עין יצחק חלק א מד

טומאה הותרה בציבור דה"ה שבת הותרה בחולי ע"כ שפיר אמר ר"י בת"כ בלשון דשבת הותרה מכללה בחולי אבל לדידן דקיי"ל דטומאה דחויי' א"כ ה"ה שבת בעבודה ובמילה ובחולי כנ"ל. וכן יש לדון במה דאמרו ביומא (דף פ"א ע"א) דמה לעינוי שלא הותר מכללו תאמר במלאכה שהותר מכללה אצל גבוה דהגמ' לא נחת שם לזה וכוונתם דלמאן דס"ל טומאה הותרה בציבור ולמ"ד טומאה דחויי' יש למפרך מה למלאכה שכן דחויי'. ועיין ביבמות (דף ל"ג) תוס' ד"ה א' ר' יוסי כו': ענף ג

יא) ועתה נשובה ונראה מה שיש לדון בעיקר הך דיומא דף מ"ו) דא' ר"ח גבי תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה דקאי על טומאה אבל שבת הותרה בציבור סופו נמי דחי דבאמת תקשה מנלן לר"ח לחלק בין שבת לטומאה דהא תרווייהו מחד קרא נפקי כמבואר בפסחים (דף ע"ז) ובמנחות (דף נ') ובשא"ד ולכן נלע"ד פשוט בכוונת ר"ח דהא קיי"ל בטומאה דחויי' בציבור דאינו דחויי' אלא ע"י ריצוי ציץ וכמש"כ התוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה דלא אשכחן תנא כו' ורש"י שם ד"ה ומרצה כו' דאי לאו דציץ מרצה לא הוי מתכשרי וכן אי' ביומא (דף ז'). וכ"כ רש"י בזבחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה טומאה דחויי' היא וז"ל כלומר בקושי נדחית אצלה דחוי בעלמא ע"י ציץ שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור עכ"ל ועיין ביומא (דף ו') תוס' ד"ה א' רב תחליפא וכ"כ הרמב"ם פ"ד ה' ביאת מקדש ה' ט"ו וז"ל ומפני מה מחזירין על הטהורים מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויי' היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עלי' וכ"כ לעיל שם ה"ז וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנא' והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא א"כ היתה הטומאה הדחוי' בציבור שהציץ מרצה עלי' עכ"ל הרמב"ם וכ"כ הלח"מ פ"א ה' פסולי המוקדשין הל' ל"ד דבטומאת ציבור הציץ מרצה אפי' על האדם שנטמא עכ"ל

יב) וי"ל דהרמב"ם הוציא זה מן מה דהקשו התוס' בפסחים (דף ע"ז) ד"ה דלא אשכחן כו' שכתבו תימא לר"י דבשמעתין משמע דלמ"ד דחויי' אינו דחויי' אלא ע"י רצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברי דחויי בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן בפרקין (דף פ') עכ"ל התוס' וכן הקשו התוס' במנחות (דף כ"ה ע"א) ד"ה עון קדשים ולא עון המקדישים תימא הא למ"ד טומאה דחויי' בציבור ובעי ציץ לרצויי דאמרינן ביומא (דף ז') דמרצה על הכהנים העושין בטומאה כו' עכ"ל התוס' ולעיל במנחות (דף ט"ו) תוס' ד"ה והכא מאי ציץ מרצה כו' כתבו בפשיטות דהא למ"ד טומאה דחויי' בציבור בעי ציץ לרצויי' היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אף בלא ציץ כו' עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' ביומא (דף ז') דהא מכלל דר"ש סבר טומאה דחויי' בציבור כו' שכתבו בזה"ל מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה כו' עכ"ל התוס'. ושיטת התוספ' הוא כיון דאמרו דנטמא הגוף אין הציץ מרצה ע"כ ס"ל דאין לחלק בין ציבור ליחיד: אך התוס' במנחות (דף כ"ה ע"ב) כתבו דמרצה על טומאת הגוף דציבור אך דהקשו ע"ז הא אינו נושא עון המקדישים ומכל זה הוכיח הרמב"ם דבאמת גם בציבור בטומאת הגוף דכיון דחויי' ובעי ציץ לרציי' ע"כ מרצה ג"כ על טומאת הגוף דציבור והא דאמרו דנטמא הגוף אין הציץ מרצה היינו ביחיד דוקא וכן הדעת נוטה דכיון דחזינן דבטומאת הגוף ביחיד אינו מרצה רק בטומאת דברים הקריבין ביחיד מרצה הציץ א"כ טומאת הגוף חמירא לענין זה ע"כ הוי כש"כ כיון דחזינן דבטומאת הקריבין אף הציבור בעי לכפרת הציץ כמו דאמרו ביומא (דף ז') ובשא"ד דהציץ מרצה על הדם והבשר שנטמא בין ביחיד ובין בציבור: אלמא דאף בציבור בעי דוקא לכפרת הציץ בטומאת בשר ובלא כפרת ציץ לא דחויי' לטומאת בשר א"כ כש"כ טומאת הגוף דחמירא דלא דחויי' אלא ע"י כפרת הציץ ושפיר כתבו גם התוס' במנחות (דף כ"ה) דאף בטומאת כהנים מרצה הציץ

