עין יצחק חלק א מז

שהתירה התורה הדחיי' מקרי הותרה מכללה אצל עבודה ומילה וה"ה במקום חולי

כח) ועיין ביבמות (דף ג' ע"ב) תוס' ד"ה ל"ת שיש בו כרת כו' שכתבו התוס' בשם הר"י דמן אשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל"ת כו' דשאני אשת אח דמצותו בכך דא"א בע"א לקיים מצות יבום כו': אבל כלאים בציצית יליף שפיר בעלמא דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימת מצמר ואפ"ה דחי כו' עכ"ל התוס'. וס"ל להתוס' דאשת אח מקרי מצותו בכך אבל לא כלאים בציצית משום דאפשר בשל טלית צמר ואפ"ה מצינו גם בכלאים בציצית דאמרינן במנחות (דף ו') דמקרי מצותו בכך ועיין בתוס' מנחות שם ד"ה מה לכלאים כו' וגי' הצ"ק שם כפי הרשום בצידו אלמא דבאמת גם כלאים בציצית דעיקרו הוי רק ע"פ דחיי' אפ"ה מקרי מצותו בכך. אלא אשת אח הוי טפי מצותו בכך כיון דא"א לקיים כלל מצות יבום אם לא עי"ז וכמש"כ התוס' יבמות שם

כ"ט ולפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל להעיר מן יומא (ד' פ"א) דאמרו תאמר במלאכה שהותרה מכללה ופי' רש"י אצל גבוה אלמא דעבודה דוחה שבת הוי מצד היתר ולא מצד דחיי' וכן מצאתי ראי' זו בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז אבל לפמש"כ נסתר ראי' זו ג"כ דהא באמת מצינו בהאי לישנא גבי כלאים בציצית דעיקרו הוי מצד דחיי' ואפ"ה אמרו במנחות ד' הנ"ל דמה לכלאים בציצית שכן הותרו מכללן ומה לכלאים שמצותו בכך אלמא דגם כלאים בציצית דלכ"ע הוי רק מצד דחיי' אפ"ה מקרי הותרו מכללן ומצותו בכך דכיון דהתורה התירה לטלית של פשתן בציצית תכלת דמותר זה מצד דחיי' א"כ ה"ה י"ל כן במה דאמרו מה לשבת שהותרה מכללא אצל גבוה במלאכה

ל) והא דמוכיח הש"ס ביומא (דף ז') מהא דתני הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור דמוכיח הש"ס מזה כמ"ד טומאה הותרה בציבור ולא כמ"ד דחויי' שאני התם בטומאה דהא אי טומאה דחויי' בציבור בעי ציץ לרצויי' משא"כ אי טומאה הותרה לא בעי ציץ לרצות בציבור כמו דאמרו שם בכולי סוגיא א"כ התם בטומאה אי נימא כמ"ד דחויי' היא בציבור' הא בעי עדיין ציץ לרצות עון הטומאה ע"כ לא שייך לומר בטומאה דהותרה בציבור וע"כ מוכח מזה שפיר דטומאה הותרה ולכן לא בעי ציץ לרצות אבל בשבת אף דנימא הותרה בציבור מ"מ י"ל דאינו אלא דחויי' ומ"מ כיון דהתורה התירה זה הדחיי' וא"צ שום ריצוי לרצות על הדחיי' מקרי שפיר הותרה וכמו דמצינו האי לישנא גבי כלאים דציצית דאמרו דהותרה מכללה אצל מצוה וגם דהוי מצותו בכך ומ"מ חזינן בכלאים בציצית דהיכא דאפשר בהיתר מחוייב להדר אחר היתר כדאמרו במנחות (ד' מ') דכיון דאפשר במינן לא כנ"ל וע"כ ה"ה בשבת אף דאמרו הלשון דהותרה מכללה אצל גבוה מ"מ היכא דאפשר להדר בתר היתר מחוייב להדר שיהי' בהיתר וכמש"כ בספרי באר יצחק להקשות דיעשו בשנים וכה"ג

