עין יצחק חלק א מג

עשה לל"ת אתינן עלה וכן מבואר בתוס' ברכות (דף כ' ע"א) ד"ה שב וא"ת כו' שהקשו על רש"י דהא גבי מילה ופסח ותמיד דדחי שבת כדאמרו באלו דברים (דף ס"ט) אלמא דמקרי שפיר דחיי' עכ"ל. הרי להדיא דס"ל להתוס' דכיון דאמרו בגמרא דתמיד ופסח דחי שבת ולא אמרו דהותרה שבת גבייהו דס"ל להתוס' להוכיח מזה דכל הנך לא הותרה שבת גבייהו אלא דנדחה שבת גבייהו וכמו בהא דעשה דחי לל"ת: ענף ב'

ז) ובשבת (דף קל"ב ע"ב) א"ל רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שכן דוחה העבודה ועבודה דוחה שבת כו' אלא אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' הכא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. ורב אשי קאי לתרץ דברי רבא דאמר שבת חמירא מן צרעת ואי נימא דעבודה הותרה בשבת א"כ כש"כ צרעת דקילא מן שבת וודאי דהותרה בעבודה ולא בתורת דחיי'. א"כ קשה מאי קאמר רב אשי ע"ז דלכן צרעת אין דוחה עבודה אף היכא דלא שייך גברא לא חזי משום דאימור אמרי עשה דחי ל"ת כו' דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים לעשה כו' דהא לפי סברת רבא דצרעת קילא מן שבת. א"כ הותרה צרעת בעבודה מקו"ח מן שבת דהותרה בעבודה א"כ אין זה בגדר עשה דוחה ל"ת וי"ל דדוקא בעשה דוחה ל"ת דאין זה בתורת הותרה רק בגדר דחיי' כדא' ר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שתיהן כו'. ע"כ בעינן בזה בעידנא דוקא מה שאין כן היכא דהותרה אז מותר אף היכא דלא שייך בעידנא כו'. וכמו שכתב השאגת אריה בסי' כ"ט להוכיח דכלאים בבגדי כהונה אישתרי מצד היתר ולכן אף שלא בעידן עבודה הותרה דאי נימא דהותרה מצד דחיות עשה לל"ת א"כ היכי שרי ללבוש הא בעידנא דלובש לא מקיים לעשה אז אע"כ מוכח דמצד היתר אתינן עלה עכ"ל הש"א: א"כ ה"ה בצרעת בעבודה דאי נימא דהותרה לא שייך לומר בפשיטות ולדמותו לעשה דחי ל"ת דבעי בעידנא כו' דהא הכלל דבעידנא לא מצינו אלא היכא דדחויי' אבל היכא דהותרה לא מצינו לכלל זה ויש להאריך בזה עוד עכ"פ כיון דאמר רב אשי על צרעת דהיו ס"ד דנדחות מעבודה מקו"ח דשבת דנדחות מעבודה: דזהו מצד אתי עשה ודחי ל"ת א"כ מוכח דס"ל להש"ס דשבת בסוגיא זו דגם שבת לא הותרה בעבודה אלא מצד אתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה א"כ מבואר דגם שבת לא הותרה בעבודה אלא מצד דחיי' וממילא שייך בזה הכלל דא' ר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם בדרך היתר מקיימין ושפיר כתבתי בספרי

ח) ולכאורה י"ל בהא דיומא (דף מ"ו) דס"ל לרב חסדא דשבת הותרה בציבור דבאמת רבא דפליג שם על ר"ח ביומא ולחד גי' שם גרסי רבא ולא רבה. ועיין ברמב"ם פ"א ה' תמידין ה' ז' בכ"מ דמשמע דגרס רבא ולפ"ז י"ל בהא דשבת דרב אשי מהדר לתרץ לדברי רבא דא' מילה בזמנה דוחה ל"צ קרא כו' שפיר אמר לשיטתו בהלשון דזהו מצד דחיות עשה לל"ת אתי עלה ולא מצד הותרה דרבא לטעמי' וכיון דרב אשי בתראה ס"ל כן מסתמא הלכה כוותי' דעבודה דוחה שבת זהו רק בתורת דחויי' אבל באמת אין סברא לומר דזהו פלוגתת רבא ור"ח ביומא שם דהא עיקר טעמא דרבא דס"ל שם דוחה הטומאה ואין דוחה השבת זהו כדקאמר שם שבת דתחילתו לאו בר מידחה שבת סופו נמי לא דחי א"כ עיקר טעמו דכיון דעיקר הקרבן אינו דוחה שבת משום דזמנו הוא בע"ש א"כ לא יהיה הטפל חמור מהעיקר ולא נקרא זמנו קבוע בשבת אבל לולא זה לא מצינו דיהי' רבא פליג על ר"ח במה דס"ל דשבת הותרה בציבור ואין לנו לבדות פלוגתא מנפשינו בזה אך עכ"פ מסוגיות השבת במה דא' רב אשי כן מוכח דס"ל לרב אשי ולרבא דשבת לא הותרה בעבודה ולא ס"ל לסברת ר"ח דאמר ביומא דשבת הותרה בציבור