יג) אך קושייתם הי' מן הכלל דעון קדשים ולא עון מקדישים וכן הקשו בפסחים (דף ע"ז) דהא מפורש במשנה פסחים (דף פ') דנטמא הגוף אין הציץ מרצה. אבל באמת ז"א קשה כ"כ די"ל דהך כללא דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אין זה רק בטומאת יחיד דחזינן דרחמנא דחיי' לפ"ש כפי' רש"י שם בפסחים והרע"ב שם אבל בציבור שפיר מרצה הציץ אף על טומאת הגוף דכיון דנלמד מקראי דציבור אף בטומאת הגוף עושין הק"צ כמבואר בפסחים (דף ס"ו) ע"כ ממילא מרצה הציץ ע"ז וכן מצינו בפסחים (דף פ') במשנה שם דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואמרו בגמ' שם (דף פ"א) דטומאת התהום היכא כתיבא א' ר"א א' קרא כו'. עושה פסח מנלן א"ר יוחנן אמר קרא בדרך רחוקה כו' רשב"ל אמר כדרך מה דרך בגלוי כו' מיתיבי כו' אלא טומאת התהום הלכתא גמירי לה ואסמכינהו אקראי ויש להקשות דמעיקרא דהי' ס"ל להש"ס דהנך ילפותא מקראי להתיר טומאת התהום הוי ילפותא גמורה ולא הלמ"מ דא"כ איך אמרו בטומאת התהום בגוף דהציץ מרצה דהא כללא הוא בטומאת הגוף דאין הציץ מרצה ועון קדשים ולא עון מקדישים. וע"כ מוכח דפסיקא להו לחז"ל דגבי טומאה אין סברא להתיר בלא ריצוי ציץ ואף דנלמד מקראי גבי טומאת התהום דאין נדחה לפ"ש. עכ"ז הסברא נותנת דבטומאה אין הדעת נותנת להכשיר בלא ריצוי הציץ והך עון קדשים ולא עון מקדישים לא נאמר בטומאת התהום ע"כ ה"ה בטומאת הגוף בציבור דאף דדחויי' טומאה גבייהו עכ"ז בעי ריצוי ציץ וע"כ הך עון קדשים ולא עון מקדישים לא נאמר רק ביחיד ולא בק"צ ומתורץ קושיות התוס' פסחים (דף ע"ז) ומנחות (דף כ"ה) ועיין בחולין (דף ק"א) דאמרו שם ממאי דטומאת הגוף חמור דלמא טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה כו'. אבל אין זה ענין לזה ופשוט

יד) וכיון דנתבאר שיטת הרמב"ם ורש"י בזבחים (דף ל"ג) דאף דטומאה דחויי' בעי ציץ לרצויי' וגם זהו בכלל ונשא אהרן עון כו' דהא עדיין בעי ציץ לרצות וכמו שכתב הרמב"ם להדיא דלא סגי בלא הרצאת ציץ. א"כ חזינן בטומאה דנדחית בציבור אף בטומאת הגוף אינו דומה לכל היכא דאמרינן דנדחית הל"ת והעשה מפני עשה החמורה וכה"ג. דהא התם א"צ לריצוי אחר לכפר על הדחיי' אלא אמרינן דהיכא דלא אפשר לו לעשות בהיתר אלא ע"י דחיי' אזי הותרה לו הדחיי' לגמרי אבל בטומאה דנדחית בציבור הן טומאת דברים הקריבין והן טומאת הגוף לא הותרה הדחיי' לגמרי אלא ע"י ציץ שמכפר על הדחיי' ומקרי עון הקדשים. ע"כ שפיר יש לחלק עפ"ז בין שבת דהותרה בציבור ובין טומאה דציבור דאינו רק דחויי'

טו) וזה שאמר רב חסדא לחלק דשאני שבת דהותרה בציבור דהיכא דנדחית שבת בק"צ דכיון דלא מצי עכשיו לעשות בהיתר אלא ע"י דחיי' עבודה לשבת אז הותרה הדחיי' וע"כ גבי אברים דנתותרו מע"ש שפיר ס"ל לר"ח דדוחה שבת הקטרתו כמש"כ התוס' שם ד"ה תחילתו דוחה כו' דאף דע"י דחיי' הוא מ"מ הא גם בכל עשה דוחה ל"ת אף דאינו רק בתורת דחיי' לכ"ע כידוע מ"מ ז"א רק היכא דיכול עכשיו לעשות בהיתר בזה אמר ר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם כו' אבל היכא דעכשיו אין לו שום עצה