עין יצחק חלק א תמז

עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתא ללאו בהאי זהו תוכן דברי הרמב"ן שם הרי מבואר בפי' לאחד מגדולי הראשונים הרמב"ן ז"ל דס"ל דשבת לא הוי דחוי' אצל קרבנות צבור רק קרבנות הותרה בו מקרי

ה) ולכאורה צריך ביאור סוגית הגמרא ביבמות (ה) דקא שקיל וטרי התם ונילף מתמיד דמה לתמיד שכן תדיר דסותר לכאורה דעת הרמב"ן דמשמע דפשיטא להאי סוגיא דשבת דחוי' אצל קרבנות ציבור נראה לי דאדרבה דמהאי סוגיא גופי' הוכחה גמורה לדעת הרמב"ן דהתוס' הקשו שם בד"ה ומכולהו נמי דנילף ממילה ומשארי קרבנות ופשוט נראה כוונת התוס' בקושייתם דנילף ממילה ומשארי קרבנות כגון מוספי ראש חודש או מוספי רגלים שחל להיות בשבת דאז ליכא לפירכת שכן ישנו לפני הדבור. והתוס' תירצו בדוחק משום דהוי תדיר בכל שנה אבל דעת הרמב"ן נראה לן בפירוש דדחיקא ליה לחלק כסברת התוס' דזה מקרי תדיר משום דהוי בכל שנה דא"כ נופל עיקר יסודו שהכריח סברת חילוקו מעבודה דדחיא שבת משום דליתא ללאו בהאי דאם ס"ל כסברת התוס' הא טעמא רבה אית בהו שכן תדיר. אלא ע"כ ס"ל להרמב"ן דשאר קרבנות כמו מוספי ר"ח או מוספי רגלים לא מקרי תדיר ולכן שפיר הוכיח סברת חלוקו וא"כ ממילא מוכח האי סברא לדעת הרמב"ן מסוגית הגמרא דלא תקשה לן כקושיות התוס' דנילף לפי האמת משארי קרבנות דדוחה אלא ע"כ דזה לא הוי בגדר דחי' כלל כיון דאי אפשר לעשות המצוה אם לא לעבור האיסור והא דקא שקיל וטרי בתחילה לא הוי רק אלא דרך שקלא וטריא כדרך הש"ס בכ"מ דלפי האמת אין שום ילפותא כלל גם מתמיד

ו) ולשיטת הרמב"ן אפשר דכן דעתו בפירושו בהגמרא מפסח ותמיד שכן צורך גבוה היינו כשיטת הר"נ בביצה וסייעתו דהא דהותרו צרכי אוכל נפש ביו"ט לא מטעם דחוי' רק הותרו כמו כן צורך גבוה צורך המזבח גבי שבת מקרי דבר דלא נאסר וזהו גופי' שינוייא דקא משנינן שכן צורך גבוה ולא הוי בגדר דחי' כלל וזהו מסקנת הסוגיא כן נראה לי בדעת הרמב"ן. ולפ"ז בולטת דעת הרמב"ם אשר האריך כ"א לירד לסוף דעתו אם קרבנות ציבור הבאים לחובת היום אם דחוי' או הותרה ועתה אחרי מצינו דעת הרמב"ן דדעתו דמקרי הותרו וסברתו הוא כיון דאי אפשר המצוה בלי לעבור האיסור כמו קבורת מת מצוה אבל דעת הרמב"ם אינו כן שכתב בה' אבל פ' ב' ה' ט"ו דקבורת מת מצוה הוי דחוי' ולא הותרה וזה לשונו הטומאה לקרובים דחוי' היא היא ולא הותרה לכל א"כ לדעת הרמב"ם דס"ל דקבורת מת מצוה אך דחוי' היא ולא הותרה כמו כן נמי גבי קרבנות ציבור אף דבאין לחובת היום דוקא לא הוי אלא בגדר דחוי' דוקא ולא הותרה הרי מבואר לדעתי דמחלוקת הראשונים בדבר זה. וכן הרשב"א בחדושיו לברכות (י"ט) כתב ג"כ דשבת דחוי' גבי עבודה ולא הותרה כמש"כ התוס' שם

