עין יצחק חלק א תלה

שיגדילו ויש לעיין בקצה"ח סימן י"ג ויש לעיין בנדה מ"ו דלר"ה מה"ס ל"א דאם הקדיש ואכל לוקה וראיתי בספר מי נדה דכתב להוכיח מהתוס' שם ע"ב ד"ה כגון דלוקין אותו בקטנותה וא"צ להמתין עד שיגדיל ולפי דבריו מוכח דמה"ת מקבלין עדים גם בקטנים

טו) ולכן נראה לענית דעתי לומר דמה שאמרו לגבי קבלת עדות קטנים כמאן דליתא דמי זה הוא רק מדרבנן ומן התורה מתקיים והועד בבעליו גם באם העידו בפני קטנים כמו דנתקיים בשור הנסקל עד עמדו לפני העדה למשפט ורק מתקנת חז"ל צריכין להמתין בהגדתם עד שיגדילו וא"כ שפיר יש לדון דלא תיקנו רק בממון אבל לא במקום דצריכין להפרישם מאיסורא ולכן שפיר צריכין קרא למעט קטנה וחרשת דאינן שותין וכן מה שמקנין לקטנה לאוסרה על בעלה נוכל לקבל העדות גם בקטנותה ויש לעיין בדברי הנ"י ב"ק המובא בשו"ת רע"א סימן ק"ה דסובר דקטנים גרעי טפי משלא בפני בעל דין דמשום דהתם יש בעל דין בעולם ובקטנים ליכא בעל דין בעולם ולפי מה שכתבתי עדיפי קטנים משלא בפני בעל דין ולפי מה שכתבתי לפרש טעם הרמב"ם דלכן מפסדת כתובתה משום דבמילתא דרבנן מקבלין עדות גם בקטנותה אם כן נראה דלא גרעי להרמב"ם קטנים משלא בפני בעל דין וכמו שכתב בפ' י"ב מה' מלוה ה"ז דגם נגד קטנים מקיימין השטר ודעת הרמב"ם כדעת הרשב"א המובא בשו"ת רע"א סי' הנ"ל שאינו מחלק בין קטנים לאין הבעל דין בפני העדים

טז) ויש להעיר מגיטין (דף ע"ח) דמקיש הוי' ליציאה גבי ד' אמות דהוי רק מדרבנן וא"כ נימא גם בהגז"ש דבר דבר מממון דגם מה שאין מקבלין עדות נגד קטנים לא הוי זה רק דרבנן ויש ללמוד מממון גם לענין זנות כמו דגבי ממון אין מקבלין עדות נגד קטנים כמו כן לא נקבל העדות לאוסרה על בעלה משום הגז"ש ואין מקום לחלק בזה בין היקש לגז"ש אבל באמת אין הענינים שוים וכמו שאמרו בידים פ"ג משנה ב' דאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ובמקום דאיכא צד לאפרושי מאיסורא העמידו על דין תורה ולא הצריכו לקבל העדות אחר שתגדל. ואין לומר כיון דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וקטנים לאו בני שמירה נינהו לכן אמרינן דקטנים כמאן דליתא דמי דאי נימא כן לא יהי' שום משמעות מקרא זה להצריך בכל דבר שלעבר עדות בפני הבע"ד ויש לעיין ברשב"א ב"ק (דף קי"ב) מש"כ בזה

אך יש לסתור דברי מה שכתבתי דמן התורה מקבלין עדות על הקטנים דלא גרעו משור הא הרמב"ם בפ' ו' ה' יו"ד מה' גירושין כתב דלכן קטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דיעה גמורה. וא"כ רואין אנחנו שדעת הרמב"ם דמה שאינן מקבלין עדות נגד קטנים זה מה"ת וביותר יש לתמוה דאיך כתב הרמב"ם בה' סוטה דמקנין לקטנה הא הקינוי צריך להיות דוקא בפני עדים כמו שפסק כר"י בסוף ה' סוטה ולפי דבריו בה' גירושין הנ"ל דאין מעידין על הקטנה, א"כ איך יכול לקנאות קטנה בפני עדים דמ"ש מהא דאינה יכולה לעשות שליח לקבלה משום דלא יוכלו העדים להעיד על זה

יז) ורציתי לומר אולי כוונת הרמב"ם דהאשה בעצמה צריכה להזמין העדים על מה שעושה שליח לקבלה. ואם העדים ראו מעצמן תוכל לומר דלא כיונה לגירושין אף שהעדים שמעו איך שאמרה להשליח להיות לה שליח לקבלה והוי זה כמו בקידושין דאם לא ראו את העדים תוכל לומר דלא כיונה לקידושין כמבואר באהע"ז סי' מ"ב. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהזמנת קטנה להעדים לא מיחשב לכנוס. אבל בדבר שאין הבע"ד צריך להזמין להעדים מעידין מה"ת על קטנים הנה לבד אשר לשון הרמב"ם אינו מורה כן וביותר אשר אם היתה כוונתו משום דאין דעת לקטנה להזמין העדים היו לו לומר הטעם שכתב הראב"ד דבעינן בשליחות שיהי' המשלח בן דעה ולמה לו לכתוב הטעם הזה גבי הזמנת העדים וכן מוכח מגיטין (דף ס"ג) ומדברי השו"ע אהע"ז סי' קמ"א סעי' ח' דלא בעינן בשליח קבלה שהאשה תזמין דוקא בעצמה את העדים וסגי אם העדים שומעים אף אם האשה לא ראה אותם

