עין יצחק חלק א מו

המקדישים וע"כ מוכח דגזה"כ הוא דכיון דיליף בפסחים (דף ס"ו) דק"צ בטומאת הגוף נדחית טומאת הגוף אצלם וגם הא כתיב עון הקדשים בע"כ מוכח דגזה"כ הוא דעל טומאת הגוף דציבור נדחית טומאה אצלם אף בלא ריצוי ציץ ומה"ט י"ל דלכן התוס' במנחות (דף כ"ה) ד"ה עון קדשים כו' דהקשו בתימא הא למ"ד טומאה דחויי' בציבור מרצה ציץ על טומאת הגוף דציבור כו' וסמכו קושייתם על הך מימרא דעון קדשים ולא עון מקדישים. משום דבל"ז י"ל דבאמת אף בק"צ בטומאת הגוף בעי ציץ. והא דפסחים (דף פ') מיירי בקרבן יחיד ולא כדמשמע מהתוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה דלא אשכחן כו' שסמכו בקושייתם על הא דפסחים (דף פ') יעו"ש

כב) ולפ"ז מתורץ דברי רש"י דלא סתרי אהדדי דהא בזבחים (דף ל"ג) אמרו מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויי' בציבור וקאי על אביי ורבא דמיירי שם לעיל וכיון דנתבאר דאביי לא ס"ל הך דרשא דעון קדשים ולא עון מקדישים ע"כ לדידי' הציץ מרצה גם על טומאת הגוף דגם עון מקדישים בכלל עון קדשים הוי וע"כ בעי ציץ לרצויי גם בק"צ בטומאת הגוף אבל לדינא דהלכה כרב אשי דהוי בתראה א"כ וודאי לדינא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אף בק"צ אלא דחויי' היא טומאה אצלם אף בלא ריצוי הציץ וכמש"כ התוס' ולכן שפיר כתב רש"י ביומא (דף זיין ע"א) דשל ציבור נדחות טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ משום דלהלכה קיי"ל כן

כג) ועפ"ז ניחא מה שיש להקשות על דברי רש"י דזבחים (דף ל"ג) דכתב דשל ציבור אף בטומאת הגוף מרצה הציץ דהא במנחות (דף ט"ו ע"א) אי' ת"ש ר"י אומר אפילו שבט א' טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה כו' והכא מאי ציץ מרצה איכא: וכתבו התוס' שם ד"ה והכא מאי ציץ מרצה איכא כו' בשם רש"י דפי' דהא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ולכן קאמרי בגמ' בפשיטות דהכא מאי ציץ מרצה איכא: א"כ קשה על רש"י דזבחים דכתב בפשיטות שם דציץ מרצה אף על טומאת הגוף בק"צ בנטמאו בטומאת המת ולא ע"י זיבה. דהא סוגיא מפורש הכא במנחות דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אף בק"צ ובאמת יש לתמוה מסוגיא זו דמנחות על הרמב"ם דכתב בפ"ד ה' ביאת מקדש דאף בק"צ בטומאת הגוף בעי ציץ לרצות דהא מבואר במנחות הכא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כלל אף בק"צ. ומצאתי בשער המלך פ' ד' ה' ביאת מקדש הלכה זיין שהקשה ג"כ על הרמב"ם מהא דמנחות (דף ט"ו) הנ"ל והביא בשם כת"י מתוס' דפירשו פי' אחר בכוונת הגמ' דקאמרי והכא מאי ציץ מרצה איכא וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן. אבל על רש"י דפי' שם במנחות דכוונת הגמ' הוא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף: א"כ זהו סותר לפמש"כ רש"י בזבחים (דף ל"ג)

כד) אבל למאי דנתבאר דרש"י כתב שם בזבחים כן היינו אליבא דאביי דמיירי שם אליביה דאביי א"כ אתי שפיר דהא הכא במנחות (דף ט"ו) מבואר דועוד אמר רב אשי ת"ש ר"י אומר כו' והכא מאי ציץ מרצה איכא א"כ י"ל דרב אשי לטעמי' דקאמר לקמן (דף כ"ה) דדרשי עון קדשים ולא עון מקדישים ע"כ מוכח מגזה"כ דציץ אינו מרצה על טומאת הגוף דק"צ כנ"ל. וע"כ אמר רב אשי בפשיטות דהכא מאי ציץ מרצה איכא ולזה נתכוונו התוס' במנחות שם ד"ה והכא מאי ציץ כו' דכתבו הא אין ציץ מרצה על טומאת הגוף ודריש לקמן בהקומץ רבה (דף כ"ה) עון הקדשים נושא ולא עון המקדישים כו' דכוונתם הוא דרב אשי דרש לקמן להך דרשא וע"כ אתי שפיר דברי רש"י דלא סתרי אהדדי

