבל היכא דהוי מצד דהותרה לא בעי כלל להך כללא דבעידנא כו' וע"כ לא ס"ל לרב ספרא ותנא ר' יאשי' למאי דאמר רב אשי דלכן אין דוחה עבודה לצרעת משום דלא הוי בעידנא דהא לשיטתם דשבת הותרה א"כ כש"כ צרעת דקילא מן שבת וודאי דהותרה גבי עבודה אף דלא הוי בעידנא וע"כ מוכיח מזה דצרעת חמירא מן שבת כן י"ל בשיטת ר' יאשי' ורב ספרא דאל"כ קשה דוודאי אין סברא לומר דלא סברי להך כללא דבעינן בעידנא כו'. דהא לא מצינו לשום תנא דיפלוג על הך כללא

לט) ועיין בזבחים (דף צ"ז) במה דתני שם עצם לא ישברו בו דיליף מזה דאין עשה דוחה ל"ת במקדש ותמהו התוס' שם דהא זה לא הוי בעידנא כו' ולא תירצו דהך תנא לא ס"ל להך כללא משום דכ"ע ס"ל הך כללא ועיין בפסחים (דף נ"ט) תוס' ד"ה אתי עשה דפסח כו' ובזבחים (דף ל"ג ע"ב) תוס' ד"ה לענין כו' וקצרתי ולדינא כיון דרב אשי בתראה בקו"ח מן שבת אלא ר' יונתן דס"ל בקו"ח שבת דוחה צרעת כש"כ. ס"ל שבת דחויי' גבי עבודה כעין סברת רב אשי דמפרש לסברת רבא שם דמסקי התם דרבא ורב ספרא תנאי היא ולפ"ז י"ל דר"ש דאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח מן הא דאינו מביא אחרת כשנטמא דהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו. די"ל דס"ל לר"ש כשיטת ר' יאשי'. דשבת הותרה בציבור וה"ה יוה"כ. ע"כ בטומאה דלא הותרה רק דחויי' מבעי להביא אחרת ולשחוט משום דשחיטה הותרה ביוה"כ וכן התוספתא דהיה מקריב