עין יצחק חלק א תי

שום חיוב א"כ למה זכה בהן האב הא בעת חלות החיוב נפקע רשותו לגמרי ואין שייך לומר דמשעת האירוסין זכה בהן האב מה שהבעל לא התחייב כלל אלא ודאי דהחיוב חל על הבעל תיכף בעת האירוסין והגירושין הוא רק זמ"פ או קיום התנאי שהתחייב למפרע ושפיר זכה בהן האב במקום דלא מחלה בעת הנשואין את הכתובה דשעת האירוסין וגם אחר הנשואין לא נפקע החיוב הראשון משעת האירוסין הא גובית את כתובתה הראשונה ולא נשתנה החיוב קודם קיום התנאי ולדברי ההפלאה דהיכא דלא מחלה בעת הנשואין את הכתובה דשעת האירוסין דזכה בה האב וא"כ גם לענין גביה ממשעבדי תגבה מזמן האירוסין אליבא דרבנן והא דאמר רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין ולפי דברי הרשב"א בתוס' שם ד"ה מגבא מאימת גביא וכו' דאליבא דרבנן בעי זה דוקא היכא דמחלה הכתובה דאירוסין וכמש"כ רש"י בד"ה אחד זה כו' אבל במקום דלא מחלה הכתובה דאירוסין גביה ממשעבדי מזמן האירוסין לפי דברי ההפלאה דהחיוב חל על הבעל משעת האירוסין אליבא דרבנן

יח) [א] וראיתי בפ"י בכתובות שם בד"ה גמ' ר"י אומר כו' שכתב מדמהדרינן אטעמא דר"י אלמא דטעמא דרבנן פשיטא לן וע"כ צריך לומר דהא דפשיטא לן טפי טעמא דרבנן משום דכתובה לאו למלוה דמי ולא למתנה דמי כיון שלא ניתן לגבות כלל מחיים אלא לכשתתאלמון או תתגרש ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכיה משע"ב משא"כ הכא דעיקר זכיה לא שייך אלא לבתר הכי ושפתי קדשו ברור מללו דאין החיוב חל על הבעל כלל קודם שנתאלמנה או נתגרשה ודעתו הגדולה בפשיטות לא כדעת ההפלאה ולדעתו אין אליבא דרבנן להאב זכיה בכתובתה אף היכא שלא מחלה בשעת הנשואין כתובתה הראשונה וכן הקשה בד"ה רש"י ומגבי מאימת גביא כו' דאליבא דר"י דמשעת אירוסין זכה האב איך יכולה למחול בשעת הנשואין ולהפסיד זכות האב וגם הרא"ש הקשה זה שם סי' ד'. ולדברי ההפלאה יש להקשות זה גם אליבא

דרבנן

[ב] ולפי מה שכתבתי למעלה דכל חיוב דכתובה הוא על תנאי כמו החיוב דשומרין למ"ד דמשעת משיכה נשתעבדו לפי דברי הריטב"א המובא למעלה בודאי י"ל דגם בכתובה יזכה האב תיכף בעת האירוסין הא בעת המיתה או הגירושין אתחייב הבעל למפרע ודמי זה למש"כ הפ"י שם דאם נותן לה אדם מתנה בשטר בעודה נערה דזכי בה האב אע"ג דלא מטי לידה אלא בתר נשואין וכדקתני מעשה ידיה ומציאתה אעפ"י שלא גבתה הרי הן של אחין. ואפילו אם מתה ג"כ זוכה האב דחשבינן זה כאילו עמד בדין וכמש"כ שם הפ"י ובעת המיתה איגלאי מילתא למפרע דזכי האב בכתובתה מעת האירוסין והא דיכולה למחול ולהפסיד זכות האב זה כמו בטבחוה בשבת דנפקע החיוב הראשון קודם קיום התנאי וגם כאן במה שנישאת ומתחייב הבעל כתובה מחמת הנשואין ואף אם לא היה לארוסה כתובה היה מחוייב לתת לה מחמת הנשואין וא"כ בעת הנשואין בא חיוב חדש אשר מבטל החיוב הראשון וקודם קיום התנאי לא זכה האב כלל ושפיר יכולה למחול ולעשות שיהיה נפקע החיוב הראשון בעת חלות התנאי ואם היה חיוב הכתובה בשעת האירוסין על הבעל בלי שום תנאי והמיתה או הגירושין הוא רק זמ"פ בודאי לא היתה יכולה למחול ולהפסיד לאביה מה שזכה משעת האירוסין. אבל כיון שהחיוב אינו אלא על תנאי בודאי יכולה למחול קודם קיום התנאי והבעל לא התחייב לה רק בתנאי שאם לא יגרשנה קודם הנשואין ובעת הנשואין יחול עליו חיוב חדש והאב לא זכה כלל קודם קיום התנאי והחיוב דשעת הנשואין מפקיע את החיוב דשעת האירוסין שהי' על תנאי ודמי למש"כ השמ"ק בהא דטבחוה דחיוב הטביחה מפקיע קודם קיום התנאי את החיוב הראשון ולפי דברי ההפלאה ג"כ אתי שפיר מה דלא היו מהדרים לפרש טעמא דרבנן: דהיכא דאינה מוחלת בעת הנשואין את הכתובה דשעת האירוסין גם לרבנן זוכה האב כמו אליבא דר"י ובמקום שמוחלת הדבר פשוט מסברא דקודם קיום התנאי אין להאב שום זכייה ויכולה להפקיע זכותו אבל לר"י הצריכו לפרש טעמו מה שס"ל דאם לא בגרה דזכה בהן האב אף היכא שמחלה קודם קיום התנאי ונפקע זכות האב דלכאורה גם אליבא דידיה לא היה להאב לזכות בהכתובה שיתחייב הבעל רק לבתר הנשואין וחיוב דאירוסין נתבטל ותירצו דהואיל וברשותו נכתבין ובזה פליג על רבנן וסובר דאב זוכה בכל דבר שבא לבתו בעודה ברשותו, ואף שהחיוב אינו חל כלל קודם הנשואין מ"מ זכה אחרי שזמן קבלת החיוב היה ברשותו וזה רבותא גדולה אשר היה להגמ' לאשמועינן זה מפורש

