עין יצחק חלק א תכה

[ב] ולדעתי אין שייך לדון להכלל דחזקה לא מהני על להבא בחזקה הבאה מכח סברא כמו החזקה דאין אדם חוטא ולא לו הנה אם נולד לנו ספק אם עשה איזה עון לטובת חבירו הסברא מכרעת דלא עשה זה. כי אין בלב האדם לחטוא במקום שאין לו מזה שום טובה ואותה הסברא המבררת לנו דלא עשה את הדבר היא מבררת דלא יעשה זה גם לימים הבאים ולכן שפיר אמרו בב"מ (ה') דמסרינן חיותא לרועה ואין אנו חוששין שירעה בשדה אחר משום החזקה דאין אדם חוטא ולא לו ולפי הנראה ברור אמרו שם דמשום החזקה דאין אדם חוטא ולא לו דבודאי לא ירעה בשדות אחרים. ולא אמרו זה רק לענין שיהיה מקום לתלות להיתירא לענין לפ"ע הא כיון שסתם רועה הוא גזלן בודאי לא היה לנו לתלות להיתירא ויש לעיין בע"ז (ט"ו) ובתוס' שם ע"א ד"ה איסור לשחיטה כו' וע"ב בתוס' ד"ה רבה. ורק אם אמרינן מחמת החזקה דאין אדם חוטא ולא לו שבודאי לא ירעה דאז ליכא האיסור דלפ"ע אבל אם היה זה ספק היה נשאר החשש דלפ"ע ואף שזה הוא על להבא מ"מ אין אנו חוששין משום דהסברא מבררת לנו דאין בטבע האדם לחטוא בשביל טובת חבירו ולא דמי לשמא מת דהתם אין סברא מכרעת דלא ימות בעתיד. וכן בשמא ימחה אין סברא להכריע דלא ימחה בעתיד ומה דאין אנו חוששין לשמא מת ולשמא קידשה זה משום דאין לנו להוציא דבר מחזקתו וזה גזה"כ בלי שום טעם וסברא ואינו מועיל החזקה רק מעבר אבל לא על להבא. משא"כ החזקה הבאה מכח סברא מהני לחשש דלהבא כמו שלעבר

סו) [א] ולדעתי יש לפרש דברי הרא"ש בקדושין (מ"ה) על פי דברי אלה. הנה כתב שם ואם היינו מפרשים לפי שרוב פעמים אין האב מוחה מסתמא דניחא לו לאב בנשואיה כיון דכבר נתקדשה לדעתה ואז היה מותר אפילו לטמא לה וע"כ כונתו דאם היינו אמרינן דניחא ליה לאב היינו אומרים שבודאי לא ימחה גם בעתיד משום חזקה הבאה מכח סברא דהאב רוצה בטובת בתו וכמו שלא מחה בעת הקדושין כן לא ימחה לעולם דאי לא נימא כן יש מקום גדול לדון לומר דלא יועיל רוב על להבא כמו דלא מהני חזקה על להבא

[ב] ואף שבמקום אחר הארכתי והבאתי ראיות דרוב מהני על להבא אבל הרשב"א ביבמות (קי"ט) כתב לתרץ דלכן בדף ס"ז שם אמרו דמעוברת תאכל בתרומה משום ס"ס ספק אחד שמא תהיה בת ואף אם יהיה בן שמא יהיה נפל וכתב הרשב"א לחלק דשמא הפילה לא חיישינן ולשמא תפיל חיישינן ואף דברוב אין חילוק בין עבר ללהבא וע"כ אנו מוכרחין לומר שרובא לא הויין נפלים זה משום החזקת חיים שיש לכל אחד וכמש"כ הנתיבות בסימן רכ"ג ס"ק ג' דגם לעובר יש חזקת חיים והרוב בא מכח חזקה שיש לכל אחד וברוב הבא מכח חזקה אנו מחלקין בין עבר ללהבא כמו בחזקה גופא וא"כ גם ברובא שכתב הרא"ש דרוב פעמים אין האב מוחה זה ג"כ רוב הבא מכח חזקה דהאב רוצה ומבקש טובת בתו וא"כ למה לא היה מקום לחוש ולומר שמא ימחה האב בעתיד ולא ירצה בטובת בתו אלא ודאי דבחזקה הבאה מכח סברא אין חילוק בין עבר ללהבא וכמו שלא מחה בעת שנתקדשה משום דרצה בטובת בתו כן לא ימחה לעולם מטעם הזה

סז [א] והא שכתב שם הרא"ש דאף אם היו אמרינן דרוב פעמים אין האב מוחה בכ"ז אינה יורשה משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ולכאורה אם היה זה חזקה הבאה מכח סברא היה זה מהני גם בממון וכמש"כ המפרשים בהחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהחזקה הבאה מכח סברא מהני גם בממון

