עין יצחק חלק א תכא

מיחשב זה למעשה גמורה לחייבו בכתובתה כמו בגט גמור: אבל באמת זה דוחק גדול לחלק ביניהם

[ב] ואולי י"ל דהרי"ף והראב"ד לא ס"ל כדעת השמ"ק והרשב"א ודעתם דנכסי צ"ב לא הוי ככתובה וכמש"כ הפ"י בכתובות (פ') והוכיח דנכסי צ"ב נגבין מחיים ולכן מה שהבעל יורש בא מצד ירושה וס"ל כמש"כ הח"מ שם ס"ק ח' דהבעל יורש במלוה שעמו וכן י"ל דיפרשו דלכן ירית הבעל נכסי צ"ב משום דהוי כמלוה שיש עליו משכון דיורש הבעל כמש"כ האבני מלואים שם

נא) [א] ולדעת הרמב"ם דבספק גרושה אין הבעל יורש אותה ונראה ברור דגם נכסי צ"ב אינו יורש. יש להעיר לפי שיטת הרשב"א והשמ"ק דגם נכסי צ"ב לא ניתנו לגבות מחיים כמו הכתובה ובמקום אחר הארכתי לבאר דגם דעת הרמב"ם כן ואף שלדעת הרמב"ם אין המדרש כתובה דלכשתנשא לאחר רק על עיקר הכתובה ולא על התוספת כמו שהובא באהע"ז סי' י"ז סעי' מ"ג וסי' ק' סעי' י"ז וא"כ לכאורה אין המדרש כתובה על נכסי צ"ב אמנם זה מה שסובר הרמב"ם דהמדרש כתובה אינו על התוספת זה רק לטובת האשה אבל לא לגריעותא כמש"כ האבני מלואים בסימן צ"ג ס"ק ב' לחלק בנכסי צ"ב וא"כ לכאורה קשה דלמה אין הבעל יורש אותה הא כל ספק בקיום התנאי יד המקבל על התחתונה וכמש"כ הנתיבות בכללי תפיסה ס"ק כ"ב דקו"ע גם בנולד ספק בדין אם נתקיים התנאי או לא דאין להוציא מהמוחזק וכאן הוי ספק אם נתקיים התנאי במה שגירשה מספק ולכן היה להבעל לירש נכסי צ"ב וכמש"כ התוס' ב"ב (קנ"ח) ד"ה נכסים בחזקתן וכו' דאם נכסי צ"ב לא ניתנו לגבות מחיים הוי בחזקת היבם אבל אי נימא דהיכא שהבעל עושה איזה פעולה שלא תהיה ראויה אליו שמתחייב אז לשלם לה כתובתה כמו בגט גמור לכן שפיר אינו יורש הבעל בנכסי צ"ב משום דבעת שגירשה בגט מספק עשה שלא תהיה ראויה אליו ומתחייב אז להחזיר לה הנכסי צ"ב כמו שהיה מגרשה בגט ודאי ולכן אינו יורש משום שהתקיים הת"כ דלכשתנשא לאחר בעת שנתן לה הגט

ספק

[ב] אבל י"ל דהא דעת הרמב"ם באשה שאמרה מת בעלה דאינה גובה רק עיקר הכתובה ולא התוספת משום דאין מדרש כתובה בתוספת היכא שהמדרש הוא לטובתה וא"כ לא היה מועיל הגט מספק לחייב את הבעל להחזיר לה אז את הנכסי צ"ב משום המדרש כתובה דלכשתנשא לאחר דאין אנו דורשין זה לטובתה רק בעיקר הכתובה אבל לא בנכסי צ"ב

[ג] ולפי"ז נולד לנו עוד חשש שלא תזכה האשה בנ"ד בכתובתה נגד הבע"ח של הבעל משום דהמדרש כתובה אשר לדעת הרמב"ם אינו מועיל לטובת האשה אלא בעיקר וא"כ בודאי היכא דלא גירשה בגט גמור אין לחייבו בתוספת כתובה ונדוניא משום המדרש כתובה דלכשתנשא לאחר שיהיה כונתו דהתחייב לכל עת שלא תהיה ראויה אליו אשר אין אנו דורשין את התנאי הזה בתוספת ונדוניא לטובתה וחיובם היה רק באופן שימות או יגרשה בגט גמור

[ד] אך הנני מסופק בזה דאולי כמו היכא דאסורא להנשא לאחר דנראה דגם לדעת הרמב"ם נוטלת גם התוספת כיון דיצאה מרשות הבעל וכמו שנראה מדברי הפוסקים בסי' צ"ג ובזה אנו דורשין גם לטובתה דמשמעות הלשון והכונה מוכח דנתחייב רק באופן שלא תהיה אשתו אף שתהיה אסורה לאחר ולכן גם במקום שהבעל עשה שלא תהיה ראויה אליו יש לומר שמורה הלשון והכונה שמחויב אז בהכתובה וכמש"כ הש"ג בזקוקה ליבם היכא שפוסל אותה עליו

