עין יצחק חלק א מה

לעשות בדרך היתר אף דמעיקרא הי' לעשות שלא בדרך דחיי' מ"מ גם בזה אמרינן דעשה דוחה ל"ת ואף שהתוס' עירובין (דף ק') כתבו גבי הא דנותן דם שנתערב במתן א' דליתי עשה ולידחי ל"ת ותי' דשאני היכא דבא ע"י פשיעה דהי' יכול להתקיים בלא דחיות הלאו אבל כבר הקשה ע"ז השאגת ארי' בר"ה (דף כ"ח) מהא דזבחים (דף צ"ז) דאמרי דליתי עשה ולידחי ל"ת אף דהתם ע"י פשיעה הוא בא ודחה לדברי התוס' וכן הקשה השער המלך בפ"ג ה' נדרים והביא שם בשם המהרי"ק וכת"י מחדושי רשב"א שכתבו תי' אחר וכן כתב הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' קמ"א בשם חידושי ריטב"א ובאמת במק"א כתבתי תי' נכון על קושיות האחרונים הנ"ל מעל התוס' אבל האמת יורה דרכו כי באמת מוכח שפיר מהא דזבחים דאף ע"י פשיעה אמרו עשה דוחה ל"ת כיון דעכשיו אינו יכול לקיים להעשה אלא ע"י דחיות הלאו

טז) וכן מוכח מהא דפסחים (דף נ"ט ע"א) דפסח ומחוסר כפורים בערב פסח מביאים קרבנם אחר התמיד של בין הערבים ופי' רש"י שם דמחוסר כפורים ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד יכול להביא אח"ז ואמרו בגמ' שם בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. אלא לריב"ב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה והא התם בא הקרבן דמחוסר כפורים ע"י פשיעה דשכח ולא הביא כפרתו מקודם התמיד וכפי' רש"י ואפ"ה אם לא הי' אלא ל"ת הי' בא העשה ודחי ל"ת אף דבא העשה ע"י פשיעה עכשיו אלא משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה אתינן עלה וכן בעשה שיש בו כרת אמרו דדחי לעשה שאין בו כרת אף דהי' יכול להתקיים הקרבן דמחוסר כפורים בהיתר שלא ע"י דחיי' דהיינו מקודם התמיד. ועיין במג"א סימן ק"ח ס"ק י"א ובסי' תקכ"ז מג"א ס"ק ו' ואכמ"ל

יז) וכבר אמרתי לתרץ עי"ז לקושיות השאגת ארי' בסי' ל"ג על הרמב"ם דעשה דקום ועשה דחי לעשה דשב ואל תעשה מהך דפסחים דפריך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה הא עשה דהשלמה הוי בשב ואל תעשה ותרצתי ע"פ דברי התוס' דעירובין הנ"ל דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת א"כ ה"ה הכא דבא ע"י פשיעה דשכח ולא הביא כפרתו מקודם התמיד וכפי' רש"י דבזה אין דוחה ל"ת וה"ה לעשה דשב ואל תעשה ויש להעמיס זה בלשון דאמרו מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אף דהוי בדוחק ועיין בתוס' פסחים (דף נ"ט) הנ"ל בד"ה אתי עשה דפסח כו' ואכמ"ל