[ב] אבל באמת לא היה מהני גבי ממון אף אם היו אמרינן דרוב פעמים אין האב מוחה דהא הרוב כאן אינו בא מכח סברא ובא רק מכח חזקה הבאה מכח סברא שיש חזקה מכח סברא דהאב רוצה ומבקש טובת בתו ואח"כ אמרינן דרוב פעמים ימצא האב בנשואי בתו את טובתה. לכן לא היה מהני זה בממון דהא אין סברא לומר דתמיד מוצא האב טובת בתו בנשואיה והוי זה כמו כל רוב דעלמא דלא מהני בממון ולא דמי להחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דהתם הסברא מבררת דבודאי לא פרע תוך זמנו אבל כאן לא נוכל לומר זאת דאין הסברא מבררת לנו כלל שהאב מצא בנשואיה טובתה וזה הוי רק רוב ובכ"ז היינו אומרים כיון שרוב פעמים ימצא האב טובת בתו בנשואיה אין לחוש אולי ימחה אחרי כי אמרינן דרוב פעמים מוצא האב טובת בתו בנשואיה יש לנו חזקה הבאה מכח סברא דבודאי לא ימחה האב וכמו שרצה עד כה בטובתה כן ירצה לעולם

[ג] ואין לחוש ולומר אולי בעת הקדושין מצא האב את טובתה ואח"כ ימצא שינוי וסיבה שיהיה מוכרח למחות, מצד שימצא עתה טובתה באשר ימחה הנה מה דאנו אומרים דהאב מצא בעת הנשואין את טובתה לא היה זה משום חזקה רק משום רובא דרוב פעמים ימצאו הנשואות את אשרם והצלחתם בבית בעליהן וכיון דהוי זה רוב אין מקום לחוש ולומר אולי בעת שיבא האב ישתנה הדבר לרעתה. דהא רוב מהני גם על להבא ולכן בודאי לא היה לנו לחוש שמא יבא האב וימחה דהא יש לנו רוב דרוב נשים מוצאין טובתן ע"י הנשואין ורוב מהני גם על להבא לכן אמרינן גם בעת שיבא האב בודאי ימצא גם אז את טובת בתו בנשואיה ואחרי דאמרינן שרוב פעמים האב מוצא טובת בתו בנשואיה ממילא יש לנו חזקה אלימתא הבאה מכח סברא דהאב לא ימחה לעולם ולפי"ז גם מדברי הרא"ש ראיה גמורה דבחזקה הבאה מכח סברא אנו סומכין גם במקום שהספק הוא על להבא

סח) [א] ולפי דברי אלה נ"ל לתרץ מה שהקשה כא"א הגאון נ"י בהא שכתבו התוס' בשבת ומכות המובא למעלה דלכן לא הוי הס' משום דמוקמינן על החזקה שלא יתקן את הלאו והקשה שם כא"א הג' נ"י הא בספק שהיא להבא אין אנו הולכין בתר חזקה ולדעתי התם הוי ג"כ החזקה באה מכח סברא כמו ברודה פת שנצרך לו שתאפה ושמע להתראה ולא מנע מלעשות וכן בלקח האם על הבנים שנצרך לו העוף יש לנו סברא מכרעת כמו דלא מנע א"ע ע"י התראה משום שנצרך לו הדבר ולא שמע לההתראה כן לא ישוב מדעתו אח"כ ג"כ ואותה סברא שממונו חביב עליו מגופו לכן לא קיבל עליו ההתראה משום איזה הנאה מכרעת לנו שלא יתקן את הלאו גם בעתיד משום שירצה להנצל ממלקות דאם היה רוצה היה מונע א"ע מהעבירה בשעת ההתראה ואף בנזיר ששתה יין אין שייך לדון כזה דהא יכול להנות ולשתות מהיין ואח"כ להנצל מהאיסור ע"י שאלה אבל באמת גם בנזיר יש מקום לחשוב לחזקה הבאה מכח סברא דבודאי היה לו איזה סיבה מבלי לשאול על נזירותו בעת ההתראה ואותה הסברא שלטובתו לא שאל על נזרו מכרעת לנו דכן לא ישאל לעולם והנני כותב הדבר הזה בחפזון נמרץ בלי שום עיון ולדעתי הקלה יש סמך גדול לדברי אלה מהא דאין אדם חוטא ולא לו בב"מ (ה') ומדברי הרא"ש דקדושין (מ"ה)

[ב] ולפי"ז בנ"ד אין לנו לחוש אולי יחזור האפוטרופוס מדעתו ויוותר את הבטחונות של האשה להבע"ח המוקדמין דהא מה שקיבל עליו האפוטרופוס הטורח זה משום שקרוב ואוהב הוא להמשפחה של האשה. ובודאי יש לנו לומר כמו שעשה הכל עד כה לטובת האשה משום