לא) ובקצרה י"ל דלכן אמרו בשבת הותרה בציבור ובטומאה אמרו דחויי' דהא חזינן דכלאים בציצית מקרי מצותו בכך כמבואר במנחות (דף ו') כנ"ל אבל בטומאה לא שייך בזה לומר מצותו בכך וכמו דמבואר במכות (ד' ח') גבי חרישות עומר דלא מקרי מצוה כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה ולכן אפי' לא מצא חרוש וחורש לצורך העומר לאו מצוה היא ועיין בטורי אבן לחגיגה (דף ב') ד"ה לישא שפחה א"י כו' שכתב למילף מהא דמכות הנ"ל דה"ה בכל מילי דהיכא דאירע מקרה דא"א עכשיו בלא"ה אין זה מן המצוה ע"ש א"כ ה"ה בטומאה דאף דהותרה בציבור מ"מ הא אין מצותו בכך להטמא לכן אין זה מקרי מצותו בכך ושפיר אמרו בשבת דכיון דמקרי מצותו בכך וכמו דאמרו כן גבי כלאים בציצית דמקרי מצותו בכך אף דאינו רק ע"י דחיי' לכ"ע ע"כ אמרו ביומא שפיר דשבת הותרה בציבור משא"כ טומאה דהא אם לא נטמא אינו מצווה להטמא ע"כ אף דאירע דנטמא לא מקרי מצותו בכך ולכן אמרו ביומא שם דטומאה דחויי' בציבור כן י"ל בקצרה והעיקר כמש"כ לעיל בארוכה דכיון דבעי ציץ לרצות ע"כ אמרו הלשון דחויי' ולחלק בין שבת לטומאה בזה וכעת ראיתי בתשובת חתם סופר על או"ח סי' פ"ה וסי' קמ"ה שתמה על הרשב"א והכ"מ דכתבו דשבת דחויי' והקשה עליהם מהא דיומא (ד' מ"ו) דאמרו דשבת הותרה וחיזק עי"ז שי' הרא"ש דפ"ח דיומא דכתב דשבת הותרה ועיין ג"כ שם סי' ע"ט. וכן ראיתי בספר נחל איתן פ"ב ד"ה שבת דהקשה ג"כ על הרמב"ם והכ"מ מהא דיומא הנ"ל אבל באמת אינו קשה כלל וכמש"כ בעז"ה והא דמנחות (דף ה' וד' ו') דאמרו מה לכלאים שהותרה מכללן אצל ציצית ומקרי מצותו בכך אישתמיטא מינייהו וכנ"ל ונתבאר בעז"ה דהעיקר כהנך הסוברים דשבת דחויי' ולא הותרה הן אצל עבודה והן אצל מילה וחולי: ענף ו

לב) וע"פ כ"ז יש מקום לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים והוא כי הרמב"ם פ"ד ה' ביאת המקדש ה' ח' כתב דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כו' והקשו כולם והכ"מ עליו הא מבואר בפסחים (ד' ע"ז) ויומא (ד' ז') דר"ש הקשה לר"י מהא דכה"ג ביוה"כ ותי' לי' ר"י דהנח לטומאה דהותרה בציבור א"כ לפי מאי דפסק הרמב"ם שם דטומאה דחויי' בציבור א"כ הוי תרתי דסתרי ונדחקו כולם לתרץ זה והנלע"ד לתרץ זה בפשיטות ע"פ מה שנתבאר בעז"ה והוא כי התוס' ביומא (ד' ז' ע"ב) ד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחויי' כו' כתבו לא ידענא מאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דלמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה ויוה"כ ה"ט דכיון דא"א להיות על מצחו דחי טומאה כיון דק"צ אתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ ודחיא הטומאה כו' אפי' יש אחרת אין אומר לו הבא אחרת תחתי' כו' וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וק"צ לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחויי' היא כו' עכ"ל התוס' ומוכח מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דאף למ"ד טומאה דחויי' ובעי ציץ לרצות עכ"ז אם נשבר הציץ וכה"ג אין זה מעכב ונדחה טומאה גבי ציבור אך כשישנו להציץ אז מרצה הציץ אבל כשאינו לפנינו נדחה טומאה אף בלא ריצוי ציץ וכן הדעת נותנת דהא כיון דיליף מקראי דק"צ דוחה טומאה מן במועדו וכה"ג במנחות (דף נ'). והא בקראי לא הוזכר שם ריצוי הציץ אלא כתיב סתמא במועדו ודרשי אף בטומאה וכן תעשה אף בטומאה וע"כ הסברא נותנת ומכרעת כהתוס'

לג) וראיות התוס' שם מהא דבטומאות גברי דלא מרצי ציץ ואפ"ה דחי טומאה יש לעיין בזה דראיה זו אינו שייך רק לשי' התוס' דמנחות (דף ט"ו) ד"ה והכא מאי ציץ מרצה כו' דכתבו בפשיטות דבטומאת הגוף אף בק"צ דלא מהני ציץ אף בלא ציץ דחי טומאה. וכ"כ בשא"ד כנ"ל בארוכה אבל לשי' הרמב"ם דפסק בפ"ד ה' ביאת מקדש דבק"צ אף בטומאת הגוף מרצה הציץ ע"ז וכמו שנתבאר לעיל בארוכה שיטתו דשאני ציבור דבהו מרצה הציץ אף על טומאת הגוף וכמש"כ התוס' במנחות (דף ט"ו ע"א) ד"ה והא עולין דציץ מרצה כו'. דאף דאין ציץ מרצה על העולין אפ"ה בציבור מרצה הציץ אף על העולין עכ"ל התוס' ולפ"ז יש לסתור ראיות התוס' ביומא מהא דטומאת גברי דאין הציץ מרצה ואפ"ה נדחה טומאה. דז"א רק לשיטתם. אבל לשי' הרמב"ם הא גם בטומאת גברי מרצה הציץ בק"צ ובעי לריצוי הציץ א"כ נסתר ראיות התוס':