ז) וראיתי בפני יהושע בברכות (דף כ') שכתב דבמקום דכתיב העשה אצל הל"ת דאז אמרינן דלא נאסר האיסור כלל ואינו בגדר דחוי' כי לא נאסר מעולם ולכן בכ"ג ונזיר דכתיב ולאחותו דאמרינן אבל הם מטמאין למת מצוה דלא נאמר הלאו דטומאה עליהם במת מצוה וכן בכהן הדיוט לא נאמר הלאו דטומאה בקרובים ולפי דבריו ההקטרה בשבת תהיה הותרה משום דאמרינן בשבת (דף כ') דלא תבערו אש בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים הוא דאתא וכתבו בתוס' שם דעיקר הלמוד מכל מושבותיכם לא מבמועדו. . א"כ נאמר העשה אצל הלאו דהותרה הקטרה לגמרי ולא הוי בגדר דחוי' וכמש"כ הפ"י בטומאת כ"ג ונזיר במת מצוה כיון דילפינן מלאחותו דמטמא למת מצוה דלא נאמר הלאו דטומאה במ"מ אמנם מהא דאמר ר"ש בפסחים (ס"ח) ומנחות (ע"ב) דחלבים ואברים ופדרים נקטרים בשבת רק משום חביבה מצוה בשעתה. נראה ברור דשבת הוי רק דחוי' ולא מקרי ההקטרה הותרה לגבי שבת וכמו שהוכיח כ"א בבאר יצחק או"ח סימן י"ד ענף ג' מזה דשבת רק דחוי' הוי לגבי עבודה. ונראה דגם בהקטרה דילפינן ממושבותיכם דג"כ הוי רק דחוי' ולא הותרה וכמו שפסק הרמב"ם בטומאת קרובים אף דהעשה כתיב אצל הלאו ומ"מ הוי רק דחוי' ולא הותרה ודלא כסברת הפני יהושע

ח) ובעיקר הדבר בדעת ר"ש דאמר משום חביבה מצוה בשעתה או לפי טעמא דמנחות (ע"ב) משום דדחתה שחיטה את השבת יש לעיין אם ס"ל דרשא דמושבותיכם. ויש לעיין הרבה בדברי התוס' ביומא (מ"ו) בכל הסוגיא התם וכבר האריך הרבה המשנה למלך פרק א' מה' תמידין ומוספין ה' ז' אם ישנו לפי האמת דרשא דמושבותיכם לכו"ע ולפ"ז אז לא יסתור דברי הפ"י הנ"ל דלא הוי נאמר העשה גבי ל"ת דלא תבערו וכן לפי מש"כ כ"א בבאר יצחק ח' או"ח סימן כ"ב דבהקטרה יש גם איסור בישול יתיישב דברי הפ"י ג"כ יותר נכון אף אם נימא דר"ש ס"ל נמי שפיר דרשא דמושבותיכם דלכן שפיר קאמר ר"ש דרק משום חביבה מצוה בשעתה נקטרין בשבת דבאיסור בישול לא נאמר העשה גבה דנימא דהאיסור בישול הותרה כמו איסור הבערה אמנם בעיקר חדושא שחידש כ"א דבהקטרה יש ג"כ איסור בישול לא ברירא לי דמהסוגיא דשבת (כ) ומדברי התוס' שם דעיקר היתר הקטרת אימורים בשבת ילפינן ממושבותיכם נראה דליתא איסור בישול בהם. דאם יהיה איסור בישול בהקטרתן מה מהני דהתורה התירה אצלם הבערה הא לבד איסור הבערה יש איסור בישול ואם יש לי הרבה דברים לדון בעיקר חידושא דכ"א ולהסיר בכמה אופנים את ההערה דנא אך באשר לפי ההשקפה פשוטה נראה כסתירה מהא דשבת לכן העליתי לפני כ"א וברור מפשט הסוגיא דבההקטרה ליתא איסור אחר רק איסור הבערה לחוד

ט) ויש לי להביא כדמות ראיה דקרבנות ציבור הותרה הוי. דזה פשוט דמשום הידור מצוה לא אמרינן דדוחה ל"ת כמבואר בשבת (קל"ג) דאם איכא אחר ליעבד אחר אף שמצוה בו יותר מבשלוחו וכן ביבמות (כ"א) דדוקא אם אמרינן דחליצה לגבי יבום לא הוי מצוה כלל דאז מקרי לא אפשר לקיים שניהם. אבל אם היה חליצה ג"כ מצוה אף שיהיה יבום הדור מצוה דלא היה דוחה ל"ת ואם נימא דשבת דחויה הוי אצל עבודה א"כ אמאי אמרינן בתמיד במנחות (ס"ד) שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט. איך ידחה שבת משום הידור מצוה לחוד אלא ע"כ דעבודה הותרה וליתא שם איסור כלל ומהא דקצירת העומר דאיתא במנחות (ע"ב) דאם כשר מע"ש דלא דחי שבת פשוט הוא ואין צריך לפנים דלא דמי להא דוהבא שמינה אף שכחושה כשרה בדיעבד דהתם לא דמי להא דתמיד כמש"כ התוס' שם ד"ה אמאי אבל בתמיד גופיה קשה דלמה ידחה היכי דכשר בדיעבד אלא ודאי דבעומר כיון דאין זמנו קבוע בשבת לא אמרינן בו הותרה אבל בתמיד כיון דזמנו קבוע בשבת כיון דהותרה הותרה לגמרי. וכמו שכתב כ"א בענף ב' אות זיין דדוקא במקום דהוי רק דחוי' אנו דנין להכלל דכ"מ שאפשר לקיים שתיהן אבל לא היכא דהוי בגדר הותרה

י) ולפ"ז יש להעיר מש"כ השאג"א סימן נ' דבמילה חוזרין גם בשבת על ציצין שאינן מעכבין