עין יצחק חלק א תנ

לאוסרה להנשא קרוב לזמן לידת הולד דקיי"ל דאף למ"ד דחייש לשמא ימות היינו דוקא לזמן מרובה אבל לזמן מועט לא חייש ובודאי חששא דשמא תפיל אף לדעת הרשב"א לא חמירא לן מחששא דשמא ימות כיון דכל עיקר החששא דלהבא מינה ילפינן וא"כ בודאי לשמא תפיל לזמן מועט נמי לא חיישינן. וא"כ לולא הטעם דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם היינו מתירין אותה להנשא משום דלא חיישינן לשמא תפיל לזמן מועט לכן צריך ר"ל לטעמא דאין הולד פוטר וא"כ אין ראי' ממילא לרוב דמהני בלהבא דהא דלא חיישינן לשמא ימות לזמן מועט לא מטעם חזקה אתינן דהא אף מאן דחייש לשמא ימות דלדידי' לא מהני חזקה בלהבא מ"מ מודה דלזמן מועט לא חיישינן אלמא דלאו מטעם חזקה. כמו כן נמי אין ראי' בולד לענין רוב אמנם במקום אחר הוכחתי דלדעת הרשב"א דחייש לשמא תפיל אין חילוק בין זמן מרובה לזמן מועט קודם זמן לידת הולד משום שגם ברגע האחרון קודם הלידה יש ספק שמא ימות ביציאתו מבית הרחם א"כ מוכרחין לומר בדוקא דר"ל בא לפרש אליבא דכו"ע אף למ"ד דלא חיישינן לשמא ימות לזמן מרובה ג"כ דלדידי' מהני חזקה ורוב בלהבא וכמו שביארתי בתחילה ומה דלא חיישינן למיתה לזמן מועט אין ראי' דרוב מהני בלהבא דזה לא שכיח כלל

יז) ובעיקר הדבר אם רוב מהני בלהבא נראה מבואר דעת הרא"ש דדעתו דרוב מהני להבא מהא דכתב הרא"ש פ"ב דקדושין סימן ו' דאם הי' רוב דאין האב מוחה בנשואי בתו דאז היתה מותרת לאכול בתרומה וגם הי' מותר אפילו ליטמא לה ולא היינו חוששין לשמא יבא האב וימחה. והרי התם כל עיקר החשש מחמת דחיישינן לשמא ימחה כמו דחיישינן לשמא ימות ומ"מ כתב דאם הי' רוב לא היינו חוששין לשמא ימחה הרי מבואר דעתו בפי' דרוב מהני גם בלהבא ובתשובתי ע"ד נשתטית אשר שלחתי לכ"א בחורף העבר הארכתי הרבה בדברי הרא"ש. אבל זה ברור בדעת הרא"ש דרוב מהני בלהבא ואפשר דכתב כן לשיטת הסוברים דחזקה מהני להבא ולא מחלקי בין עבר ובלהבא בזה וכן מוכח מדברי התוס' חולין (צ"ה) ד"ה ובנמצא שכתבו בבגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לא"י דילמא אתי לזבוני לישראל אע"ג דמן הדין לא הוה לן למיחש דאזלינן בתר רובא הרי דהתוס' כתבו מפורש דסמכינן מן הדין על רוב גם בלהבא אך אפשר דכתבו כן לשיטת הסוברים דגם חזקה מהני להבא ואין לחלק בזה בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן משום דבענין רוב להבא אין סברא לחלק בזה וכן נראה מהא דקיי"ל דאפילו נחש כרוך על עקבו שלא יפסיק בתפילה משום שרוב פעמים נחש אינו נושך אלמא דרוב מברר גם בחשש דלהבא כי כאן החשש על להבא הוא שמא ישכנו נחש בסוף. והרע"ב בריש פ"ה דברכות כתב בנחש שרוב פעמים אינו נושך ובאמת כן הוא שזה רק רוב ואף דלפעמים הוא נושך מ"מ סמכינן על רוב הרי דסמכינן על רוב ג"כ בדבר דלהבא ואין פה המקום לפלפל בהא דהאריכו הפוסקים אם בפקו"נ אנו הולכין גם אחרי מיעוט להקל ולא באתי רק להעיר בחשש דלהבא במקום שיש רוב ואף שמה שכל אחד מחוייב לשמור עצמו שלא להכניס במקום סכנה כמו דאין נכנסין לחורבה משום מפולת וכדומה דטעמא משום דונשמרתם לנפשותיכם דנימא דהוי מה"ת כמו דנראה לכאורה מע"ז (כ"ה) דפריך שם הגמרא ותפ"ל משום דמים דאי נימא דזה הוי רק דרבנן לא הי' הגמרא למיפרך דאיסור יחוד הוא דאורייתא ואכ"מ להאריך עכ"פ מבואר מכאן דגם בדאורייתא אנו סמכינן על רוב בחשש דלהבא