כה) ולפ"ז יש לתרץ על נכון למה דהקשיתי מהא דיומא (דף מ"ו) דא' ר"ח שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויי' סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי וכתבתי לעיל לפרש כוונתו דהותרה עכשיו דאין לו עצה אחרת אלא הדחיי' דהותרה עכשיו אבל טומאה דגם אחר הדחיי' מקרי עון קדשים ובעי ציץ לרצות עדיין ע"כ במה דלא הוי עיקר כפרה לא דחי ואינו מרצה הציץ ע"ז לכתחילה וכתבתי דלשי' התוס' דס"ל דבק"צ לא בעי ציץ לרצות א"כ לא שייך לומר כן וכתבתי לפרש דסוגיות הש"ס דיומא מיירי בטומאת בשר ודם. ובאמת רש"י פי' שם דקאי על טומאת גברי כמש"כ רש"י שם (ע"ב ע"ב) ד"ה טומאה דתחילתו אם אין כהן טהור לזרוק דמו: א"כ לכאורה לשי' רש"י דיומא (ד' ז') דבק"צ לא מרצה ציץ על טומאת הגוף ולא בעי ציץ לרצות ולפ"ז לא א"ש לכל מש"כ

כו) אבל לפי מה דנתבאר דלשי' אביי דמנחות (ד' כ"ה) מוכח דגם על טומאת הגוף דק"צ מרצה הציץ דג"ז הוא בכלל עון קדשים ולכן פי' רש"י בזבחים (ד' ל"ג) גבי טומאה דחויי' אף בטומאת הגוף דבעי ציץ א"כ א"ש הכא ביומא דהא מבואר שם דאביי הקשה לרבא או לרבה לדידך קשיא ולר"ח קשיא וא"ל רבא או רבה לתרץ משום החילוק דשבת הותרה וטומאה דחויי' וכיון דמתרץ כן לאביי א"כ מסתמא תי' כן לשי' אביי וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ט ס"ק ב' כה"ג וה"ה הכא י"ל כן ובפרט דהא התוס' שבת (ד' מ"א ע"ב) ד"ה מיחם שפינה ממנו כו' כתבו דמסתמא אביי כרבה רבי' ס"ל ע"ש ע"כ שפיר תי' רבה לאביי לשי' אביי דס"ל דאף טומאת הגוף דק"צ בעי ציץ. ע"כ לא דחויי' אלא ע"י ציץ ולכן תי' לי' שפיר לחלק בזה אליבא דר"ח וכפי שיטת אביי ולכן שפיר כתבתי לתרץ דלא תקשה מהא דיומא על הא דכתבו הראשונים דשבת דחויי' אצל חולי ומילה וה"ה בעבודה די"ל דכוונת הגמ' שם שבת הותרה בציבור היינו דעכשיו אין לו עצה אחרת אלא הדחיי' התירה התורה זה משא"כ בטומאה דבעי ציץ: ענף ה

כז) וכן מצינו בהאי לישנא במנחות (דף ה' ע"ב) בזה"ל כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית אטו ציצית צורך הדיוט מצוה היא אלא מה לכלאים שמצותו בכך. והא זה ברור דכלאים בציצית אתינן עלה מצד עשה דוחה ל"ת וגמרינן בכולי ש"ס מזה דעשה דוחה ל"ת. ואי' במנחות (דף מ') דכיון דאפשר במינן לא כדר"ל דא' ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ואף דהתוס' שם ד"ה כיון דאפשר במינן כתבו בתי' הב' דמדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיי' אבל בתי' א' ובתי' הב' שם לא ס"ל הכי ומה"ט הקשו התוס' בכתובות (דף מ') ד"ה כגון מילה כו' דהא אפשר בשל צמר כו'. ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ח הארכתי בזה ועיין בתוס' מנחות (דף ו') ד"ה מה לכלאים כו'. ובתוס' מנחות (דף מ') ד"ה סדין בציצית כו' אלמא דאף כלאים בציצית דזהו מצד דחיי' עשה לל"ת אפ"ה מקרי בלשון שכן הותרה מכללן וגם מקרי מצותו בכך משום דכיון דלא אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של פשתן אלא ע"י כלאים מקרי הותרו מכללן ומצותו בכך א"כ ה"ה שבת דדוחה עבודה ג"כ אין זה אלא מצד דחיי' ואפ"ה מקרי בלשון הותרה מכללה כיון דהתורה התירה דחיי' זאת ולכן אמרו שם במנחות בסוגיא זו לעיל מיני' דמה לשבת שכן הותרה מכללה אצל הדיוט במילה אטו מילה צורך הדיוט כו' אלא מה לשבת שכן מצותה בכך עכ"ל הגמ' משום דגם שבת אף שבאמת לא הותרה רק בתורת דחויי' מ"מ אחר