עין יצחק חלק א תיב

לאחר מותו ומדברי ר"י אין הכרע שאינם חלים עליו תיכף. וגם אין הכרע שס"ל דהבעל התחייב רק בתנאי וגם אם החיוב על הבעל בלי שום תנאי מעת הנשואין יכול הבעל לגרום שלא תקיים האשה בסוף את התנאים המוטלים עליה לקיים בעת השביה להנשא לו לאשה או לשוב למדינתה

כה) [א] הנה התוספות והרא"ש ריש פרק אעפ"י הקשו דאיך יכול להתחייב בכתובה היכא שאין לו נכסים בשעת הנשואין הא אין אדם יכול לשעבד לחוב שלא יתחייב עתה. ובכתובה אינו מתחייב מיד אלא לכשתתאלמן או תתגרש והעלו כיון דמצינו בשומרין שיכול לשעבד נכסיו אף שאין לו עתה וגם אינו חייב לו כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחייב. הנה נראה ברור מדבריהם דאין חיוב הכתובה על הבעל קודם שימות או שיגרשה וזה לא כמו שכתבתי דהחיוב חל על הבעל תיכף והמיתה או הגירושין הוקבעו רק לזה"פ ומדבריהם נראה דאין החיוב על הבעל גם על תנאי דאי היה חיובו על תנאי בודאי היה יכול לשעבד כמו בכל חוב וכמו שהבאתי את דברי הריטב"א הנזכר בשמ"ק ב"מ (צ"ח) דאם נכסי שומר משתעבדי משעת משיכה זה על תנאי ואם מכר נכסים בנתיים טורף המפקיד משום דאיגלאי מלתא למפרע שהיה השומר חייב לו וכמו שיכול האדם למכור שיש לו על תנאי אף קודם קיום התנאי כמש"כ א"א הגאון נ"י בארוכה בנח"י סי' ע"ה וק"ג

[ב] ולפי דבריהם דמדמין חיוב הכתובה לחיוב השומרים: י"ל הא דאליבא דרבא חיוב הכתובה אינו חל רק בעת הגירושין ולא קודם כמש"כ הפ"י בכתובות המובא למעלה זה אליבא דלישנא בתרא בכתובות (ל"ד) דרבא סבר כר"פ דנכסי שומר משעת אונסין משתעבדי

[ג] ולדינא תלוי זה במחלוקת הפוסקים בנכסי שומר: ולפי שהרא"ש פסק בכתובות (ל"ד) כל"ב דשומר רק משעת פשיעה מתחייב. לכן שפיר כתב גם בכתובה דאין על הבעל שום חיוב גם בתנאי קודם המיתה או הגירושין. וכן י"ל דגם ר' אליהו המובא בתוס' ורא"ש פסק ג"כ כל"ב בכתובות ולכן הקשו שפיר קושייתם הנ"ל אבל לדעת הרמב"ם דפסק דשומר משעת משיכה נשתעבד בודאי גם חיוב הכתובה חל תיכף ואם חיובו זה על תנאי או נתחייב תיכף בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין המה הזמ"פ תלוי בפירושן של הראשונים בהא דנכסי שומר משעת משיכה משתעבד אם זה החיוב הוא על תנאי והנ"מ הוא לענין א"י אם פרעתי בכתובה דאם החיוב על תנאי אין אנו מחייבין בכתובה בספק בפרעון וכמ"ש הריטב"א בשומרים. ואם החיוב בלי תנאי אז בספק בפרעון הכתובה יהיה חייב כמו בכל ספק בפרעון חוב דעלמא

[ד] ויש לעיין מש"כ כא"א הגאון נ"י בנח"י סי' ס"ט בהא דסוטה (כ"ה) וכולם הסכימו שגם בכתובה אמרינן שכל ספק בפרעון הוא חייב ולדעתי זה ספיקא דדינא כמו בשומרין ויש לעיין בדברי הקצה"ח סי' ש"מ בהא שחידש בחיוב השבה בשומרין

[ה] ומהא דמהני מחילה בכתובה גם באמירה בעלמא כמו בכל חוב דעלמא וכמבואר בב"ש סי' ס"ו ס"ק ט' יש להעיר דאי נימא שאין החיוב חל כלל למפרע איך מהני מחילה בדבר שלא בא לעולם. והא דאשה מוכרת כתובתה כתב א"א הגאון נ"י בנח"י סי' ע"ה לתרץ דמשום מכירות שטרות מהני בכ"מ גם היכא שאין בידו להוציא בדיינים לכן מהני מכירה גם בכתובה והטעם הזה אינו שייך במחילה וכן לפי מש"כ דמשום שדבר שיש לו לאדם על תנאי יכול למכור גם קודם קיום התנאי יש לעיין במחילה הא המחילה גורמת שלא יבא החיוב לעולם לידי קיום התנאי