יט) [א] ואולי י"ל דלא תוכל האשה למחול לבעלה את הכתובה דשעת האירוסין אף קודם קיום התנאי ולהפסיד לאביה דמשום שבכל תנאי דמעכשיו אין בידי שניהם לבטל המעשה גם קודם קיום התנאי וכמו שהאריך הגט מקושר בסג"ר אות רל"ד ובתנאי המתקיים בע"כ כתב הר"ן ס"פ מי שאחזו דאינם יכולין שניהם לבטל המעשה קודם קיום התנאי וכאן התנאי דאם ימות מתקיים בע"כ וביותר י"ל דאין להאשה לבטל המעשה מחיוב הבעל לגבי אביה. דאין אחד יכול למחול השייך לחבירו, וא"כ איך תוכל למחול לבעלה את הכתובה דשעת האירוסין מה שהתחייב לאביה מעכשיו

[ב] אבל באמת במה שאינה רוצית לגבות את כתובתה דשעת אירוסין וגובית את הכתובה דשעת הנשואין לא מקרי זה ביטל המעשה ורק היא גורמת בזה דלא יתקיים התנאי מה שהתחייב לאביה בשעת אירוסין. דעיקר חיובו היה על תנאי דאם ימות או יגרשנה יהיה מחויב למפרע והיה החיוב מוטל עליו רק אם לא ישתנה החיוב הראשון אבל אם יבא חיוב חדש בעת קיום התנאי ממילא נפטר מחיובו לגבי האב ועל זה האופן לא התחייב אליו ואם האשה רוצית להשאיר חיובו הראשון בתקפו הרשות בידה אבל אם רוצית שיקבל הבעל עליו בעת הנשואין החיוב מה שחייבוהו חכמים עתה מחדש יכולה בודאי לעשות זאת ולגרום שלא יתקיים התנאי הראשון מה שהיה להבעל עם אביה ודמי ממש להא דטבחוה בשבת דהיורשים עושים שלא יתקיים התנאי מה שהיה לאביהם עם המשאיל דע"י הטביחה בא חיוב חדש מה שלא היה נכלל בהתנאי עם אביהם וגם כאן החיוב מאחר הנשואין מפקיע ממילא את החיוב דשעת האירוסין ובעת קיום התנאי חל על הבעל חיוב חדש שאין האב זכות בו

כ) [א] ומה שכתב הפ"י דעד שנתאלמנה או נתגרשה אין הבעל מתחייב כלל בכתובה לכאורה סותר את דבריו בד' (פ"א) אשר הביא ראיה מהא דס"ל לב"ש דכתובה כגבוי דמו דכתובה הוי ככל חוב קודם שהגיע הזמ"פ והבעל התחייב מעת הנשואין

[ב] אמנם באמת י"ל דהפ"י לא כתב זה רק בארוסה וכמו שכתב שם דבארוסה לא תיקנו כתובה רק כשתתאלמן או תתגרש ומקודם לא התחייב בעל כלל ומתרץ בזה את דברי הרמב"ם אשר סובר דכתובת אשה ארוסה אינה גובית ממשעבדי דמשום דבארוסה לא השתעבד כלל קודם שמת או שגירשה כמו שיראה המעיין בפ"י (בד' מ"ד) אבל בנשואה מתחייב תיכף והמיתה או הגירושין המה רק זמ"פ או קיום התנאי ואם נחלק בין ארוסה לנשואה י"ל דלכן באשתו ארוסה אינו מחויב בקבורתה דמשום דלא ירית מידי דאף דבנשואה התחייב