ט) וכבר כתבתי בספרי שם להוכיח מהא דמנחות (דף ע"ב) בקצירת העומר דהקשו בגמ' בפשיטות דאי נקצר עומר מע"ש כשר אמאי דוחה שבת הא מצי לקוצרו מע"ש אלמא דלא הותרה רק דחויי'. ומזה הסוגיא מוכח ג"כ דלא ס"ל כר"ח דיומא ואין לומר דשאני בקצירת עומר דאמרו דה"ל לקוצרו מע"ש משום דדוקא במה שזמנו קבוע בשבת ולא מצי לעשותו מע"ש בזה הותרה שבת משא"כ במידי דמצי עביד בע"ש בזה לא הותרה שבת. דזה אינו דהא מצינו לר"ח ביומא שם גבי אברים שנתותרו מע"ש דגם לכתחילה מצוה להקטירם מע"ש אפ"ה ס"ל דמותר להקטיר בשבת מצד דהותרה שבת גבייהו א"כ כש"כ קצירת העומר דלכתחילה מצותו בלילה וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ע"ב) ד"ה אמאי דחי שבת כו' ע"כ בוודאי מוכח דהש"ס דמנחות לא ס"ל כר"ח דיומא ובוודאי אין לחלק בין קצירת עומר לשארי ק"צ וכדמוכח ביומא (דף ז') דמדמה הגמ' מצות עומר לכל ק"צ דמקשה הש"ס שם מן הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו כו' על מאן דס"ל טומאה הותרה בציבור ובוודאי אין לחלק בין קצירה להקרבה בזה. וכן מוכח במנחות (דף ס"ג) דא' רבה ר' ישמעאל ור"י בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד כו' דילמא עד כאן לא קאמר ר"י כו' ואי נימא דשאני פסח דהותרה שבת גבייהו מה שאין כן בקצירת העומר דדחויי'. א"כ הא יש לחלק בפשיטות דעד כאן לא קאמר ר"י הכא אלא בקצירת עומר דלא דחי שבת אלא בתורת דחויי' ע"כ הי' נקצרת העומר בשבת רק משלש סאין משא"כ בפסח דהותרה שבת גבי' י"ל דס"ל כרבנן דהי' מפשיט את כולו: ומדלא חלקו כנ"ל מוכח דס"ל להש"ס דאין לחלק בין קצירת עומר לקרבנות וכן הסברא נותנת בפשיטות. ע"כ שפיר מוכח מהא דמנחות (ד' ע"ב) דלא ס"ל למאי דקאמר ר"ח ביומא דשבת הותרה בעבודה

י) ואחר כותבי כ"ז מצאתי וראיתי בספר התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז דהעלה להוכיח מהא דיומא דשבת הותרה אצל חולי וה"ה לגבי מילה ע"ש אבל באמת כבר נתברר דשי' הרמב"ם והרשב"א והר"נ ושי' הראב"ד בפ"א לתמיד והתוס' ברכות (דף כ"א ע"א) ד"ה שב ואל תעשה כו' והתוס' ביבמות (דף ה') והכ"מ דס"ל דשבת דחויי' בק"צ ולא הותרה וה"ה גבי מילה וכמש"כ התוס' שבת (דף ק"ל ע"ב) ד"ה שלא ברצון כו' ועיין ברא"ש פ"ח דיומא סי' י"ד מש"כ שם בשם הראב"ד ושיטתו ואכמ"ל ובוודאי לא נעלם מכל הראשונים הנ"ל גמ' מפורשת דיומא (דף מ"ו) וע"כ מוכח דסמכו על מה דיש להוכיח משארי דוכתי דשבת לא הותרה רק דחויי' וכמש"כ לעיל להוכיח מן שבת (דף קל"ב) ומן יבמות (דף ה') וממנחות. (דף ע"ב) דלא ס"ל כשי' הש"ס דיומא (דף מ"ו) וע"כ יפה כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ד שם להעיר בק"צ דאמאי לא יהדרו אחר שנים בשחיטה וכה"ג ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב הביאו בשם ת"כ פ' ויקרא דשבת הותרה מכללה אצל חולי. א"כ משמע מזה הלשון כשי' הרא"ש והתשב"ץ דשבת הותרה אצל חולי אבל באמת אין מזה ראי' כלל דהא סתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה הא ס"ל ביומא (דף ז') וסנהדרין (דף י"ב) ופסחים (דף ע"ז) דטומאה הותרה בציבור וכבר כתב הרשב"א בתשובה והכ"מ דלמאן דס"ל