עין יצחק חלק א תיג

בקנו מידו זה אליבא דמ"ד דשומר משעת משיכה משתעבדי וא"כ מה מועיל הקנין בכתובה ובמקום שאינו מועיל הקנין מן הדין לא אמרינן דסתם קנין לכתובה עומד: ואנכי בעניי לא אבין לשיטת הסוברים דמזונות הבנות אינו מחויב עד מותו כמבואר בח"מ סי' רנ"ב סעי' א' וא"כ איך מועיל בהן קנין כנראה מכתובות (ק"ב ע"ב) וגיטין (נ"א ע"א) הא הדרא סודרא למארי' ובמזונות בת אשתו כ' הש"ך בח"מ סי' ע"ב ס"ק קס"ב דהשעבוד חל עליו משעה שקבל עליו המזונות ולפי"ז היה להגמ' בכתובות וגיטין לתרץ דלהכי מהני קנין בבת אשתו שהשעבוד חל עליו משעה הראשונה משא"כ מזון הבנות דאינו חל השעבוד רק בגמר מיתתו והדרא סודרא למארי' ויש לעיין באהע"ז סי' קי"ב סעי' ח' וסעי' ט' ובח"מ ובב"ש שם וביותר יש לעיין מה שכתב השמ"ק ר"פ אע"פ דלכן יכול להתחייב בתוספת אף על מאה מנה גם באם אין לו בשעת הנשואין כלום כיון שמקנה לה בסודר הוי ליה לוקח וגבי לוקח לא דיינין לו מקנה דשלב"ל אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח הנה כולם הקשו רק אם אמרינן דחיוב הכתובה אינו חל גם בתנאי עד המיתה או הגירושין וכמ"ש הרא"ש וא"כ מה מועיל הקנין סודר בדבר דאין הקנין חל מעכשיו אבל ההפלאה והב"מ בסי' ס"ו כתבו שמשמע אשר הרא"ש מחולק עם התוס' דלהרא"ש לא חקרו כי אם בכתובה שאין החיוב חל מיד ולהתוס' החקירה אף במקום שהחיוב חל מיד: ולפי"ז שפיר תי' השמ"ק דמתחייב בקנין סודר ואינו שייך לדון הא דהדרא סודרא למאריה ויש לעיין מש"כ שם הפ"י בדברי התוס' וקצרתי

[ב] ולדעתי יש להוכיח דאליבא דהרמב"ם חל חיוב הכתובה מיד דאי נימא דאינו חל גם בתנאי עד שימות או יגרשה. א"כ איך יכול אדם לחייב בתוספת כתובה אליבא דידיה גם בנכסים שיש לו בשעת הנשואין מהא שכתב הש"ך בח"מ סי' מ' ס"ק ד' דהרמב"ם סובר דבכל חיוב על ספק אם יצטרך לשלם כמו בערב ושומרין לא יכול אדם להתחייב בשטר רק בקנין סודר וא"כ אין אליבא דידיה קנין המועיל בהתחייבות הבעל על התוספת כתובה הא קנין סודר לא מהני אליבא דהרמב"ם הסובר דשומר משעת משיכה משתעבד ולשיטתו אין ראי' מב"מ (צ"ד) דגם על חיוב לאח"ז מהני ק"ס כמש"כ הפלאה וב"מ אלא ודאי דגם חיוב הכתובה חל תיכף על תנאי ולכן מהני קנין סודר גם בתוספת כתובה ולפי דברי הש"ך גם הר"ן סובר דאינו מועיל שטר בספק חיוב ולכן גם אליבא דידיה מוכח דחיוב הכתובה חל מיד ולכן שפיר כתב דמעמ"ש איתא בכתובה כמו שהבאתי למעלה וראייתי זאת לפי דברי ההפלאה והב"מ שכתבו דהא דמשני הגמ' בב"מ (צ"ד) בשקנו מידו זה אליבא דמ"ד דשומר משעת משיכה אתחייב ולמ"ד דמשעת אונסין אשתעבד לא מהני קנין סודר אבל לדברי הרא"ש אין ראי' מזה ולדעתו יכול לשעבד גופו מעכשיו בקנין סודר גם על חוב שיחול רק לאחר זמן

