עין יצחק חלק א תיד

דמי וכמש"כ הפ"י (בדף פ"א) דאם אין החיוב חל עד המיתה או הגירושין אין שייך לומר בכתובה כגבוי דמי אבל באמת אין כוונת הרא"ש דיהיה כגבוי רק מפרש טעמא דר"י על מה שתיקנו רבנן זכיה להאב היכא שנכתב ברשותו ומה שכתב דקצת כגבוי דמי כוונתו דאף דאין החיוב חל כלל תיכף בכ"ז תיקנו חכמים משום שקצת הוא כגבוי לענין זכיית האב ובודאי אין כוונת הרא"ש שיהיה כגבוי גם לענין חלות החיוב תיכף. דאי היה כונתו שמשעת כתיבת הכתובה חל עליו החיוב א"כ היה נשאר קושיתו דלמה תוכל למחול את הכתובה דשעת האירוסין ולהפסיד לאביה אשר כבר זכה מן הדין מעת האירוסין אלא ודאי ברור דמש"כ דקצת כגבוי דמי זה רק שיגרא דלישנא וכונתו דאף שאינו חל החיוב כלל עד מיתה או גירושין בכ"ז אם נכתב ברשות האב תיקנו לו חכמים זכיה משום דשייך בזה קצת קנין היינו שאם ימות הבעל או יגרשה בודאי ישלם לה כתובתה והוי זה כמש"כ שם הפ"י גבי קנס דאף שעד העמדה בדין אין בו שום זכיה מ"מ שייך בו קצת זכי' משע"ב וזה פשוט בכוונת הרא"ש

[ד] ולפי שבארתי כוונת הרא"ש דלכן כתב דמן הדין אין האב זוכה בכתובתה משום דאין הגבייה ברשותו משום דאזל לשיטתו דאין חיוב הכתובה חל כלל קודם מיתה או גירושין אבל להסוברין דחיוב הכתובה חל תיכף בודאי זוכה האב מן הדין כמו שזוכה ביתר הדברים אשר התורה זיכתה לו מבתו. וע"כ לנו לומר דלכן יכולה למחול משום שהחיוב הוא על תנאי ובמחילתה להכתובה דשעת האירוסין נפקע החיוב הראשון קודם קיום התנאי כמש"כ למעלה בארוכה ולפי"ז מוכח מכאן דגם להסוברים דחיוב הכתובה חל תיכף זה אינו אלא על תנאי שבשעת מותו או בעת הגירושין אתחייב למפרע והנ"מ יהיה לענין ספק בפרעון בכתובה וכמש"ל ולענין חלות החיוב למפרע ע"י תנאי אין מקום לחלק בין ארוסה לנשואה

[ה] ות"ל אשר עלתה בידי לבאר כוונת הרא"ש ריש פ' אע"פ דדעתו שאין החיוב מתחיל גם בתנאי משעת הנשואין וכן דעתו בפ"ד כמו שהוכחתי. וא"כ לפי הסוברין דהחיוב מתחיל מיד מוכרחין אנו לומר דגם לרבנן בכתובות (מ"ג) אם לא מחלה להכתובה דשעת האירוסין דזוכה בה האב כמש"כ ההפלאה ולפ"ז יש להעיר בסנהדרין (י' ע"א) מה שנקט רבא דינו דעדים זוממין משלמין דמי ט"ה דכתובה להאב רק בארוסה כמש"כ שם רש"י דה"מ ומשלמין ממון כו' ולפי דברי ההפלאה משכחת לן גם בנשואה שתהיה הכתובה להאב היכא דלא מחלה בשעת הנשואין את הכתובה דהאירוסין. ויש לעיין בזה מהא שהקשה רבא בכתובות (מ"ג) על רבה ורב יוסף ויש לומר דרבא נקט בסנהדרין מלתא דפשיטא

ל) ובאמת מוכח דגם בנשואה חיוב הכתובה הוא על תנאי מהא שכתבו רש"י ותוס' בכתובות (מ"ז ע"ב) דקבורתה תחת כתובתה הוא הנדוניא שהכניסה לו אבל אין לפרש תחת מנה ומאתים דהא אמרינן דארוסה אין לה קבורה ורואין אנחנו דגם בנשואה החיוב על תנאי וכשמתה לא נתקיים התנאי ולא ירית מידי וכן כתב השמ"ק שם בשם תלמידי ר' יונה זצלה"ה והשמ"ק כתב שם טעם אחר דלא נוכל לומר דמחויב בקבורתה תחת מנה ומאתים דזה מדידיה יהיב לה ומה הנאה מגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה ולפי"ז אין ראי' מדלא תיקנו קבורתה תחת מנה ומאתים דהחיוב הוא על תנאי. ואף דנימא דנתחייב מעת הנשואין בלי שום תנאי בכ"ז אינו מחויב משום זה ולא מיחשב זה לירושה ואנכי בעניי לא אבין איך יפרש השמ"ק לפי טעם זה את דברי הגמרא (בדף נ"ג) גבי ארוסה אשר מבואר שם דאם לא היה התנאי כתובה דלכשתנשאי לאחר היה מחויב בקבורתה משום דהיה יורש המנה . ומאתים וגם זה נקרא ירושה מה שנפטר מלשלם לה שהיה חייב עד כה