יח) עכ"פ מוכח מסוגיא זו דבעשה החמורה דוחה לעשה הקלה ממנה אף דעכשיו בא ע"י פשיעה והי' יכול לקיים מקודם בלא דחיי' א"כ ה"ה לעשה דעבודה דחמירא משבת דהא דוחה עבודה לשבת אף דהוי שבת בעשה ול"ת שבכרת. א"כ עבודה חמורה. ע"כ וודאי דוחה לשבת אף היכא דבא ע"י פשיעה עכשיו ולפ"ז י"ל דאף לשיטת התוס' דעירובין דכתבו דעשה אינו דוחה לל"ת היכא דבא ע"י פשיעה מ"מ בעשה חמורה שאני כדמוכח מהא דפסחים הנ"ל ולפ"ז שפיר אמר ר"ח דשבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי. דכיון דעבודה דוחה שבת וא"צ שום ריצוי להדחיי' הלז ע"כ סופו נמי דחי משום דהיכא דלא מצי עכשיו לעשות בהיתר אלא ע"י דחיי' אז הותרה הדחיי' משא"כ טומאה דדחויי' דגם אחר הדחיי' לא הותרה ממש דהא בעי ציץ לרצות ע"ז וכיון דצריך ריצוי ציץ לרצות אלמא דלא מקרי היתר כ"כ ע"כ אינו דוחה רק תחילתו דעיקר כפרה אבל סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי בכה"ג כיון דצריך עדיין ריצוי ציץ לרצות עון הטומאה שלא נזהרו מזה (ועיין בנו"ב מ"ת ח' או"ח סי' פ"ו ד"ה רביעית שאל כו' שכתב הנו"ב לפרש בהא דאמרו טומאה הותרה כוונתו דהותרה בדחוי כי ליכא כהן טהור כו' ע"ש בנו"ב) לכן י"ל בהא דאמרו דשבת הותרה הפי' הוא דעכשיו שצריך לדחות השבת כיון דלא אפשר עכשיו בענין אחר דהותרה אז ממש דהא התורה גזרה לדחותו. אבל בטומאה דגם אחר הדחיי' לא הותרה ממש דהא בעי לכפרת הציץ ע"כ החמיר ר"ח בטומאת אברים שנתותרו מה"ט כן י"ל בכוונת ר"ח ורבא ס"ל דכיון דתחילתו לאו בר מידחא שבת סופו נמי לא דחי והוי כאין זמנו קבוע בשבת ואף לשיטת התוס' דס"ל גבי טומאת הגוף בציבור דא"צ ריצוי ציץ כמש"כ התוס' במנחות (דף ט"ו). עכ"ז י"ל דהך סוגיא דיומא מיירי בטומאת אברים דבעי לריצוי ציץ ושפיר י"ל כנ"ל ולכן אין מהא דיומא סתירה למש"כ הראשונים דשבת דחויי' אצל חולה ומילה. ושפיר כתבתי בספרי: ענף ד

יט) ובעיקר מה שכתבתי לעיל בשי' רש"י דזבחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה טומאה דחויי' היא כלומר בקושי נדחית אצלה דחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה עכ"ל רש"י אלמא דס"ל לרש"י ג"כ כשיטת הרמב"ם דאף טומאת הגוף דציבור מרצה הציץ ע"ז ושם בזבחים הא מיירי בטומאת הגוף דרובן טמאי מתים ונעשו זבין כמבואר שם בכל הסוגיא ויש להקשות ע"ז ממה שכתב רש"י ביומא (דף זיין) ד"ה בין בציבור וז"ל שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל ציבור נידחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ כו' עכ"ל רש"י. הרי להדיא דס"ל לרש"י ביומא דלא כשי' הרמב"ם אלא כשיטת התוס' דמנחות דק"צ דחויי' אצלו טומאת הגוף אף בלא ריצוי הציץ א"כ סתרי דברי רש"י דזבחים להא דכתב ביומא

כ) והנלע"ד לתרץ שלא יהי' סותרים דברי רש"י אהדדי והוא דאי' במנחות (דף כ"ה) ת"ר ונשא אהרן עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה דציבור כו' אימא עון שמאל שהותר מכללו ביו"כ א"ל אביי א"ק עון עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי יו"כ דהכשירו בשמאל רב אשי א' עון הקדשים ולא עון המקדישים כו' אלמא דאביי ס"ל דלא דרשינן עון הקדשים ולא עון מקדישים מדהוצרך לשנויי שינויא אחריתי על מה שהקשו אימא עון שמאל אלא ס"ל לאביי דלאו דוקא עון הקדשים אלא אף הפסול שאירע בבעלים ובכהנים בגופן ג"כ מקרי עון הקדשים דג"ז בכלל הקדשים ועיין בזבחים (דף כ"ג) מזה ולפ"ז י"ל דלאביי דלא דרש להך דרשא דעון הקדשים ולא עון מקדישים. א"כ י"ל דטומאת הגוף דנדחית בק"צ ג"כ בעי ריצוי ציץ כמו שכתבתי לעיל דכן הדעת נותנת ואף דכתיב עון הקדשים ולא עון המקדישים עכ"ז י"ל דהא לא דרשינן להך דרשא ואף עון המקדישים בכלל עון הקדשים הוי לשי' אביי והא דתנן במשנה פסחים (דף פ') דנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה הטעם הוא משום דהא רחמנא דחיי' לפ"ש כפי' רש"י והרע"ב שם אבל לא מהך דרש דעון הקדשים ולא עון המקדישים

כא) אבל לשי' רב אשי דס"ל למדרש עון הקדשים ולא עון המקדישים א"כ נתמעט בהדיא בגזירת הכתוב דאין הציץ מרצה על עון דמקדישים. א"כ לפ"ז גם ציבור בטומאת הגוף נתמעט מן ריצוי ציץ ע"פ גזה"כ והא דטומאה דחויי' בק"צ. בע"כ לשי' רב אשי נדחית טומאת הגוף אצל ק"צ אף בלא רצוי הציץ דריצוי הציץ לא שייך בזה דהא כתיב עון הקדשים ולא עון