עין יצחק חלק א תמט

לא ידעינן ממה דכתיב פרי אחרי שבעצם ראוי הוא לאכילה ורק לישראל קא רבע עליו איסור לא נפקע ממנו השם פרי ומשום זה כתבה התורה לכם לגלות דיהיה מותר לישראל דוקא ובזה פליגי הפוסקים על פי' המשנה להרמב"ם דהרמב"ם סובר כיון דגילתה התורה דלא מקרי פרי עד שיהיה מותר באכילה לכן מיפסיל אתרוג שאין בו היתר אכילה גם לשאר ימים והפוסקים ס"ל כיון דלא ידעינן היתר אכילה רק ממה דכתיב לכם ביום הראשון דוקא לכן לא נפסל אתרוג שאין בו היתר אכילה בשאר ימים. אבל ביום הראשון דכתיב לכם יודו ג"כ דאם לא חזי לאכילה לאותו היום לא מקרי פרי ביום הראשון

יד) ועפ"י דברי אלה נראה לי לתרץ ב"ה מה שהקשה השעה"מ על דברי הכפת תמרים מאתרוג של דמאי דאף דאסור להפקיר ביו"ט מ"מ מקרי ראוי לאכילה משום דיכול להפקיר נכסיו למחר וכן ממש"כ רש"י בסוכה (דף ל"ה ע"ב) בתרומה טהורה דמקרי היתר אכילה אם היה יכול לפדות למחר אף דאסור לפדות ביו"ט. דהכפ"ת לא כתב רק במע"ש חוץ לירושלים דאינו ראוי לאכילה באותו היום לשום אדם מישראל ולכן לא מקרי פרי כלל באותו היום אבל בשל דמאי ושל תרומה טהורה דחזי לאכילה לקצת בני אדם דמאי קודם ההפקר חזי לעניים ותרומה טהורה קודם הפדיון חזי לכהנים שפיר מקרי פרי אף דלא חזי להבעלים ובזה רק החסרון מה דבעינן היתר אכילה להבעלים עצמן כמו שנראה מדברי הר"נ גבי תרומה טהורה דאינו יוצא בה רק כהן ולא ישראל ולא ס"ל מה שכתבו התוס' (דף ל"ה ע"ב) גבי דמאי ובזה ודאי מקרי היתר אכילה גם ביו"ט אף דאי אפשר להפקיר ולפדות אז אבל כיון דיהיה אפשר למחר מקרי היתר אכילה גם מקודם דזמן ממילא אתי וכמו כן לענין ביטול ברוב מקרי נמי היתר גם בתוך זמן האיסור כיון דזמן ההיתר ממילא יבא ואין לדחות ולחלק דהיכי אמרינן דמהני לאחר זמן דוקא בדמאי ובתרומה דקודם זמן ההיתר נמי הי' ראוי לאיזה אנשים כמו לעניים ולכהנים אבל היכא דקודם זמן ההיתר אינו ראוי לשום אדם בעולם לא מהני דיהיה מותר לאחר זמן למקרי שם היתר באותו היום קודם זמן ההיתר זה אינו דהא אנן קיימינן לדעת הר"נ דבעינן דוקא ראוי להבעלים וכיון דלהבעלים אינו ראוי השתא וא"כ אין שום נפקותא בזה מה דראוי לאחר ומ"מ מבואר דמקרי ראוי לאכילה לגבי הבעלים בזה משום שיהיה היתר לאחר זמן. הרי שפיר כתבתי בזה ורק לגבי השם פרי יש שפיר לחלק בין ראוי למקצת בני אדם לאינו ראוי כלל וכן מבואר בדברי השעה"מ גופי' שם: אף דמחלק תחילה בין ראוי לאיזה בני אדם בעולם ובין היכי דלא חזי כלל כמש"כ התוס' בעירובין מ"מ הקשה על דברי הכפת תמרים מדמאי ולא מחלק לתרץ דשאני דמאי דחזי לאחריני בו ביום לכן אמרינן דאי בעי מפקיר למחר אלא בודאי שהבין כמו שכתבתי דבמחוסר זמן אין חילוק אם ראוי באותו יום לאחרים או אינו ראוי כלל ולכן הקשה מה שהקשה ולגודל הפשיטות בזה קצרתי