יח) ויש לפלפל בדברי הברית אברהם ח' אהע"ז סי' צ"ב אות ט' מה שכתב שם דהיכא שעיקר העדות רק לברר אמיתת הדבר סגי בעדות מיוחדת ורק בקדושין לא מהני עדות מיוחדת משום דתוכל לומר דלא היתה כוונתה לקדושין אם לא ראתה את השני עדים ביחד וכפי הנראה ברור גם בשליחות לקבלה עיקר העדות הוי רק לברר אמיתת הדבר וסגי גם בעדות מיוחדת לדברי הברית אברהם הנ"ל ונוכל לומר דאף לדעת הרא"ש המובא בב"ש סי' הנ"ל ס"ק י"א דעד אחד אינו מצטרף להשליח ובעינן שני עדים לבד השליח משום דהשליח במקום האשה מ"מ יודה הרא"ש דסגי אם השני עדים לא היו ביחד ואחד שמע מחדר זה והאחר שמע מחדר אחר וכן לא שייך בזה הסברא דתוכל לומר דלא כיונה לגירושין ויש לדמות זה לבימל הבעל את הגט דמהני אף אם ביטל זה שלא בפני זה כמש"כ הב"ש סי' קמ"א ס"ק צ"ד ולא יוכל הבעל לומר דלא כיון לבטל באמת משום דלא ביטל בפני שני עדים וכמו כן אינו שייך לומר במינוי השליח לקבלה דיהי' העדים דוקא מזומנים מהאשה וא"כ בודאי נראה מדברי הרמב"ם דלא מהני הגדת עדים על קטנים, בכל דבר משום דקטן כמאן דליתא דמי

יט) ואולי נוכל לומר פשוט דמה שכתב הרמב"ם כוונתו דלא ישקו אותה אף אחר שנתגדלה לכן כתב לכן אין משקין לקטנה משום דכתיב אשה והתורה הצריכה שיהי' בידי הבעל להביאה אל הכהן להשקותה תיכף אחר הקינוי אבל היכא שאינה ראוי' לשתי' אחר הקינוי מחמת שהיא קטנה אינו יכול להשקותה גם אחר שנתגדלה ודמי זה למש"כ הרמב"ם בפ' ב' ה' י"א מה' סוטה באילונית אם לא היתה ראוי' לשתות אחר הקינוי כבר נידחת מלשתות לעולם וכמו שכתב שם המשנה למלך בפשיטות דאם לא היתה בת שתי' מן התורה אחר הקינוי אינה שותת לעולם וא"כ קטנה דאינה בת שתי' משום דכתיב אשה ולא קטנה ואינה שותה אף אם נתגדלה בין קינוי לסתירה וי"ל דכוונת הרמב"ם במה שכתב דאין משקין לקטנה משום דכתיב אשה למעט אפילו בנתגדלה בין הקינוי לסתירה וא"כ שפיר יכולין לקבל העדות מהעדי סתירה ואינה שותת רק משום דכתיב אשה למעט אם היתה קטנה בעת הקינוי ויש לעיין למה בארוסה אם נסתרה אחר שנשאת דשותה הא לא היתה ראוי' אחר הקינוי ואין פה המקום להאריך בזה

ובאמת מוכח דכוונת הרמב"ם למעט קטנה גם היכא דנתגדלה בעת השתי' דאם היתה גם אז קטנה ממילא אינה שותת משום דלאו בת שבועה היא ואין נותנין שבועה לקטנה ואף למה שכתב כבוד א"א הגאון נ"י בספרו נחל יצחק סי' ז' דעונש שבועה יש גם על קטנים. אבל לכתחילה בודאי אין משביעין קטנים גם מן התורה ואין פה המקום להאריך בזה

ומה שממעט הירושלמי חרשת דאינה שותת ולפי דברי הקרבן עדה שם מיירי באינה שומעת ואינה מדברת. נוכל לומר דמיירי בנתקבל העדים בעת שהיתה פקחת ואח"כ נתחרשה והיתה ראוי' לשתי' אחר הקינוי והסתירה ואין בזה קבלת עדות שלא בפניו הא נתקבלו העדות בעת שהיתה פקחת ואינה שותת רק משום דלא תוכל לישבע שאינה בואמרה וזה פשוט

כ) אמנם בקטנה יש לומר דלא היתה צריכה לשתות גם אם נתגדלה בין קינוי לסתירה הא אין מקנין לאשה רק עפ"י שני עדים כמו שהבאתי למעלה וא"כ ממילא לא תוכל לשתות דאין העדים דקינוי יכולין להגיד על הקינוי וכמו שכתב הרמב"ם בשליח לקבלה דאין מעידין על הקטנה ולפי הנראה מדבריו דאין מעידין על מעשה קטנים אף אחר