יח) וכן יש מקום להוכיח דרוב מהני בלהבא מהא דאי' בטור יו"ד והובא בשו"ע סי' של"ב דהאידנא אין נוהגין במתנות עניים משום שהרוב כו' ומקורו מהא דחולין (דף קל"ד) כו' ויש לי הרבה להאריך בראי' זו ולפלפל בביאורי הגר"א שם אך מפני יראת האריכות קצרתי ולפי דעת הרשב"א שהוכחתי דלא מהני רוב בלהבא יתיישב קושיות העולם שהקשו בהא דריש ב"מ במשנה דשנים אוחזין דאיך שייך לדון להא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים הא הרא"ש מפרש התם דהמשנה מיירי בעיר שרובא כו': וא"כ אינו חב לאחרים דאם הוא לא יגביה יגביה א"י אבל אם לא מהני רוב בלהבא אין מקום כלל לקושייתם דלא מהני לזה מה שרוב העיר א"י כיון דבעת ההגבהה ספק בלהבא עבור המיעוט. ומהא דע"ז (כ"ג) דמחלק רבינא בין לכתחילה לדיעבד לכאורה נראה דחששו למיעוטא בלהבא. אכן גזירת חכמים שאני ואדרבה יש להוכיח מהתם דלא חיישינן למיעוטא בלהבא מהא דפריך הגמרא (דף כ"ב) על הא דאין מוסרין בהמה לרועה לימא דמתיירא משום הפסד שכרו ובודאי דגם זה רק רוב ומ"מ פריך הגמרא דלא נחוש למיעוטא גם להבא אבל לפי מה שביארתי במק"א דחזקה הבאה מכח סברא מהני גם בלהבא יש לומר דזה ג"כ חזקה הבאה מסברא דאין אדם מפסיד ממונו ואין כאן מקומו להאריך ועפ"ז יש להעיר בדברי כ"א בתשובותיו עין יצחק חלק או"ח סימן י"ז אות ד' ובמק"א כתבתי לבאר דעת הרשב"א דמש"כ ביבמות דחיישינן לשמא תפיל זה דוקא ברוב הבאה מכח חזקה והרשב"א מפרש הא דרוב נשים וולד מעליא ילדו זה רוב הבאה מכח חזקה וכמש"כ הנתיבות בסי' רכ"ג ס"ק ג' דגם לעובר יש חזקת חיים ואכ"מ וכן יש להעיר בזה מן השמ"ק כתובות (דף י"א) שכתב דסמכינן התם על רוב דלא שכיח שיחזור ע"ש והתם הא הוי בענין דלהבא ואפשר דכתב כן לפי שיטת הסוברים דגם חזקה מהני על להבא ג"כ וקצרתי

וכן הוא בשמ"ק לכתובות (דף ג') ע"א ד"ה כל דמקדש כו' דכתב דהא דמחייבינן מיתה בבא על א"א ולא הוי התראת ספק שמא יבא דבר שיעקרו הקידושין מעיקרו. דזה הוא משום דאזלינן בתר רובא דלא מפקעי קידושין דידהו כדאמרינן בפ' סורר ומורה דאזלינן בתר רוב בד"נ עכ"ל. והתם הא הוי בלהבא וכעין דברי התוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' ואפשר דכתב כן לפי שיטת הסוברים דגם חזקה מהני בלהבא ג"כ: והנני בנו ותלמידו השותה בצמא את דברי קדשו צבי הירש. סימן פא מכתב שני של בני הגאון יחי': ב"ד מיטויא כ"ד מר"ח תרמ"ט. כבוד א"א מו"ר הגאון נ"י שוכט"ס

א) מה שהאריך כ"א בחלק יו"ד סי' י"ד אם שייך לדון בתערובות הקדש להא דממונא לא בטל ובאות י"ח הביא ראי' משמי מכריתות (י"ח) דאיסור הנאת הקדש הוא משום ממון וכעת ראיתי כי הראיה הזאת דחויה היא כמו שאבאר ב"ה הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ב' העלה בפשיטות דמש"כ התוס' בכתובות (ל' ע"ב) דתשלומין הקדש לאו משום כפרה רק משום שישלם גזל הקדש זה דווקא בקדושת דמים אבל קדושת הגוף התשלומין הוי משום כפרה ולא משום תשלומין גזל הקדש ויסודו מנותר דלאו בר דמים הוא ומ"מ יש בו דין מעילה משום דבקדושת הגוף לא תליא המעילה בדמים כלל ובעניי לא זכיתי להבין את דבריו מש"כ בנותר דאסור בהנאה ולאו בר דמים הוא להקדש דכתב ההיפוך מדברי רש"י בכריתות (כ"ג ע"א) ד"ה בגסה שכתב בנותר ואע"ג דאיסור הנאה הוא כשאר כל הקדשים האסורים בהנאה שמועילין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלו לא ירדו ויש לעיין בריש מעילה בקדשים ששחטן בדרום למ"ד אם עלו ירדו אין בהם מעילה הנה שפתי רש"י ברור מללו