עין יצחק חלק א תיא

הבעל בלי שום תנאי אבל בארוסה אינו מתחייב כלל קודם המיתה ולכן לא ירית מידי ולפי זה לא נהיה מוכרחין להוכיח מהא דלא ירית מידי דהחיוב הוא על תנאי דאף שבנשואה החיוב בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין המה רק זמ"פ אבל בארוסה שאני דאין החיוב חל כלל עד המיתה ואחרי שאין לנו הכרע דהחיוב בנשואה הוא על תנאי א"כ נשאר לן ההוכחה מהא דס"ל ב"ש דכתובה כגבוי דמי דהחיוב הוא בלי שום תנאי וכמש"ל דקשה מאד לומר דהחיוב הוא על תנאי דא"כ למה הוי כגבוי הא יש ספק אם יתקיים התנאי ובכל ספק בקיום התנאי יד המקבל על התחתונה שבודאי אינו שייך לומר דכגבוי דמי

כא) והא דאיתא בכתובות (ק"י ע"ב) דמ"ד דכתובה דאורייתא לכן אזל בתר שעבודא ונותן לה ממעות המקום שנשא אותה וכמו שמפרש רש"י שם דבתר שעבוד אזלי כדין כל שטרי חוב ולכאורה נראה מזה דחיוב הכתובה חל תיכף אך באמת מזה אין שום ראיה דאף דנימא דעד הגירושין אינו חל שום חיוב מ"מ מחויב לתת לה ממעות המקום שנשא אותה דעל זה נשתעבד דבעת שיבא החיוב ישלם לה ממעות המקום שקיבל עליו החיוב ויש לעיין מש"כ הח"מ ס"ק כ"ז והב"ש ס"ק כ"ד באהע"ז סי' ק' ויש לעיין מה שהביא הרמ"א בסי' ק' סעי' ה' בשם הרשב"א דבנכסי צ"ב הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם והרשב"א בכתובות פ"א כתב דגם נכסי צ"ב אין להאשה לגבות עד שתתאלמן או תתגרש וקצרתי

כב) [א] ובאהע"ז סי' צ"ג סעי' כ"ב איתא דבהניח נשים רבות אעפ"י שנשאן זאח"ז נזונות בשוה שאין דין קדימה במזונות וזה דעת הראב"ד וגם הרמב"ם ס"ל כן כמש"כ שם הב"ש ס"ק מ"א והטעם דמשום דאין השעבוד מתחיל רק לאחר מיתה ובחייו לא נשתעבד כלל והאבני מלואים שם ס"ק כ"ז כתב דחיוב מזונות שהוא תנאי ב"ד אינו חל אלא אחר מותו ואינו דומה לכתובה שהחיוב תיכף משנשאה אלא שזמנו לפרוע אחר מותו או אחר הגירושין אבל תנאי ב"ד דמזונות אינו חל כלל אלא לאחר מותו ובאמת מבואר בטור אהע"ז סי' ק"ג דחיוב מזונות אינו אלא אחר מיתה ולכן בע"ח קודם לה ושם מבואר דחיוב כתובה חל תיכף ולכן גובית מלקוחות שקנו מן הבעל והאבני מלואים שם כתב הא דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם היינו ממשעבדי דאחין ויורשין דאילו מה ששיעבד בעצמו בחייו תיפוק לו דבחייו לא התחיל חיובם ולפי"ז מוכח בודאי דחיוב הכתובה מתחיל תיכף מהא דגובית מלקוחות שקנו בחיי הבעל אך מזה אין להוכיח רק שהחיוב מתחיל בחיי הבעל אבל יכול להיות שהחיוב הוא על תנאי וגם בחיוב על תנאי ג"כ גובית ממשעבדי כמש"ל בשם הריטב"א (ב"מ צ"ז) מש"כ בחיוב השומרין

[ב] הנה מכל המקומות שהבאתי נראה ברור דחיוב הכתובה מתחיל תיכף ולא כדברי הפ"י בכתובות (מ"ג) אשר כתב דעד המיתה או הגירושין לא התחיל החיוב כלל ואף לדברי הפ"י יש לחלק בין ארוסה לנשואה כמש"ל

[ג] ואם החיוב הוא רק על תנאי אין לנו הכרע רק ממה שאמרו בכתובות (מ"ג) דאינו חייב בקבורת ארוסה משום דלא ירית מידי ונראה מזה דהחיוב הוא על תנאי ולכן במתה לא נתקיים התנאי ואינו יורש מאומה ממנה ואז היה החיוב בלא שום תנאי היה יורש אותה במה שנפטר מחובו אשר היה חייב לה מתחילת האירוסין אבל אם נחלק בין ארוסה לנשואה אין לנו הכרע דגם בנשואה החיוב הוא על תנאי ואדרבא יש לנו הכרע מהא דאמרו דכתובה כגבוי דמי ונראה דהחיוב בלי שום תנאי וכמש"ל