[ג] אמנם לשיטת הרמב"ם המובא באהע"ז סי' ס"ו סעי' ח' דגם בשעת נשואין אין צריך קנין כל מה שמתחייב הבעל לאשתו ונקנה באמירה לבד יכול הבעל להתחייב בתוספת בלי שום קנין אך לשיטת הר"ן המובא בביאורי הגר"א שם ס"ק ל"ב דדעתו כהי"ח דבשעת נשואין אינו נקנה באמירה לבד שפיר הוכחתי אליבא דידיה דע"כ סובר דחיוב הכתובה חל מיד וגם אליבא דהרמב"ם יש לעיין איך מתחייב בתוס' לגבות ממשועבדים דעל זה נצרך דוקא קנין כדאי' באהע"ז סי' נ"א ואף שכתבו שם הח"מ והב"ש והט"ז דשטר גמור מהני גם למשועבדים וכן כתב הרמב"ם מפורש בפ' כ"ג ה' י"ח מה' אשות זה דוקא בחוב ברור דמהני שטר אבל לא בחוב ספק כמ"ש הש"ך הנ"ל גבי ערב ושומרין ואין לומר דאתחייב באודיתא כמש"כ הקצה"ח סי' מ' הא בתוס' אינו שייך לשון הודאה אלא לשון מתחייב כמש"כ הקצה"ח גבי ערב ושומרין וזולת זה כתב שם הקצה"ח דהיכא דלא מהני שטר ובעינן דוקא קנין סודר כמו בערב דהחוב אינו ברור לא מהני גם אודיתא: ולפי"ז שפיר הוכחתי גם אליבא דהרמב"ם דחיוב הכתובה חל מיד דאל"כ איך משכח"ל דתגבה התוספת ממשועבדים ובכמה מקומות בש"ס וברמב"ם מבואר דגובה מלקוחות והמ"מ בפ"ח ה' ט' מה' זכיה כתב מפורש דחיוב הכתובה חל על הבעל בחייו ולכן גובה ממשעבדי ומפרש בזה את דברי הרמב"ם שם א"כ נראה ברור דדעת הרמב"ם שהחיוב כתובה חל על הבעל מעת הנשואין

כח) וכן מוכח דדעת הרא"ש שאין חיוב הכתובה חל כלל קודם המיתה או הגירושין מהא שכתב בפ"ד דכתובות סי' ד' דלכן לר' יהודה יכולה למחול הכתובה לבעלה ולהפסיד להאב דתקנתא דרבנן בעלמא הוא מה שזוכה בה כיון דאין הגביה ברשותו ודעתו דאין האב זוכה מן הדין בכתובתה משום דאין החיוב חל רק לאחר מיתה או גירושין וכמש"כ שם הפ"י המובא למעלה ואי נימא דהחיוב הוא על תנאי בודאי היה האב זוכה מן הדין כמו שזוכה בכל דבר מה שזכתה בתו בעודה נערה ואף היכא דלא מטי לידה אלא לאחר שיצאה מרשות האב כמש"כ הפ"י שם מהא דמעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה הרי הם של אחין וגם מה שזוכות ע"י תנאי והתנאי נתקיים לאחר שיצאתה מרשות האב נראה ברור דג"כ זוכה האב מן הדין משום דאמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דזכתה בהדבר מעת שהיתה ברשות אביה וזה מבואר בשמ"ק ב"ק (ל"ג) בד"ה איכא בנייהו כו' הא דתנן לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה והקשו שם דלמה לא נאמר דמשעת העמדה בדין זכה האב למפרע. ותירצו דאין בקנס דאונס ומפתה שום קנין קודם העמדה בדין אלמא דדבר הנקנה ע"י תנאי דמעכשיו זוכה האב אף אם נתקיים התנאי אחר שיצאה מרשותו משום דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דזכה האב למפרע הנה ממה שכתב הרא"ש דמן הדין אין האב זוכה בכתובתה כיון דאין הגבי' ברשותו נראה ברור דסובר אשר חיוב הכתובה אינו חל על הבעל גם בתנאי קודם המאוה"ג

כט) [א] ואף שכתבתי למעלה לחלק בין כתובת ארוסה לכתובת נשואה וכמש"כ הפ"י דבארוסה לא תיקנו רק לכשימות או שיגרש ומתחילה לא נתחייב כלל ולכן לכאורה אין ראיה גם מדברי הרא"ש דיהיה סובר גם בכתובת נשואה שלא יחול החיוב כלל בעת הנשואין אמנם אליבא דהרא"ש אין לחלק בין ארוסה לנשואה בזה הנה אנכי כתבתי לחלק זה אליבא דהסוברין דארוסה אינה גובית ממשעבדי וכמו שהבאתי את דברי הפ"י בזה אבל הרא"ש פסק שם בסי' הנ"ל ובפ"ה סי' ה' דגם ארוסה גובה ממשעבדי אין לחלק אליבא דידיה בין ארוסה לנשואה ואותה הקושיא שמקשים על הרא"ש דלפי שיטתו איך גובית נשואה מלקוחות יש להקשות גם על כתובת ארוסה דאיך גובית מלקוחות אבל זה אנו רואין דהרא"ש אינו מחלק לענין גביה ממשעבדי בין ארוסה לנשואה א"כ אין מקום אליבא דידיה לחלק גם לענין חלות החיוב בין ארוסה לנשואה

[ב] והנני להעיר דלפי מש"כ למעלה דלכן מוכרת האשה את כתובתה משום דהחיוב הוא על תנאי: וא"כ בארוסה לפי דברי הפ"י כתובות (מ"ג) דאין החיוב חל כלל קודם מיתה או גירושין לא היתה יכולה למכור כתובתה בטובת הנאה ומסנהדרין (י' ע"א) נראה דגם ארוסה יכולה למכור בטובת הנאה את כתובתה כמש"כ שם רש"י ד"ה ומשלמין ממון כו' וצ"ע

[ג] והא שכתב הרא"ש שם או דלמא טעמא דר"י משום דלא תיקנו חכמים זכיה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי הנה לכאורה סובר הרא"ש דהחיוב חל תיכף דאל"כ איך שייך בזה לומר דכגבוי