עין יצחק חלק א תלד

דאורייתא ויש לעיין בח"מ וב"ש סימן ל"ז ס"ק א' ובפסק הרמב"ם פ"י מה' אישות ה' י"א דאין לארוסה כתובה רק בדכתב לה ומ"מ פסק בפ"ג ה' י"א דהכתובה לאב אבל מדברי הפ"י כתובות (דף מ"ג) ד"ה רבה ורב יוסף נראה ברור דאם כתובה מדרבנן אז גם בכתב לה הבעל כתובה לא הוי רק דרבנן. והאב זוכה בהכתובה מדרבנן ולא דמי לארוסה דלית לה כלל ומה שנותן לה מדעתו דמי למתנה אבל היכא שמחויב בדרבנן ונתן לה נתן רק לצאת ידי חובתו ועיקר חיובו אינו אלא מדרבנן ומדברי הרמב"ם פ' כ"ד ה' ג' מה' אישות ומדברי המחבר סי' ס"ח סעי' ח' ומכתובות (דף ק"י) ומדברי הרמב"ם וכל הפוסקים בהענין דנשא אשה בא"י נראה ברור שגם אם כתב לה כתובה לא הוי אלא דרבנן וכן נראה מדברי הט"ז אה"ע סי' צ"ו ס"ק ט"ו דאף בכתב לה לא הוי רק דרבנן, וכן יש להעיר דכל דבר שהאשה מפסדת אם זינתה לא הוי רק קנס דרבנן ומה"ת אינה מפסדת מאומה ולכן בקטנה שזינתה לא תפסיד מידי כמש"כ המהרי"ק דקטנה לאו בת עונשין היא הנה התוס' סוטה (דף כ"ז ע"א) ד"ה איש איש כו' כתבו דלפוסלה מכתובתה לא צריך קרא דכתובה לא הוי רק דרבנן דלכאורה י"ל דהנ"מ לענין מזונות שזה מה"ת כמו שפסק הרמב"ם פ' י"ב מה' אישות ה' ב'. אלא ודאי דלזה אין אנו צריכין לקרא דהא בידי הבעל לפטור את עצמו באם רוצה לתת לה גט וממילא יופטר ממזונותיו כמש"כ למעלה אבל יכול להיות דלותה ואכלה או שתובעת ממנו מזונות מהימים שאחרי הסתירה דבזה לא יכול למיפטר נפשו במה שרוצה לגרשה עתה. וכן באם התחייב לתת לה כתובה מעצמו או שיש לה נכסי מלוג וצ"ב שאינם בעין וצריכין קרא לכל אלה אשר תפסיד האשה. וכעין זה כתבו התוס' גיטין (דף מ"ז ע"ב) ד"ה ולביתך כו' וראיתי בפני יהושע אשר שכחתי כעת מקומו שכתב אשר אף בזמן התורה דלא הי' הבעל חייב בכתובה אבל אם כתב אז מעצמו הי' מחויב לשלם לה ככל חוב שמתחייב מעצמו ובכל זה אין לנו פסוק מיוחד להפסיד לאשה שזינתה איזה דבר שבממון ממה שהבעל מחויב לה: וא"כ מה שמפסדת הדברים המבוארים בשו"ע אהע"ז סי' קט"ו הוי רק משום קנס חכמים וקטנה לאו בת קנסא היא והא דמפסדת הכתובה והתוספת זה לאו משום קנסא כמו שיראה המעיין במהרי"ק סי' פ"א

יב) ולדעתי העני' יש להעיר בדברי הנוב"י סי' ע"ב בסתירת היתר ד' שכתב דלכן אינם יכולין העדים להעיד רק בפני האשה משום דפתוך דררא דממונא דהפסד כתובתה ולפי מה שכתבתי למעלה הוי הפסדת כתובתה רק מילתא דרבנן שאינן צריכין להעיד ע"ז בפני האשה וגם במה שמפסדת המזונות ג"כ אינם צריכין להעיד בפניו דכיון שמפסדת כתובתה ממילא תפסיד מזונותיו לדעת הרמב"ם דאם מחלה הכתובה אין לה גם מזונות דכיון שעיקר כתובה אין לה הפסידה גם המזונות שיש לה מחמת תנאי כתובה ואף לדעת הפוסקים בסי' צ"ג דבמוחלת כתובתה יש לה מזונות בחיי' זה משום דאגידא בו ומעוכבת להנשא בשבילו וכמו שהבאתי בשם כבוד א"א הגאון נ"י אבל היכא דרוצה לגרשה ומהכתובה פטור מחמת הגדת העדים מיפטר גם ממזונות ודוחק לומר דהסוגיא בסנהדרין (דף מ"א) אזלא אליבא דמאן דאמר דכתובה דאורייתא לא אליבא דהלכתא. וכן דוחק לומר דכיון שבאשה שיהי' לה נכסי מלוג וצ"ב או תוספת כתובה צריכין לקבל בפניו לכן צריכין להעיד בכל מקום בפני האשה כמו שכתבו גבי ארוסה הא בכל מקום שנזכר ד"ר. ד"מ בעדי נשים כמו בסוף יבמות זה רק משום הכתובה ולא מחמת הנכסי מלוג וצ"ב והתוספת כתובה דליתא זה בכל הנשים ודברי הנוב"י צריך עיון גדול בעיני וראיתי בברית אברהם ח' אהע"ז סי' צ"ב אות י"ד שכתב דלכן מקבלין עדות לפטור הבעל מחדר"ג משום דבדרבנן מקבלין עדות שלא בפני הבע"ד ושמחתי מאוד מה שמצאתי ראי' לדברי מדברי הגאון הזה ובסוטה כ"ז אין שייך לדון דלכן לא צריך קרא לפטור הבעל ממזונות מחמת שבידו לגרשה הא חרש ושוטה לאו ב"ג נינהו וכן חבוש בבית האסורים אין בידו לגרשה ובכ"ז אין לנו קרא מיוחד להפסיד נשותיהן ממזונות. ושפיר הוכחתי דכל מה שאשה מפסדת אם זינתה הוא רק קנס דרבנן

