עין יצחק חלק א תט

טז

) [א] וכן נראה לענ"ד להביא ראיה דחיוב הכתובה חל על הבעל גם קודם הגירושין מהא שכתב הש"ך בח"מ סי' פ"ו ס"ק י"א דשעבודא דר"נ יש גם בכתובה ואי נימא דאינו חל קודם הגירושין החיוב כלל איך שייך לומר דיהיה מחויב מדר"נ מה שאינו חייב כעת כלל. ואף לשיטת הסוברין שהביא שם דליתא בכתובה שעבודא דר"נ אין ראיה דסברי דהחיוב אינו חל על הבעל קודם הגירושין ובפירוש כתבו הטעם משום דיכול להיות שלא יבא לידי גוביינא ואף שהחיוב חל על הבעל מ"מ אינו משועבד מדר' נתן דהתורה לא אמרה ונתן לאשר אשם לו רק במקום שיבא לידי גוביינא בודאי

[ב] וביותר יש להעיר דהר"ן סבר דמעמ"ש תיקנו גם בכתובה כמו שהביא הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ס"ק א' ובשעבודא דר"נ סבר דליתא בכתובה ולכאורה י"ל דשעבודא דר"נ עדיף ממעמ"ש ואם במעמ"ש תיקנו בכתובה כש"כ שיהיה שעבודא דר"נ בכתובה אלא ודאי דהר"ן לטעמו דסבר בסוף כתובות דשטרות לאו בני גוביינא נינהו ומדין תורה אין בידי המלוה לגבות מהם ורק התורה הטילה חובה על הלוה לשלם להמלוה מהמלוה שלו מהא דכתיב ונתן לאשר אשם לו א"כ לא הטילה התורה החיוב עליו רק דוקא במקום שהוא יהיה מחויב לשלם בודאי אבל לא היכא שאפשר להיות כי לא יצטרך לעולם לשלם להמלוה שלו כמו בכתובה דאפשר שלא יבוא לידי גוביינא לעולם והוי זה כמו דאי' בסוטה (כ"ט) דאמר רב גידל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא לא יאכל הא ספק יאכל וא"כ כיון דכתיב ונתן דוקא במקום שהחיוב לתת עלי' בתורת ודאי: אבל לא במקום שיש ספק אם יצטרך ליתן והחוות דעת בבית הספק הביא הרבה מקומות דכל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק ומדברי הר"ן דסבר דבכתובה אי' מעמ"ש נראה דעתו דחוב הכתובה חל תיכף בעת הנשואין בלי שום תנאי כמש"ל ובכ"ז סובר דליתא שעבודא דר"נ בכתובה משום דהחוב אינו ברור וא"כ אין מדברי הר"ן ראיה דחוב הכתובה אינו חל על הבעל כלל קודם הגירושין אבל מדברי הש"ך ראיה ברורה דחוב הכתובה חל תיכף קודם הגירושין ואף שהחוב אינו ברור דלמא לא יבא לידי גוביינא מ"מ הטילה התורה החובה עליו לשלם לאשר אשם לו ולא דמי להא דרב גידל בסוטה המובא למעלה דהתם הספק בעיקר הדבר אבל הכא בעיקר החוב אין שום ספק דנתחייב בכל אופן שבעולם. רק אם היא תמות קודם לא יהיה מחויב לשלם משום שעוד לא הגיע הזמ"פ

[ג] ואם חוב הכתובה על תנאי יש לדון ג"כ דיהיה שעבודא דר"נ משום דבעת הגירושין יחול החיוב למפרע וכמו שכתב הריטב"א המובא לעיל דבחיוב על תנאי גובה מלקוחות כן בחוב על תנאי משתעבד מדר"נ. והקצה"ח בסי' פ"ו ס"ק ד' כתב דהשומר מחויב מדר"נ אליבא הפוסקים הסוברים דשומר משעת משיכה משתעבד. ולשיטת הריטב"א וכן לשיטת הרמב"ם דפסק בטבחוה בשבת דפטור אף למ"ד דמשעת משיכה אתחייב זה על תנאי וכמו שהאריך הקצה"ח בסי' שמ"א אלמא בחיוב על תנאי משתעבד מדר"נ וא"כ אין מדברי הש"ך ראיה רק דלא אמרינן שחוב הכתובה אינו חל כלל קודם הגירושין אבל מדבריו מוכח דחוב הכתובה הוא על תנאי ואם מת הבעל או גירשה מתחייב למפרע