[ו] ולדעתי יש להעיר דגם אי נימא דחיוב הכתובה חל תיכף והמיתה או הגירושין המה רק זמה"פ: ג"כ י"ל דלא יועיל המכירה והמחילה וכמ"ש א"א הגאון נ"י בסי' ע"ה הא דמהני מכירת שטרות בתוך הזמן זה משום הכלל דזמן ממילא בא אבל אינו שייך זה אם הזמ"פ תלוי במעשה

[ז] ובאמת הא דאשה קודמת בכתובתה לבע"ח המאוחרין דבעל וטורפת מהלוקוחות שקנו מן הבעל נראה ברור דעיקר החיוב מהכתובה חל על הבעל תיכף דאל"כ מ"ש ממזונות דאין דין קדימה משום שהחיוב בא רק לאחר מותו ולדעתי העני' לא אדע איך יפרש הרא"ש את כל המקומות המבוארים בש"ס דכתובה גובית מלוקוחות ולדבריו בריש, פרק אעפ"י אין חיוב הכתובה על הבעל כלל קודם שתתאלמנה או שנתגרשה וגם נראה שאף על תנאי לא נתחייב דנוכל לומר דהתחייב למפרע

[ח] וראיתי בב"מ סי' ס"ו שהקשה לשיטת הרא"ש איך גובה ממשועבדים ותי' בקצרה דאף שהשעבוד אינו חל עד שתתאלמן מ"מ גובה ממשועבדים כמבואר בח"מ סי' ס"א סעי' ז' וסימן ס"ו סעי' ל"ה: ואנכי בעניי לא אבין דברי קדשו הא התם השעבוד חל מיד כמש"כ התומים בסי' ס"א ס"ק ד' אבל היכא שאינו חל השעבוד מיד בודאי אינה גובה ממשועבדים כמבואר באהע"ז צ"ג גבי מזונות ובטור שם סי' ק"ג וכמש"כ האבני מלואים סי' צ"ג דהא דתנן דאין מוציאין למזון האשה והבנות ממשועבדים זהו ממשעבדי דאחין ויורשין אבל מה שמכר בעצמו בחייו לא התחיל חיובם וממילא לא גבו והגר"א בח"מ סי' ס"א ס"ק כ"ה הביא ממזון בת אשתו זה ג"כ השעבוד חל תיכף כמו שהביא הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קס"ב וכן באכילת פירות וכל אלו חיובם על תנאי הוא כמו שיראה המעיין בח"מ סי' ס"א וסי' ס"ו הנ"ל אבל היכא דאינו חל החיוב גם בתנאי בודאי אינו גובה ממשועבדים וכן כתב המ"מ בפ"ח ה' ט' מהלכות זכיה דמה שכתובה גובה ממשועבדים משום דהחיוב חל מחיים ודברי הבית מאיר צע"ג בעיני

כו) וראיתי בהפלאה ריש פ' אע"פ שהביא את דברי הרא"ש שכתב דאין משעבד עצמו לחוב הכתובה אלא לכשתתאלמן או תתגרש והקשה על זה דהא באמת השעבוד הוא מיד דגובה מלקוחות משעת הנשואין כדאי' בכמה מקומות וכתב לפרש כונת הרא"ש דאף דהשעבוד חל על הבעל מיד בכ"ז אינו יכול לשעבד נכסים שיקנה אח"כ משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובכל חוב אמרינן דהשטר כגבוי דמי ולכן במה שמסר לו השטר כמאן דתפס דמי ובדשלב"ל דאי שמיט ואכל לא מפקינן מיניה אבל כתובה דאינה משתלמת רק לכשתתאלמנה או תתגרשה לא הוי כגבוי ולכן במסירת השטר לא מיחשב לתפיסה ולפי דבריו גם דעת הרא"ש דחיוב הכתובה חל תיכף על הנכסים שיש לו בעת הנשואין ולדעתי אי אמרינן דהחיוב חל על הבעל בכתובה תיכף כמו בכל חוב אין מקום לחלק לענין כגבוי בין חוב דעלמא לחוב דכתובה וכמש"כ הפ"י (בדף פ"א) דלמ"ד כגבוי דמי גם כתובה הוי כגבוי משום שהחיוב חל עליו תיכף והמיתה או הגירושין הוי רק כזמ"פ: ומהסוגיא דסוטה (כ"ה) מוכח דאין שום חילוק לענין כגבוי בין שטר דעלמא לשטר כתובה וכן נראה מכל דברי הפוסקים מהא שכתבו דבשטר אמרינן מיגו להוציא משום דכגבוי דמו וכתבו זה גם בכתובה

כז) [א] ומהא דמבואר באהע"ז סי' ס"ו סעי' א' דבכתובה מהני קנין משום דסתם קנין לכתיבה עומד מוכח ג"כ דהחיוב חל תיכף או שחל בתנאי דמעכשיו דאל"כ לא היה מועיל הקנין כלל והדרא סודרא למאריה והפלאה והב"מ כתבו דמה שמשני הגמ' ב"מ (צ"ד)