יג) והנני לשוב לתחילת דברי מה שכתבתי דלכן מקנין לקטנה לאוסרה על בעלה כמש"כ הרמב"ם בפ' ב' מה' סוטה דמשום דבזנות קטנה לא יבא לעולם לדררא דנפשות ולכן מקבלין עדות עלי' גם בקטנותה מה"ת ולהפריש בעלה מאיסורא הקילו שגם מדרבנן לא בעינן קבלת עדות בפני הבע"ד הנה ראיתי בנוב"י סי' ע"ב שכתב לבאר דעת הרמב"ם דסובר דאין שום חילוק בין ממון לנפשות לענין קבלת עדות שלא בפני הבע"ד דלכתחילה בעינן מה"ת גם בממון קבלת עדות בפני הבע"ד וא"כ אף דליכא בזנות קטנה דררא דנפשות יש ללמוד דבר דבר מממון וכמו שראיתי בשו"ת מוהר"ב אשכנזי ולפי פשטות לשון הרמב"ם פרק ב' מה' סוטה הנ"ל נראה ברור דמיירי לענין דלכתחילה וביותר מה שהביא מקרא דכתיב אשה למעט קטנה בודאי מיעטה התורה דלכתחילה לא תשתה הא בלתי הקרא ג"כ לא היתה יכולה לשתות משום דלא נוכל לקבל העדות בקטנה משום דילפינן דבר דבר מממון הנה לדינא לדעת הרשב"א דבממון אין צריך מן התורה קבלת עדות בפני הבע"ד ורק לאסור אשה על בעלה צריכין דוקא בפני הבע"ד משום דאיתא בזה דררא דנפשות כמו שכתב הרמ"א בשו"ת סי' י"ב אם כן בקטנה דליכא דיני נפשות וכן באופן אחר דליתא בו דררא דנפשות כמו בענין שמיירי הברית אברהם שפיר יש לומר דנקבל גם שלא בפני האשה דדמי לדיני ממונות ובמקום דליכא דיני נפשות מקילינן יותר בעדי נשים משום לאפרושי מאיסורא אבל לדעת הרמב"ם אי אפשר לומר כן ואם כן תשאר קושייתי דאיך מקנין לקטנה לאוסרה על בעלה וביותר דלמה להרמב"ם להביא מקרא דאינה שותה. הא בלתי אפשר לקבל העדות מהעדי סתירה ואף לדעת הסוברים דגם בקטנים מקבלין עדות אם העדים היו חולים וכדומה אין לתרץ דמיירי הרמב"ם במקום אונס ולכן איצטריך לן קרא שלא להשקותה הא לפי דעת רוב הפוסקים הא דמקב"ע בד"מ במקום אונס זה רק משום הפקר ב"ד ובהשקאת סוטה ליכא הטעם הזה וגם לדעת הנוב"י סימן ע"ב דגם בנפשות מהני אונס תשאר הקושיא אליבא דהסוברים דבקטנים לא מהני אונס. וביותר אם נאמר דהשקאת סוטה היא ד"נ: ולהגמ"ד בנפשות לא מהני אונס בוודאי לא צריך קרא שלא להשקות את הקטנה

יד) ולחומר הקושיא על דברי הרמב"ם פ"ב ה"ב מה' סוטה הייתי אומר דמה שאמרינן דקטנים כמאן דליתא דמי לענין קבלת עדות עליהם דזה הוי רק מדרבנן ומן התורה מקבלין עדות גם נגד קטנים כמו שאבאר בעזה"י הנה בנפשות בעינן לכל הדיעות לקבל העדות מן התורה דוקא בפני הבעל דין ולפי דברי הנתיבות סי' כ"ח ס"ק י' הוי זה גזירת הכתוב בלי שום טעם. ובמיתת השור בעינן ג"כ שיהי' בפני השור משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור וגם באין לו בעלים ה"ז נסקל כמש"כ הרמב"ם ה' נזקי ממון פ' יו"ד ה"ו ואם כן רואין אנחנו דהתורה הצריכה שיהי' הקבלת עדות דוקא בפני הנידון ואף בשור דלאו בר טענתא הוא ואינו מרגיש מאומה מכל מקום התורה שיהי' דוקא בפניו ומה שאינו מרגיש מאומה לא אכפית לן מאומה וסגי במה שנעשה הדבר בפניו וכמו שכתב הנתיבות אף דבשור אינו שייך הטעם דלא יוכלו העדים להעיז מכל מקום גזרה התורה שיהי' דוקא בפניו: ואם כן למה יגרעו קטנים משור לגבי זה דכיון שיגידו העדים בפניהם אין לנו לראות מה שהמה לאו בני דעה נינהו ואינם יודעים מה להשיב להעדים והגזירת הכתוב נתקיים במה שהעידו בפניהם ואין שום סברא לחלק משום דקטנים יבאו לכלל דעת לכן הצריכה התורה להמתין עד