עין יצחק חלק א תלו

שנתגדלו וא"כ תחזור הקושיא לדוכתי' דלמה למעט קטנה דלא תשתה מקרא. הא אי אפשר לקבל עדות מהעדי קינוי על הקטנה אף אם נתגדלה קודם הסתירה ודוחק לומר דהרמב"ם בה' סוטה מיירי במקום שהקינוי והסתירה היו בפני ב"ד ולכן נצרוך לנו קרא למעט קטנה משתי' וכמש"כ הרשב"א והשמ"ק דאם הב"ד ראו את המעשה יכולין לדון גם בקטנים דלבד אשר זה דוחק גדול הנה נראה ברור מדברי הרמב"ם ה' ג' דגם אם ב"ד ראו לא מהני בקטנים דאל"כ היתה קטנה יכולה לעשות שליח קבלה בפני ב"ד

אמנם קשה מאוד לומר דכונת הרמב"ם דעדים לא יוכלו להעיד על מעשה קטן אף אחר שנתגדל הא מעידין על קטנים אחר שנתגדלו כדאי' בח"מ סי' ק"ח סעי' ג' וכן מוכח מקדושין (דף י"ט) מה שאמרו איש פרט לקטן ולפי דברי הרמב"ם דאין מעידין על מעשה קטן א"כ ממילא קטן פטור ממיתה הא בלתי אפשר לקבל עדות עליו אף אחר שנתגדל ודוחק לומר דנצרך לנו המיעוט היכא דהב"ד ראו את המעשה ולפי מש"כ למעלה לא מהני זה בקטן וכן קשה דאיך פסק הרמב"ם דקטנה שזינתה אסורה לבעלה. ונראה מפשטות הלשון שנאמר אף אם לא ראה הבעל בעצמו רק נודע לו עפ"י עדים. הא אין מעידין על מעשה קטנה אף אחר שנתגדלה וא"כ איך יכולין לאסור קטנה לבעלה ע"י הגדת עדים. ולפי דברי הרמב"ם בה' גירושין הנ"ל לא תועיל הגדת העדים אף אם יעידו אחר שנתגדלה וכן יש להעיר עפ"י דברי הנתיבות בסי' כ"ח ס"ק ז' שכתב דעדי שליחות לקבלה אינו צריכין להגיד דוקא בפני ב"ד וכן לא בעינן בזה עדות שאין אתה יכול להזימם משום דע"י הגדתם לא נעשה מאומה רק גילוי מילתא בעלמא ודמי לעדות על איסורין דמעידין גם שלא בפני בע"ד ולמה לא יעידו על מעשה קטנה הא דומה לאיסורין שאינם צריכין להעיד בפני הבע"ד והאחרון הכביד מה שהקשה הפני יהושע גיטין (דף ס"ה) במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי כו' דלפי דברי הרמב"ם איך קטנה מתגרשת הא בעינן עדי חתימה או עדי מסירה ואין עדות לקטן

כא) ולדעתי העני' נראה לומר דכוונת הרמב"ם בה' גירושין מה שכתב דקטנה אינה עושה שליח לקבלה אף עפ"י שחצרה קונה לה גיטה כגדולה. חלמא דגם בקטנה יש דין שליחות כמש"כ המגיד משנה והלחם משנה שם מ"מ אינה עושה שליח לקבלה מפני שש"ק צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דיעה גמורה זה דוקא במקום שצריכין לדעת בבירור איך היתה דעת הקטן בעת המעשה הנה אף שהעדים יעידו דעשתה אותו לשליח לקבלה בכ"ז אינם יכולים לדעת מחשבתה ודעתה בעת מינוי השליחות ואף שחצר יש לה משום דחצר נעשה לשלוחה ממילא בלי דעתה ומחשבתה אבל מינוי שליח לקבלה צריך להיות דוקא בדעתה ומחשבתה. היהיה פי' ולבה שוים. ולכן אינם יכולין העדים להעיד על מעשה הקטנה דאף אם שמעו ממנה מפורש שמינתה אותו לשלוחה אינם יכולין לדעת אם עשתה זאת בדעה גמורה דקטן אינו בן דעת גמור להגיד עליו בבירור שעשה את הדבר בדעה מיושבה וברורה הנה בגט קטנה שהעדי חתימה או עדי מסירה אינם צריכין לדעת רק דעת הבעל ולא דעת האשה בודאי לא איכפית לן מה שמעידין על הקטנה הא אין מעידין עליו כלל