טו) ואחר העיון ראיתי כי יפה כתב כ"א לתרץ קושיית החות דעת בפסחים (פ"ח) אליבא דאביי דאליבא דידיה שפיר יש לומר דפסח בארבעה עשר מקרי בשם איסור ואינו בטל ברוב משום דס"ל בפסחים (פ"ד ע"ב) בשבירת עצם בארבעה עשר למ"ד ראוי לאכילה השתא לאו בר אכילה הוא אלמא דס"ל דמקרי אינו ראוי לאכילה גם אם האיסור תלוי רק בזמן וההיתר יבא ממילא ולכן שפיר מקרי בשם איסור גם לענין ביטול ברוב ומהא דרב פפא דפליג התם וסביר דמקרי ראוי לאכילה משום הסברא דלאורתא מיחזי יש סעד גדול למה שכתבתי ב"ה למעלה דדוקא בהקרבת קדשים הקפידה התורה גם על מחוסר זמן לבו ביום ולכן אין להקשות מה דסביר כאן היפך ממה דס"ל במנחות (ה') דיש מחוסר זמן לבו ביום דיש לומר דרק בהקרבת קדשים סביר כן אבל לא בשארי דברים ולזאת שפיר אמר דפסח בארבעה עשר מקרי ראוי לאכילה משום דההיתר יבא ממילא לאורתא אבל אליבא דאביי מקרי פסח בארבעה עשר אינו ראוי לאכילה ומתורץ היטב קושית החו"ד כמו שכתב כ"א בתורתו הנפלאה והנשגבה. וכן ראיתי כי יפה כתב כ"א לדון בזבחים (דף ע"ב) דבהמה בחייה לא מקרי בשם איסור לענין ביטול ברוב משום דבידו לתקן האיסור דנראה ברור כן מהא דאמר רב נחמן בר יצחק בפסחים שם דיש שבירת עצם בנא דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכל ליה אלמא דמקרי ראוי לאכילה משום הסברא דבידו לתקן האיסור וכן לענין ביטול ברוב מקרי בשם היתר וכן מוכח ממש"כ התוס' זבחים (מ"ו ע"ב) דה"מ אחת לכלל כו' דאי כתב רחמנא כל טהור ולא כתב יקרב הו"א דקודם זריקה חשוב ניתר לטהורים כיון דיכול לזרוק לכתחילה להכי איצטריך יקרב ליש לו מתירין דאינו חייב קודם שהקריבו המתירין אבל בלתי קרא מפורש היינו אומרים דגם קודם זריקה חשוב ניתר לטהורים משום הסברא דבידו להתיר ויש לעיין בזבחים (ל"ו ע"ב) בתוס' ד"ה בשר פסח שלא הוצלה כו' וקצרתי וכעין זה כתבו התוס' ישנים ביומא (ד' ס"ג) בד"ה מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה כו' בשם הר' אלחנן דלכן ס"ל לרב חסדא בפסחים (ד' ס"ב) דערל מקרי בר כפרה הואיל דאי בעי מתקן נפשי' משום שבכל שעה ושעה בידו לתקן עצמו וכו' הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה. וכמו כן י"ל גבי בע"ח אשר עומדים לשחיטה ובידו לשוחטן בכל עת שירצה מקרי בשם היתר גם קודם שנשחטו וכעין הא דקידושין (דס"ב) דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה [ומש"כ המל"מ בפ"ד ה"א ה' ז' גבי מחוסר זמן דזמן ממילא קא אתי כו' אין זה שייכות לענינינו בנ"ד וקצרתי]. והא דזבחים (ד' ק"ה) דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה יש לדון בזה להא דאמרו איסור מטומאה לא גמרינן משום דהלכות טומאה חידוש הן וגם יש לחלק בין הנושאים הללו ומוכרח אנכי לקצר בכ"ז ולכאורה יש מכאן סתירה לדברי השער המלך פ"ח מה' לולב ה' ב' מה שהבאתי למעלה דמעשר שני חוץ לירושלים לא מקרי ראוי לאכילה אף שאפשר לתקן האיסור ע"י פדיון ואין כאן המקום להאריך ולחלק בין הנושאים אשר יש לחלק ביניהם בכמה אופנים ובאתי רק להעיר כי תורת אמת היתה בפי קדשו והדברים ראויים להדר גאונו וקדושת תורתו

טז) ומש"כ כ"א בחלק אורח חיים סימן כ"ח אות י"ח להוכיח מיבמות (דף ל"ו) דרוב מהני אף בלהבא מהא דאמרו שם וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' דמשמע דאם הי' הולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם היתה מותרת להנשא בשביל רוב שיהי' הולד בן קיימא הנה הרשב"א ביבמות (קי"ט) כתב לחלק דלשמא תפיל חיישינן ולשמא הפילה לא חיישינן כדאסקינן דשמא מת לא חיישינן ולשמא ימות תנאי הרי שפתי הרשב"א ברור מללו דגם רוב לא מהני להבא. ולפי דבריו מוכרחין אנו לומר מה דאיתא ביבמות שם לר"ל דאם נלך אחר רוב נשים תהי' מותרת להנשא היינו משום דבא לפרש לכו"ע אף למ"ד דלא חייש לשמא ימות מ"מ לא תנשא משום שאין הולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם. אבל למ"ד דחייש לשמא ימות דלדידי' גם לשמא תפיל חיישינן דלדידי' אף בלא טעם שאין הולד פוטר קודם שיצא לאויר העולם אסורה להנשא משום דרוב לא מהני בלהבא ורק ר"ל לרוחא דמילתא קא מפרש לכו"ע אף למ"ד דלא חייש לשמא ימות כיון דס"ל דלא חיישינן לשמא ימות היינו משום דס"ל דחזקה מהני בלהבא דאפשר דכש"כ דרוב מהני לדידי' והיינו דוקא למ"ד דלא חייש ועוד י"ל דאף למ"ד דחיישינן לשמא ימות מ"מ מוכרח לר"ל טעמא דאין הולד פוטר לענין