עין יצחק חלק א מב

קרבנות ציבור דפסח וכה"ג דאמאי לא יהדרו לעשות ע"י שנים דהא בזה לא הותרה רק דחויי' ואף לפמש"כ התוס' ביומא (דף ז' ע"א) ד"ה כיון דיחיד הוא מהדרינן כו' דאין זה רק מדרבנן דגזרו היכא דהוי קרבן יחיד דיהדרו אטהורין ע"ש מ"מ תקשה עדיין דיעשו בשבת ע"י שנים לאחר דתקנו רבנן בזה דאין דינו כקרבן צבור דמהדרינן אטהורים א"כ ה"ה בשבת דמ"ש הא טומאה ג"כ הותרה בק"צ גמור ואפ"ה תקנו רבנן ליהדר אחר היתר. א"כ ה"ה בשבת דמ"ש מטומאה דהא בשניהם הותרה בק' גמור וכ"ז כתבתי לפרש דברי דיהי' אתי שפיר אף לפי מה דמוכח לכאורה ביומא הנ"ל דשבת הותרה בציבור כנ"ל

ב) אך בעיקר הענין אי יש לחלק, בין שבת לטומאה נלע"ד דע"כ מוכח דשבת לא הותרה בציבור רק דחויי' וכמו דקיי"ל בטומאה דרק דחויי' וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב ה' שבת ה"א בזה"ל דחויי' היא שבת אצל סכנות נפשות כו' וכתב הכ"מ שם דכמו דקיי"ל בטומאה דדחויי' אצל ציבור ולא קיי"ל כמ"ד הותרה דה"ה בחולה דרק דחויי' וכ"כ הרשב"א והר"נ עכ"ל הכ"מ ועיין ברא"ש יומא פ"ח סי' י"ד ובק"נ שם מזה ובמג"א סי' שכ"ח ס"ק ט' ג"כ מזה אבל רבו הם הסוברים דשבת דחויי' אצל חולי כמו שראיתי בתשובת הרשב"א סי' תרפ"ט ובר"נ פ"ב דביצה וכמש"כ הרמב"ם והכ"מ הנ"ל ומה"ט קיי"ל בחולה דמאכילין הקל קל תחילה. וכן אי' בירושלמי עירובין (פ' יו"ד ה"ב) גבי תינוק של סכנה דאם יכול להביאו דרך היתר אין מחללין שבת עבורו יעו"ש: ואי נימא דשבת הותרה לענין עבודת ציבור א"כ ה"ה די"ל כן גבי חולה דהותרה שבת גבי' ואיך דימו זה לטומאה הא י"ל כיון דיש לו סכנת נפש דחמיר יש לדמותו לעבודת ציבור דהותרה שבת גבי' דהא ביומא (דף פ"ה ע"ב) אמרו לדון בקו"ח מן עבודה דוחה שבת כש"כ פקוח נפש דוחה השבת: א"כ ה"ה יש למילף עפ"י הך קו"ח דאם בעבודה דוחה שבת אמרו דהותרה שבת. אצל חולי לא כש"כ [ועיין שם בגמ' דאמרו אשכחן ודאי ספק מנלן אבל בוודאי שפיר י"ל כן יע"ש וקצרתי בכ"ז]. ומדכתבו רוב הראשונים דשבת דחויי' אצל חולה אף בוודאי סכנת נפשות א"כ מוכח מזה דס"ל דשבת לא הותרה בציבור רק דחויי' וכמו בטומאה ולא לחלק ביניהם ועוד דהא הוכחתי בספרי באר יצחק שם דמילה דחויי' בשבת ולא הותרה וכמש"כ התוס' להדיא בשבת (דף ק"ל ע"ב) ד"ה שלא ברצון כו' וכ"כ השאגת ארי' בסי' נ"ט: אך לא הביא לדברי התוס' הנ"ל שכבר הקדימוהו גם בראייתו מהא דשבת (דף קל"ג) דאי איכא אחר ליעבד אחר ע"ש דכתבו כבר התוס' שם לראי' זו א"כ מ"ש מילה דילפינן מקרא דדוחה שבת ומ"מ אינו רק דחויי' ולא הותרה א"כ מ"ש פסח ושארי קרבנות

ג) ואין לומר דפסח קדוש טפי מן מילה ע"כ גבי פסח הותרה שבת ולא גבי מילה. כי לבד דאין סברא לחלק בסברת עצמינו בזה. הא מצינו בזבחים (דף צ"א) אוציא את הפסח שאין חייב חטאת על שוגג לפי שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה ת"ל אשר לא תעשנה אלמא דיש סברא לומר דמילה יש לה מעלה יתירה מן פסח ואפ"ה אמרו במילה דאינו רק דחויי' ולא הותרה. א"כ ה"ה פסח בשבת דלא הותרה רק דחויי' ומ"ש הא בשניהם יליף מקראי דדחי שבת וכיון דלא הותרה שבת גבי מילה א"כ ה"ה פסח ושארי קרבנות ועוד דהא השער המלך ה' עו"ג פ' י"ב הביא בשם החכם מוהר"י אשכנזי שכתב להוכיח דמילה דחויי' בשבת ולא הותרה מהא דריש יבמות (דף ה') דאמרו נילף ממילה דעשה דחי ל"ת של כרת ופריך מה למילה שכן נכרתו עליו י"ג בריתות ואם אי' דמילה הותרה בשבת ולא משום דחיות עשה לל"ת מאי קאמר נילף ממילה הא מילה לאו משום דחיות עשה לל"ת הוי אלא משום דהותרה שבת במילה כו' עכ"ל. ולפ"ז מוכח ג"כ בשבת דלא הותרה בק"צ רק דחויי' מצד דחיות עשה לל"ת ועשה דאל"כ תקשה מאי קאמרי התם נילף מתמיד דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת הא תמיד לאו משום דחיות עשה לל"ת אלא מצד דהותרה ובע"כ מוכח דשבת לא הותרה גבי קרבנות רק דחויי' וכעין הוכחת שער המלך הנ"ל גבי מילה