כב) ולכן מתורץ קושיות הפנ"י דאין שום דמיון בעדות על מינוי השליח שהעיקר בזה דעת האשה לעידי חתימה או מסירה אשר העיקר בזה דעת הבעל. ואינם צריכין לדעת מאומה את דעת האשה בזה וכן אין קושיא דלמה קטנה שזינתה אסורה לבעל אף אם אינו יודע רק עפ"י עדים. דאשת כהן שנאסרה אף באונס בודאי אין שייך לדון להא דאין מעידין על הקטנה: הא בזה אין העדים צריכים לדעת את דעתה ורצונה רק לראות את המעשה ולא יותר ושפיר יכולין להעיד אחר שנתגדלה מה שראו מה שעשתה בקטנותה. ואף לפי דעת הרמב"ם דפיתוי קטנה רצון ונאסרה אף לבעלה ישראל ולדעתי הקלה למד הרמב"ם דיש רצון לקטנה מהא דקדושין (דף י"ט) דממעט קטן מהא דכתוב איש אבל בלתי המיעוט היה מחוייב העונש ואי אמרינן דאין רצון לקטנים למה לן למעטי מקרא הא ממילא ידעינן דפטור הוא וע"ז לא שייך תירוץ התוס' שם ד"ה איש איש וכו' וכן יש להעיר בעירוכין (דף ג' ע"א) מה דמיעטו קטן מכרת בנכנס בטומאה למקדש דנראה מזה אשר יש רצון לקטן ואם לא היה רצון לקטנים ממילא ידעינן דפטור הוא מכרת ולא שייך בזה תירוץ התוס' שם ד"ה למעוטי נוכל לומר דיכולין העדים להעיד אחר שנתגדלו על מעשיהם בקטנותם לגבי זנות לחייבם איזה עונש בידי אדם אחר שנתגדלו וכן לאסור הקטנה על בעלה אחרי שהעידו העדים בעת שנתגדלה אף דצריכין בזה רצון אבל לא בעינן בזה דעת כמו גבי מינוי שליח לקבלה ודעת ורצון הם שני ענינים נפרדים. ואף שיש רצון לקטנים מ"מ אין דעה להם בכל מקום שבעינן דעת העושה כמו בכל הקנינים וכדומה ולכן מה שכתב הרמב"ם דקטנה אינה עושה שליח לקבלה משום שאין מעידין על הקטן אין שום שייכות להא דאין מקבלין עדות בפני קטנים משום דלא גרע משור דגזירת הכתוב שיהיה דוקא בפני הנידון אפילו שאינו מרגיש ויודע מאומה בכל זה אין עדים יכולין להעיד אף אחר שנתגדלו על מעשי קטנים במקום שצריכין לדעת את דעתם בבירור ודברי הרמב"ם גבי שליח לקבלה והענין דאין מקבלין עדות בפני קטנים המה שני ענינים נפרדים לגמרי והא דנראה מהרמב"ם פ"ב מה' סוטה דקטנה בת התראה היא יש לומר דא"צ לשמוע רק שמבחנת בין שוגג למזיד ואם כן שפיר הביא הרמב"ם קרא למעט קטנה דלא תשתה. ומן התורה היינו יכולין לקבל העדות מהעדי קנוי וסתירה אף בעת קטנותה הא לא בעינן בזה לשמוע מהם רק המעשה וממילא אמרינן לדעת הרמב"ם דפיתוי קטנה רצון הוא ואין העדים צריכין לדעת את מחשבתה ודעתה כמו שצריכין להעיד על זה במינוי שליח לקבלה ואין סתירה לדברי מדברי הרמב"ם פרק ו' מה' גירושין הנ"ל ושפיר כתבתי לתרץ בעזהש"י דברי הרמב"ם בפרק ב' מהל' סוטה דמן התורה יכולין לקבל עדות גם בקטנותה וצריכין לקרא מפורש דלא תשתה

כג) ואף אי נימא דמן התורה אין מקבלין עדות בפני קטנים דכמאן דליתא דמי וכדעת הנ"י דקטנים גרעי משלא בפני הבעל דין מכל מקום צריכין להקרא למעט קטנה שלא תשתה היכא שנתגדלה בין קינוי לסתירה וכמו שכתבתי למעלה והעדים שפיר יכולין להעיד אחר שנתגדלה על הקינוי כמו שמעידין בכל מקום אחר שנתגדלו הקטנים על שעשו בקטנותם. היכא דלא בעינן לדעת את רצונם ודעתם רק לדעת את המעשה והעדי קינוי אינם מעידין על האשה רק על הבעל שקינא את אשתו בפניהם ושפיר צריכין לקרא דלא תשתה אף היכא שנתגדלה אחר הקינוי קודם הסתירה והפ"י בגיטין (ס"ה) ד"ה הנ"ל כתב דלולא דברי הרמב"ם ז"ל דהא דאין קטנה עושה שליח בגיטין היינו משום דשליחות זה חוב הוא לה אלא משום דגליא דעתה דניחא לה ואין גילוי הדעת דקטן כלום דקיימא לן בפרק קמא דחולין דקטן אין לו מחשבה ומשום הכי חיישינן שמא חזרה בה בנתיים ובלאו הכי כיון שהשליחות נגמר בדיבור ואין דברי הקטן כלום כדמוכח בפרק קמא דחולין הנה קרובים דבריו לדברי אבל לפי דבריו לא יועיל שליחות דקטנה גבי גט אף אם לא היינו צריכין לעדים במינוי השליח לקבלה והרמב"ם כתב דהחסרון רק מה שהעדים לא יוכלו להעיד אבל בגוף השליחות אין חסרון מה שאין דעה ברורה לקטנה ולמד זה מחצר דקונה הגט אף לקטנה ונראה אשר בעיקר השליחות סגי גם בדעה ברורה דקטנה כמו דגדולה אך העדים אינם יכולין להעיד על זה. דהמה אינם יכולים לדעת אם עשתה השליח בדעה ברורה