לא) [א] ואחרי שבארתי בעזהש"י אשר עיקר חיוב הכתובה חל על הבעל מעת הנשואין והמיתה או הגירושין המה רק הזה"פ או קיום התנאי. ואי נימא דהחיוב חל על הבעל תיכף בלי שום תנאי והגירושין הוא רק זמ"פ. לענ"ד דהיכא דהבעל עושה פעולה שתהיה מוכרחת להתגרש ממנו אף שאינו מגרשה בגט גמור שתהיה מותרת להנשא לאחר כמו בהשלשת גט בנשתטית ונשא אשה אחרת והראשונה לא נשארה תחתיו שיהיה מחויב מן הדין לשלם לה כתובתה בעת שמשליש גיטה ומקרי זה זמ"פ. היינו שזמה"פ הוגבל בכל עת שלא תוכל להשאר תחתיו ולהיות אשתו

[ב] ולדעתי מוכח זה מהא שכתב הש"ג בפ"ח דכתובות ומובא בב"ש סי' צ"ג ס"ק א' דשומרת יבם כ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה ואם נתן לה גט אע"ג דצריכה עוד חליצה מ"מ הואיל דאסורה להנשא לאחיו גובה כתובתה ולכאורה תמוהין דברי הש"ג אשר, חידש דכ"ז שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה הא מסקנת הגמ' דכתובות (פ"א) דיבם כאחר דמי ואחרי מיתת בעלה בא החיוב מכתובתה אף בעת שעודנה זקוקה ליבם ולכן היבם חייב בקבורתה דהואיל דיורש את כתובתה

[ג] ולדעתי נראה דהש"ג סובר דכל חיוב כתובה הוא מזמן הנשואין על תנאי ובמיתת הבעל בא החיוב בפועל ע"י קיום התנאי ולענין זה אמרו דיבם כאחר דמי דהחיוב בפועל בא תיכף אחר מיתת בעלה שבמותו נתקיים התנאי ולכן במתה קודם שנתיבמה או שנחלצה מחויב בקבורתה הואיל דיורש את כתובתה אחרי שנתקיים התנאי מזמן מיתת אחיו והוי זה כמו בכל אשה דמחויב הבעל בקבורתה משום שיורש את הנדוניא שלה אשר היה מחויב לה מעת הנשואין כמש"כ הפ"י בכתובות (פ"א) ואף שמתה קודם שבא הזה"פ הא גם נדוניא לא ניתן לגבות בחיי הבעל כמבואר באהע"ז סי' צ"ג מ"מ מקרי זה ירושה כיון שהיה החיוב חל עליו בפועל ואף דיבם כאחר דמי שהחיוב בפועל בא אחר מיתת אחיו בכ"ז הזה"פ לא בא כל זמן שהיא זקוקה ליבם ורק החליצה או מיתת היבם או הגירושין אחר היבום נקבעו לזמי"פ. ולדעת הש"ג נשתנה יבמה בדין כתובתה משאר נשים דבשאר נשים בא החיוב בפועל עם הזה"פ יחד במיתת הבעל וביבמה בא החיוב בפועל במיתת הבעל אבל זמה"פ אינו בא רק עד אחר שיחלץ לה היבם וכל זמן שהיא זקוקה ליבם אינה גובה הכתובה וכמו שכתב הטעם מפורש בפ"ח דכתובות לפי שעדיין יש ליבם בה קצת אישות כל זמן שלא תחלוץ ממנו ומסיים שם ולכן אם נתן לה גט ופסלה עליו או שנפסלה עליו בענין אחר אעפ"י שצריכה עדיין להיפטר ממנו בחליצה הואיל ואינה ראויה לו גובה כתובתה מנכסי בעלה הנה רואין אנחנו ברור דהיכא דהחליצה נקבע לזה"פ הכתובה אם עשה היבם איזה פעולה שלא תהיה ראויה לו ותהיה מוכרחת להחלץ ממנו שבא הזמ"פ גם קודם שחלץ לה א"כ אם נאמר בכל אשה דהגירושין נקבע רק לזמ"פ והחיוב בפועל היה עליו מעת הנשואין הנה בכל מקום שהבעל עושה איזה פעולה שלא תשאר אשתו תחתיו ותהיה מוכרחת לקבל ממנו גט שיהי' מחויב לשלם את כתובתה בעת עשיית הפעולה אף טרם שקיבלה את הגט והזמ"פ בא בעת עשיית הפעולה המכרחת אותה שתקבל בסוף את גיטה ממנו ואין שום מקום לחלק בזה בין זקוקה ליבם שכתובתה אינו מצד חיוב היבם ואינה גובה מנכסיו רק מנכסי הבעל לבין גרושה מבעלה אשר כתובתה מצד חיוב הבעל ומנכסיו