יז) [א] ובכתובות (מ"ג ע"ב) איתא השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה. כתובתה שלה ר"י אומר הראשונה של אב ואמרו מ"ט דר"י הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב ומוכח מזה דחיוב הכתובה חל על הבעל תיכף בעת הנשואין או בעת האירוסין למ"ד דיש לארוסה כתובה ולכן שפיר זכה בהן האב דאתחייב הבעל הכתובה בשעת שהיה להאב זכיה ונתחייב להאב אבל אי נימא דאין החיוב חל על הבעל כלל קודם הגירושין או המיתה בודאי לא היה לר"י להאב זכיה אשר החיוב אינו חל על הבעל כלל קודם הגירושין ובנישאת בנתיים נפקע רשות האב לגמרי אמנם מה שס"ל לחכמים שם דגם הראשונה שלה ולא של האב נראה לכאורה דחיוב הכתובה בא רק בעת המיתה או הגירושין ומקודם אינו חל שום חיוב גם בתנאי על הבעל. דאי נימא דאתחייב למפרע בתנאי למה לא יזכה האב הא בעת שהתחייב היה שייך הכתובה להאב אך י"ל דחכמים סברי דבתר גוביינא אזלינן ובעת הנשואין מחלה להבעל את כתובתה שהיה לה מעת האירוסין וכמו שכתב שם רש"י ד"ה אחד זה כו' דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשעת הכתובה אבל היכא דלא מחלה לשעבודא אמרינן דהיה החיוב משעת הנישואין למפרע

[ב] ולענ"ד יש לפרש קושיית רבא שם מה שהקשה על רבה ורב יוסף משום דסבר דחיוב הכתובה הוא על תנאי ולכן הקשה מהא דמודה ר"י במארס את בתו קטנה ובגרה ואח"כ נישאת שאין לאביה רשות בה אמאי ה"נ לימא הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב וכיון שהחיוב הוא על תנאי דאם גירשה הוא מחויב למפרע מעת האירוסין ולכן באם בגרה קודם הנשואין נפקע רשות האב קודם קיום התנאי ובעת הגירושין אין להאב רשות בהן. והוי זה כמו בטבחוה בשבת דפטור אף למ"ד דמשעת משיכה נשתעבד דמשום שחיוב חדש בא בעת הטביחה ונפקע החיוב דשאלה קודם קיום התנאי וא"כ גם בנישאת נפקע רשות האב ובעת הגירושין נפקע החיוב הראשון וחיוב חדש מהנשואין בא קודם קיום התנאי מהחיוב בעת האירוסין. ומתרץ דלכן לר"י הראשונה של אב הואיל וברשותו נכתבין ואף דבשעת הנשואין נפקע החיוב הראשון מ"מ לא נפקע רשות האב אשר זכה כל מה שנעשה ברשותו אף שהחיוב אינו חל רק לאחר שיצאה מרשותו ולפי תירוץ הגמ' הואיל וברשותו נכתבין י"ל דסבר ר"י דחיוב הכתובה אינו חל כלל מקודם שנתגרשה ובכ"ז זכה בהן האב משום דהחיוב נעשה ברשותו ואינו משגיח על חלות החיוב רק על קבלת החיוב: ויש לעיין בשמ"ק שם וברא"ש פ"ד סי' ד' מש"כ לפרש טעמא דר"י שמצריך שיהיה נכתב דוקא ברשותו

[ג] וראיתי בהפלאה שם בד"ה בגמ' ומגבי מאימת גביה כו' שכתב היכא דכתב לה בשעת אירוסין ולא ביטל השני את הראשון כיון שהוסיף לה י"ל נמי לגבי אב דאע"ג דפליגי רבנן על ר"י היינו כשמחלה החיוב דשעת אירוסין בעת הנשואין אבל היכא דלא מחלה לגבי עצמה ה"נ לא הפסיד האב את כחו וכי היכא דמשמע דמודו רבנן במארס את בתו ובגרה ואח"כ גירשה דהכתובה לאב דהא לא פליגי אלא בנישאת והטעם כיון דלא מחלה זכה כבר האב משעת האירוסין ומדייק זה מלשון המשנה מה שאמרו אם משהשיאה אין לאביה רשות בה דהכי קאמר אם היא רוצה לגבות משהשיאה אין לאביה רשות בה אבל אם היא רוצה לגבות מזמן האירוסין מודו רבנן דהוי של אב: ולפי דברי ההפלאה נראה ברור דחיוב הכתובה חל גם קודם המיתה או הגירושין הא רבנן אינם סוברין להסברא דהואיל וברשותו הם נכתבים. דהא במארס את בתו ובגרה ואח"כ גירשה אינו שייך הטעם לומר הואיל וברשותו הם נכתבין הא מיירי שם כל הסוגיא בדלא כתב לה כתובה ויש לה מתקנתא דרבנן כמו שמפרש שם ההפלאה וכמו שיראה המעיין שם והיכא דמחויב רק בתקנתא דרבנן ולא התחייב בעצמו לא אזיל גם ר"י בתר שעת החיוב מתקנתא דרבנן כמש"כ השמ"ק שם ובאמת זה מוכח מקנס דאם בגרה קודם שעמד בדין דקנסה לעצמה ונראה דאזלינן בתר חלות החיוב בפועל וע"כ הטעם דהואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב ואי נימא דקודם הגירושין כלל וכלל אינו חל על הבעל