כג) [א] והא דכתובות (מ"ג) לר"י אם בגרה קודם הנשואין נפקע זכות האב משום דמחלה לבעלה כתובתה הראשונה ולפי דברי ההפלאה גם לרבנן זוכה האב משעת האירוסין ורק במחלה לבעלה נפקע זכות האב וכתבתי להוכיח מזה דהחיוב הוא על תנאי דאי היה החיוב בלי שום תנאי לא היתה יכולה למחול ולהפסיד זכות האב הנה כתבתי זה עפ"י שיטת הריטב"א דחיוב השומרין הוא על תנאי אף למ"ד דשומר משעת משיכה משתעבד. והתוס' והרא"ש ריש פרק אעפ"י מדמין חיוב הכתובה לחיוב השומרין כמו שאביא להלן אבל כמה פוסקים לא ס"ל כהריטב"א ודעתם דאם נכסי שומר משעת משיכה משתעבד החיוב עליו תיכף בלי שום תנאי וכמו שנראה מהנ"י ב"מ (צ"ז) והכ"מ המובא בקצה"ח סימן שמ"א ומהש"ך סי' שמ"א ס"ק ו' ואליבא דידהו אין לנו לומר גם בכתובה דיהיה החיוב על תנאי ואם אמרינן דהחיוב מתחיל תיכף מהנשואין הוא בלי שום תנאי והוי כמו כל חוב דחל החיוב גם קודם זמ"פ

[ב] ומה שיכולה למחול ולהפסיד זכות האב כתב הרא"ש בפ"ד סי' ד' די"ל דתקנתא דרבנן בעלמא היא מה שזוכה בה כיון דאין הגבי' ברשותו ולא תקינו רבנן אלא כשלא מחלה בתו או דלמא טעמא דר"י דאמר דלית לו זכיה לאביה לא משום דמחלה לזכי' קמא לשעבודו אלא משום דלא תקינו לו רבנן זכיה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי ולפי"ז שפיר יכולה למחול גם אי נימא דהחיוב בלי תנאי דחכמים לא תיקנו רק היכא דלא מחלה מקודם ומה שזוכה משעת האירוסין זה רק תקנת חכמים ומתחילה תיקנו דתוכל למחול ולהלן אבאר קצת כוונת הרא"ש ומה שכתב הרא"ש לתרץ אליבא דר"י י"ל כן גם אליבא דרבנן לפי דברי ההפלאה דחכמים תקנו רק היכא שאינה מוחלת לשעבוד הראשון אבל לא תקנו היכא שמחלה לו קודם הנשואין ולפי זה אין הכרע גם מכאן דחיוב הכתובה הוא על תנאי וגם אם יהיה החיוב בלי שום תנאי רק כמו כל חוב דעלמא תוכל ג"כ למחול כדברי הרא"ש

כד) ומה שהבאתי למעלה מכתובות (נ"ב) מה שס"ל לר"י דהדירה אינה נפדית משום דאזל בתר בסוף והוכחתי מזה דחיובי התנאי כתובה המה כשאר תנאים דעלמא שאינו מתחייב עד קיומם ולא קודם והחיוב חל עליו למפרע רק בעת שנשבית ומקודם לא היה עליו שום חיוב ולכן יכול להפקיע חיובו מקודם שנשבית אבל אם היינו אומרין דהתחייב מקודם בלי שום תנאי לא היה נפטר מפדיונה ע"י הנדר כמו שאינו יכול למפטר נפשו מפדיונה בהשלשת גט וכתובה די"ל פשוט דאף שהתחייב בלי תנאי והחיוב מהפדיון מוטל עליו מקודם בלי שום תנאי והשביה הוא רק זה"פ לחיובו כמו בשומר שמשעת משיכה נתחייב לשלם אם יארע איזה אונס ואליבא הסוברין דחיובו בלי שום תנאי מ"מ יכול למפטר נפשו בהדירה משום דבעת הנשואין התחייב מקודם רק על תנאי המוטל על האשה לקיים להנשא לו לאשה או לשוב למדינסה וחיובו למפרע רק אם תקיים האשה את התנאי המוטל עליה וכיון שהדירה ואינה יכולה לקיים התנאי ממילא נפטר מחיובו וגרם בהנדר שלא תוכל לקיים תנאה ואינו דומה למשליש גיטה וכתובתה דבידה לקיים תנאה ור"א ס"ל דאזלינן בתר מעיקרא דכיון שהיתה בידה לקיים התנאי בעת הנשואין לא אכפית לן מה שאינה מקיימת עתה ומר"א ראי' ברורה דכל החיובים חל על הבעל תיכף בלי שום תנאי והשביה הוא רק זמה"פ לחיובו. ואז היה לר"א החיוב רק על תנאי היינו רק בשעה שנשבית היה מתחייב למפרע אבל מקודם שנשבית לא היה עליו חיוב בפועל למה אזיל בתר מעיקרא דהא עד השביה לא בא החיוב בפועל ובעת חלות החיוב בפועל ע"י קיום התנאי בלתי אפשר להאשה לקיים תנאה להנשא לו או לשוב למדינתה ומה מועיל מה שהיתה יכולה לקיים תנאה קודם שבא החיוב בפועל ויש לעיין מ"ש התנאי כתובה דפדיון מהתנאי כתובה דמזונות וכתובת בנ"ד דאינו חל החיוב רק