עין יצחק חלק א תיח

בכתובתה. וע"ז לא נוכל לתרץ מה שתירץ השמ"ק מחיובו לאחר מותו וע"כ לנו לומר דהבעל יטעון בטח דלא גרשה משום שאין לנו לכוף אותו לגרשה אף שלדבריו אסורה היא להנשא לעלמא וגם מן הדין אסורה היא להנשא כמש"כ התוס' דבמקום קטטה אינה נאמנת לומר דגרושה היא בכ"ז לפי דבריה אין הבעל מחויב לגרשה כי כבר נתגרשה ממנו. ואף שביבמה בתוך שלשים יום שאם הוא אומר ל"ב והיא מכחישתו דכופין אותו על הגט וחלוצה כמש"כ הב"ש בסי' קס"ז סס"ק ח' שאף לדבריה אינה צריכה חליצה מ"מ כיון שלדבריו צריכה חליצה וגם מן הדין אסורה להנשא בלי חליצה לפי דעת הי"א בהגהות רמ"א שם לכן כופין אותו גם לחלוץ ואינו שייך בזה תרי הודאה דסתרי אהדדי דזה דוקא גבי חיוב ממון משום דאמרינן דהתובע מחל לו ומהגהת רמ"א באהע"ז סי' מ"ח סעי' ו' נראה דאם אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני ומונעים אותה להנשא מחמת שהוא אמר שקדשה שכופין אותה לגרשה כדי להתירה וא"כ גם כאן דאם יאמר דלא גרשה והיא אומרת שגרושה היא ומן הדין אסורה להנשא דלכאורה יש לכוף להבעל לגרשה להתירה לעלמא וא"כ לכאורה אין זה מגו מה שיטעון דלא גרשה הא נכוף אותו לגרשה להתירה לעלמא ויתחייב בכתובתה. אבל באמת אין לנו לכוף לגרשה משום שאם יגרשה יהיה מחויב בכתובתה ואין לנו שום סיבה לדון אותו שיהיה מהכופין לגרש ולשלם לה כתובתה ואם תתרצה לקבל ממנו גט בלי פרעון כתובה יגרש אותה מרצונו ומה שאין נותן לה מזונות ויתר הדברים הא היא מחלה אליו בטענתה דגירש אותה כמ"ש התוס' בכתובות וב"מ דהוי זה כטענה חטים והודה בשעורים ולא הוי מהכופין לגרש משום שאינו נותן לה מזונות וא"כ יכול שפיר לטעון דלא גרשה ואין לו לירא שמא תבקש ממנו גט חדש וממילא נפטר עד יום מותו מכתובתה אבל אי נימא דהיכא דהב"ד רואין את מעשה הבעל שרוצה להכריח את אשתו לקבל ממנו גט בלי פרעון הכתובה שמחויב לשלם לה את כתובתה גם קודם שיגרשה בגט גמור וכמו שכתב הישועות יעקב בשם שו"ת מהר"י הלוי א"כ למה לא יהיה כאן הבעל מחויב לשלם לה כתובתה אם יטעון דלא גרשה ולא יחפוץ לתת גט אחר משום שמשתמט מחוב הכתובה אלא ודאי דהיכא שאין הבעל מהכופין לגרש אינו מחויב לשלם כתובתה קודם שמגרשה אף היכא דנראה ברור כונתו שמבקש לגרשה בע"כ בלי כתובה

[ב] ומזה לא יהיה סתירה גם לדברי מה שכתבתי בנשתטית דהתם בכתובות אינו עושה הבעל פעולה המכריחה שתתגרש ממנו ולא תשאר תחתיו רק הוא משתמט מפרעון הכתובה ואין טענתו שום גרם להגירושין משא"כ בנשתטית דבמה שנושא אחרת היא הסיבה המכריחה שלא תשאר אשתו בשום אופן בעולם. ודמי למש"כ הש"ג בזקוקה ליבם ולדברי המהרי"ט ח"א סי' קל"א ולדברי הנ"י ריש פרק הגוזל ומאכיל גבי שומרין. אבל לפי דברי המהר"י הלוי ז"ל קשה דלמה לא יהא הבעל מחויב בכתובתה קודם שיגרש אותה

מ) [א] אך יש לומר דלפי דברי התוס' ב"מ דמיירי כאן בקטטה יכול להיות שהיא ארגילא הקטטא ואם היה טוען שלא גרשה היה מבקש ממנה שתתפייס ואז היה נותן לה גם מזונות אף שהוא פטור מן הדין ורק כ"ז דלא נתפייסה ואינה רוצה להיות עמו אינו מגרשה וגם אינו נותן לה מזונות שמחלה לו בטענתה דגרשה. ולכן אין אנו יכולין לחייבו בכתובתה קודם הגט דהא הוא אינו רוצה לגרשה רק היא מבקשת הגט. ואין סתירה מזה לדברי הג' מהר"י הלוי ז"ל ויש לעיין בתוספות יבמות (קט"ז ריש ע"ב) ובב"ש סי' י"ז ס"ק קמ"א אבל מסתימת הסוברים דגם מעיקר הוא פטור במגו דלא גרשתיה והיא לא היתה נאמנת לומר דגרשה נראה דגם היכא שהבעל רוצה לגרשה . ומשתמט מלשלם כתובתה שג"כ נאמן במגו דלא גרשתיה ואינו מחויב לשלם לה קודם שיגרשנה ויש לעיין בביאורי הגר"א ז"ל באהע"ז סי' י"ז ס"ק ט"ז ובב"ש סי' ק' ס"ק ל"ט וס"ק מ'