נב) [א] וכן יש להעיר בדברי רשב"ם ב"ב (קנ"ו) דבמקום שנתן עיניו לגרשה שאין הבעל יורשה. ונראה דגם נכסי צ"ב אינו יורש דאף דבנכסי צ"ב אינו בא משום ירושה רק משום שלא ניתנו לגבות מחיים לפי דברי הא"מ וגם זה יש להעיר בדברי הרמ"א סי' צ' סעי' ה' המובא למעלה דנראה אשר גם נכסי צ"ב אינו יורשה. וא"כ לכאורה למה אינו יורש הבעל הא לא אתי מתורת ירושה רק משום שלא היה חיוב עליו להחזיר לה עד מותו או גירושין ולמה יחזיר לה מחמת שנתן עיניו לגרשה או מחמת שאינו נוהג עמה מנהג אישות. אבל אי נימא דיהיה הבעל מחויב להחזיר לה הנדוניא במקום שהב"ד רואין כונתו שרוצה להכריחה שתקבל גיטה כמו שכתב הישועות יעקב בשם שו"ת מהר"י הלוי המובא למעלה לכן שפיר אינה יורשה גם נכסי צ"ב משום שהיה מחויב להחזיר לה הנדוניא מעת שנתן עיניו לגרשה ומעת שהוא מהכופין לגרשה שמחויב בכתובתה כמש"כ הרמ"א בסי' קנ"ד סעי' כ"א ובמקום אחר הארכתי בדברי הרשב"ם ב"ב (קנ"ח ע"ב) מש"כ דלכן הנכסים בחזקת שניהם דבחזקת יורשי הבעל משום שהיה באחריותו וכתבתי לפרש דבריו לפי דברי הסוברין דנכסי צ"ב לא ניתנו לגבות מחיים כמו כתובה ואין פה המקום להאריך בזה

[ב] ואחרי כל אלה הנני מסופק אם האשה תזכה בדין נגד הבע"ח של הבעל וראיתי בנוב"י מהד"ק א"ע סימן ס"ח דכתב אשר בכתובה אינה יכולה לומר קי"ל נגד בע"ח ורק בנדוניא מביא בשם הכנה"ג ח"מ סימן צ"ו ס"ק מ"א דיכולה לומר קי"ל דנגבית מחיים ובנ"ד הי' רק כתובה ולא הכניסה לו נדוניא ולא תוכל לטעון קי"ל נגד הבע"ח וא"כ אינה בטוחה בכסף כתובתה שתוכל לגבות גם בדינינו מהמשכנתא על הבית ולכן חל עלינו החובה לבאר אם מהני בנשתטית השלשת כתובתה באופן שתהיה בטוחה רק בדיניהם אבל לא בדינינו כמו בנ"ד אשר בדיניהם היא בטוחה עצהיו"ט אבל לא בדינינו עפ"י דברי הרמ"א ח"מ סי' צ"ז סעי' כ"ד

נג) [א] וראיתי בנח"י בקונטרס לאהע"ז סי' ע"ז ענף ז' שכתב בקצרה גבי נשתטית דכיון שאם גירשה גם בדיעבד לא הוי גט לכן לא קרינן בה לעולם כשתנשא לאחר ובכה"ג פרעון בע"כ לא הוי פרעון. א"כ רואין אנחנו דדעתו הגדולה בפשיטות שבנשתטית אין הבעל מחויב מן הדין לשלם לה כתובתה רק מצד תקנה כמו שנראה מדברי הח"מ בסי' קי"ט ס"ק י"ב וכמש"כ הב"מ בסי' א' וכן נראה ברור מדברי הכנסת יחזקאל סימן ס"ח דמן הדין אינו מחויב לשלם לה כתובתה בעת השלשת הגט רק כן היתה התקנה שאין לב"ד להתירו בלי השלשת הכתובה וא"כ נסתר כל מה שכתבתי ובטלה דעתי העני' נגד דעתם הגדולה והרחבה. ולפי"ז בנ"ד אינה זוכה האשה בהמשכנתא במקום שיש בע"ח מאוחרין וחוזר הדין להא שכתב הרמ"א בח"מ סי' צ"ז המובא למעלה ואחרי כי התקנה היתה שלא להתירה טרם שהשליש לה כתובתה ובודאי התקינו שיהיה הכסף שישליש עבורה קנוין לה מן הדין אבל לא יועיל אם לא יהיה המעות שייכין לה מצד הדין ויהיו לאחרים זכות לגבות המעות תמיד מידי האפוטרופוס ולכן חל עלינו חובת הביאור טעם התקנה מה שמחויב להשליש הכתובה קודם שיתירו לו ב"ד לישא אשה אחרת

[ב] הנה באהע"ז סי' קי"ט סעי' ו' כתב הרמ"א בשם תשובת הרא"ש דבזמן הגמ' יכול לגרש בע"כ אף דלא פרע הכתובה והח"מ והב"ש שם הביאו בשם תשובת הרשב"א דאין יכול לגרש אם אין לו לשלם הכתובה. וראיתי בישועות יעקב שם ס"ק ד' כתב דהרא"ש לשיטתו אזל דסובר דאשה שנתגרשה ולא קבלה הכתובה דיש לה