ד) וכן מוכח מן התוס' יבמות (דף ו') ד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' שהקשו בסה"ד למאי דרצו למילף מן כיבוד או"א דבכל מקום אתי עשה ודחי ל"ת א"כ למה איצטריך קרא בתמיד ופסח דדחי שבת כו' ואי נימא דשבת הותרה בק"צ א"כ הא איצטריך קרא להורות דשבת הותרה בק"צ ונפ"מ להא דסוף פ"ד דיומא דאי שבת הותרה בק"צ א"כ אף סופו נמי דחי וכן י"ל נפ"מ אחריתי בזה ובע"כ מוכח מכל הנ"ל דשבת לא הותרה רק מצד דחיות עשה לל"ת אתינן עלה ואף דבכ"מ אין עשה דוחה לל"ת ועשה וכן אינו דוחה ל"ת שבכרת מ"מ הכא דוחה מצד שצרכי גבוה הוי וישנם לפני הדיבור והוי בכרת כדאמרו בריש יבמות. וכן מצינו במילה בצרעת דדחי לל"ת ועשה משום שנכרתו עליו י"ג בריתות וכמש"כ התוס' בשבת (דף קל"ב ע"ב) ד"ה האי עשה ול"ת כו' ואפ"ה לא הותרה רק דחויי' כמבואר שם דאי איכא אחר ליעבד אחר כדא' ר"ל כ"מ שאתה יכול לקיים שתיהן כו' וכמו שהוכיחו התוס' בשבת (דף ק"ל) מזה דמילה בשבת לא הותרה רק דחויי' אלמא דלא אמרינן כיון דמצד הדין לא מצי עשה לדחות ל"ת ועשה. ע"כ היכא דמצינו דגזרה תורה דיהא דוחה לל"ת ועשה מסתמא התירה התורה זה ולא בתורת דחיי'. דהא ז"א מדחזינן במילה בצרעת דאף דדחי עשה לל"ת ועשה מ"מ אין זה רק בגדר דחיי' כמבואר להדיא בש"ס דהש"ס מדמה זה לכל עשה דוחה ל"ת דאינו רק בתורת דחיי' א"כ מ"ש שבת בציבור הא בכולם ילפינן מקראי

ה) ובמנחות (דף נון ע"ב) בתוס' ד"ה תעשה אפי' בשבת וטומאה כו' וכתב הצאן קדשים שם דאי כתיב חד קרא לא הוי ידענא אלא למדחי טומאה דהותרה בציבור אבל גבי שבת דאינו רק דחויי' לא הוי ידענא. ע"ש בצ"ק ובעיקר דברי הצ"ק הנ"ל יש לפלפל הרבה ולהאריך בכוונת התוס' הנ"ל אך אכמ"ל ועיין בברכת הזבח שם. עכ"פ חזינן דהצ"ק ס"ל דאף למ"ד טומאה הותרה בציבור מ"מ שבת אינו רק דחויי' א"כ כש"כ למאן דס"ל דטומאה דחויי' כש"כ דשבת אינו רק דחויי' [אך במש"כ הצ"ק דאף למ"ד טומאה הותרה מ"מ שבת אינו רק דחויי': זה נסתר ע"פ דברי הרשב"א סי' תרפ"ט שכתב דהא דשבת דחויי' אצל חולה תלוי בפלוגתת אי טומאה דחויי' וכ"כ הכ"מ בפ"ב דשבת וכנ"ל]. וכן מוכח ממש"כ התוס' מנחות הנ"ל שכתבו דמחד תעשה ילפינן אף בשבת ואף בטומאה משום דהי מינייהו מפקת דשקולים הם טומאה ושבת אלמא דס"ל להתוס' להדיא דשקולין הן טומאה ושבת ואי נימא דשבת הותרה בציבור אף למ"ד טומאה דחויי' א"כ איך קאמרי התוס' דשקולין הן הא באמת מחלקינן ביניהם וע"כ מוכח מזה דבאמת שוין המה טומאה ושבת וכמש"כ הרשב"א והכ"מ גבי חולה כנ"ל

ו) וכן מצאתי להראב"ד בפי' לפ"א דתמיד וז"ל דלכאורה קשה מ"ש דאמרינן בבגדי כהונה הואיל ואישתרי בעידן עבודה אישתרי ג"כ שלא בעידן עבודה א"כ נימא הואיל ואישתרי מלאכת יו"ט בתמידין ומוספין אישתרי ג"כ בנדרים ונדבות ותירץ דלא אמרינן הואיל ואישתרי רק בכלאים בעבודה דהותרה לגמרי משא"כ הני דמתורת דחיי' עשה לל"ת אתינן עלה ועיין בזבחים (דף ל"ב) דאמרינן הואיל ואידחי אידחי לא אמרינן עכ"ל הראב"ד וקצת דברי הראב"ד הנ"ל הובא בשאגת אריה סי' למד וכן הובאו דברי הראב"ד הנ"ל בנחלת יעקב שחיבר הגאון מליסא זצ"ל על ביצה (דף י"ב) בהג"ה שם אלמא להדיא דס"ל להראב"ד ז"ל דק"צ לא הותרה לגמרי בשבת רק בתורת דחויי'