[ב] ואולי הג' מהר"י הלוי כתב דינו רק בנדוניא שהכניסה לו ויש סברא גדולה לחלק נדוניא מה שהכניסה לו מהכתובה והתוספות שהתחייב מעצמו ויש לעיין בפ"י כתובות (פ') בתוס' ד"ה נכסים בחזקתם מש"כ הא דבעינן לכשתנשא לאחר לא שייך אלא בעיקר כתובה ותוספת אבל לא בנדוניתה ומוכרח אנכי לקצר אף שיש לי הרבה להאריך בזה בעזהש"י

מא) [א] ובסנהדרין (ט' ע"ב) אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום עדי הבעל אין משלמין ממון ומפרש שם רש"י דאין משלמין טובת הנאת כתובתה כדין שאר זוממי כתובה ולפי מה שכתבתי דבמקום שהבעל עושה איזה פעולה המכריחה שתתגרש ממנו ולא תוכל להשאר אשתו בשום אופן שמחויב לשלם לה כתובתה גם קודם שגרשה: א"כ למה במוציא ש"ר אם לא הי' העדים נהרגין היו מחויבין לשלם רק כדי טובת הנאת כתובתה ולמה לא היו חייבין לשלם כל דמי כתובתה כמו שגירשה ולא נתן לה כתובתה הא מוציא ש"ר אינו חייב רק במקום שהבעל טוען שזנתה וכיון שטען שנודע לו שזנתה תחתיו אסר אותה עליו מטעם דשוי' אנפשיה חד"א וגרם שלא תהיה ראויה אליו בשום אופן ורק אחרי שהוזמו עדיו מחויב לקיימה ולא מהני מה שעשה עליו חד"א קודם הזמת העדים שמשועבד לה אח"כ מן התורה אבל עד שהוזמו העדים היתה נאסרת עליו אף בלי הגדת העדים וא"כ עשה באמירתו שזנתה פעולה המכריחה שתתגרש ואף שב"ד לא היו כופין אותו לגרשה כמש"כ התוס' זבחים (ב' ע"ב) ד"ה סתם אשה כו' בזונה אם לא ירצה הבעל לגרשה לא יגרשנה אבל הכתובה היה מתחייב לשלם לה גם קודם שגרשה והפסידו העדים לה כל דמי כתובתה כי אם לא היו מעידים שזנתה גם אם לא היה הבעל רוצה לגרשה היה מחויב לשלם לה כתובתה גם קודם הגירושין כמש"כ בנשתטית

[ב] והא דהיה מהימן להפסיד כתובתה גם בלי הגדת העדים משום דחכמים האמינוהו כדאיתא בכתובות (י') וא"כ לא הפסידוה העדים כלום הקשה זה המנחת אהרן בסנהדרין שם. ותירץ דרב יוסף סבר כנסה בח"ב ונמ"ב דיש לה מנה ולדברי התוס' כתובות (ד' י' ע"א) ד"ה חזקה כו' לא מהימן ושפיר אשמועינן רבותא דאין העדים משלמין ממון ולדעתי י"ל פשוט דרב יוסף משמיע לנו הרבותא לענין התוספת דבזה לא היה הבעל מהימן להפסידה בלי הגדת העדים כדאיתא בשו"ע אהע"ז סי' ס"ח סעי' ח' ואף להסוברין דבט"ד נאמן להפסידה גם התוספת כמו שהביא שם הב"ש בס"ק י"ח וס"ק י"ט הנה יכול להיות הרבותא בטען הבעל פ"פ וכמו שמפרש רש"י (בדף ח' ע"א) גבי מוש"ר דהבעל טוען פ"פ

מב) ואם נאמר דרב יוסף השמיע לנו הרבותא לענין תוספת כתובה יש להעיר בדברי רש"י סנהדרין (י' ע"א) ד"ה ומשלמין ממון שכתב ולא פליגי דרבא אדרב יוסף דאמר לעיל עדי הבעל אין משלמין ממון דהתם כיון דניסת הני תשלומין דכתובה דידה בעי מהוי אבל היכא דלא ניסת הני תשלומין דהזמה דאב נינהו והפ"י כתב דאם לא היה לארוסה כתובה מתק"ח ורק הבעל כתב לה מעצמו בעת האירוסין לא הוי דאב והוי זה כמתנה ובמתנה אין האב זוכה וכמו שמסתפק בזה הח"מ סי' ל"ז ס"ק א'. ושכחתי באיזה מקום הוא בפ"י ולפי דבריו זה ג"כ בתוספת. ולפי"ז לא היה לרש"י לתרץ דרב יוסף מיירי בניסת דגם