עין יצחק חלק א תח

להלן ב"ה מדברי הריטב"א (ב"מ צ"ז) דבחיוב על תנאי אין לדון לא"י אם פרעתי

יא) [א] וכן יש להוכיח דעיקר החיוב מהכתובה בא עליו תיכף מהא דקיי"ל באהע"ז ק"ב דאשה קודמת בכתובתה לבע"ח המאוחרין וכן שטורפת מלקוחות כדאי' בש"ס בכמה מקומות ובאהע"ז סי' ק' ואפילו אם מכר טרם שנתגרשה כדאי' בכתובות (צ"ה ע"א) וכמו שכתב הגר"א זצ"ל בח"מ סי' ק"ד ס"ק ג' והביא הא דערכין (כ"ג ע"א). ואי נימא דעיקר הכתובה חל על הבעל דוקא בעת הגירושין בודאי לא היה להאשה דין קדימה ולטרוף מלקוחות שקנו קודם שנתאלמנה או נתגרשה והיה דין הכתובה כמו מזונות שאין להאשה דין קדימה דמשום שהחיוב אינו חל על הבעל בחייו כמבואר באהע"ז סי' צ"ג סעי' כ"ב ולהלן אדבר מזה: אלא ודאי דעיקר החיוב בא בעת הנשואין והוי זה כחוב בתוך זמן דיש דין קדימה היכא שזמן מהחיוב קודם לבע"ח אחר

[ב] אבל גם אי נימא דהחיוב על תנאי ג"כ אתי שפיר מה שיש לחוב הכתובה דין קדימה וטורפת מלקוחות מהא שכתב הכ"מ ומובא בקצה"ח סי' שמ"א וכן לפי דברי הריטב"א (ב"מ צ"ז) הנ"ל נראה דחיוב על תנאי טורף מיורשין וממשועבדים דאמרינן איגלאי מילתא למפרע דהחיוב היה חל עליו ומפורש כתב כן הריטב"א בשמ"ק (ב"מ צ"ז) דנ"מ למכר נכסים בנתיים דטורף המפקיד משום דהשומר התחייב על תנאי ואגלאי מלתא למפרע וכן נראה מח"מ סי' ס"א סעי' ז' וסי' ס"ו סעי' ל"ה כמו שיראה המעיין שם וא"כ אין מזה ראיה רק דלא אמרינן שעיקר החוב חל רק בעת הגירושין ולמפרע אינו חל כלל גם על תנאי

יב) [א] וכן נראה דעיקר חיוב הכתובה חל תיכף מהא שכתב המהרי"ט בפשיטות בכתובות בהסוגיא דפ"פ דבספק אם הופקעה הכתובה הוי לו כא"י אם פרעתי דבודאי מוכרחין אנחנו לומר דהחיוב בא עליו תומ"י דאי נימא דעיקר החיוב בא רק לאחר כן בודאי לא נוכל לדון בכתובה לא"י אם פרעתי רק לא"י אם נתחייבתי וכמו שכתב הנ"י בב"מ פרק השואל בשאלה חצי היום ושכרה חצי יום דלמ"ד משעת פשיעה נשתעבד הוי זה כא"י אם נתחייבתי. והריטב"א בשמ"ק ב"מ כתב מפורש דאף אם משעת משיכה משתעבד והוי זה על תנאי ומ"מ הוי זה רק כא"י אם נתחייבתי א"כ מוכח מדברי המהרי"ט דחיוב הכתובה חל תיכף בעת הנשואין בלי שום תנאי דאל"כ לא הי' לחייב בכתובה בא"י אם פרעתי היכא דהספק נולד קודם המיתה או הגירושין ויש לעיין הרבה בדברי הקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד' מש"כ לפלפל בדברי הריטב"א הנ"ל דכל זמן שהדבר הוא בעין אין על השומר שום חיוב ואף למ"ד דמשעת משיכה אתחייב ולכן לא הוי בשומרין חזקת חיוב לחייבם בא"י אם פרעתי ויש לדון זה גם בכתובה וא"כ מוכח מדברי המהרי"ט הנ"ל דחוב הכתובה על הבעל חל בעת הנשואין בלי שום תנאי ולכן שייך בזה לומר בא"י אם פרעתי שיהיה חייב כמו בכל חוב

[ב] וראיתי בתומים סי' ע"ה ס"ק כ"ב שכתב בקצרה דלכן לא הקשו בתוס' סוטה (כ"ה ע"ב) ד"ה ב"ה אומרים דיהיה חייב משום א"י אם פרעתי דבכתובה אינו ברור החיוב ולכן אינו שייך לדון בזה לא"י אם פרעתי וזהו שלא כדברי המהרי"ט. וא"א הג' נ"י כתב בספרו נח"י סי' ס"ט ב' לתרץ התוס' סוטה דביורשין אינו שייך לדון לא"י אם פרעתי ולפי"ז אין ראי' מד' התוס' דבכתובה לא מתחייב עד שעת המיתה או הגירושין אבל לדברי הריטב"א ב"מ (צ"ז) נראה ברור דבחיוב על תנאי אין אנו דנין לא"י אם פרעתי וא"כ גם בכתובה כן שהחיוב על תנאי כמו שכתבתי למעלה. ובאמת מוכח זה מהא דאינו מחויב בקבורת ארוסה דמשום דלא ירית מידי ולכן דברי המהרי"ט צע"ג במה שכתב בפשיטות דגם בכתובה חייב הבעל בטוען א"י אם פרעתי

יג) וכן יש להוכיח דעיקר חיוב הכתובה חל על הבעל תומ"י שהתחייב בעת הנשואין על תנאי שבעת המיתה או הגירושין יהי' מחויב למפרע מהא שכתב כא"א הגאון נ"י בספרו נח"י סי' ע"ה אות כ' ענף ח' דמה שאשה תוכל למכור כתובתה אף דמקרי זה ממון שא"י להוציאו בדיינים בעת המכירה משום דתקנו מכירות שטרות בכו"מ אף שאינו יכול להוציא בדיינים ואח"כ כתב דמשום זה תוכל למכור כתובתה משום דאמרינן איגלאי מלתא למפרע דשלה היתה מקודם וא"כ מוכח גם מזה דעיקר החיוב חל בעת הנשואין והמיתה או הגירושין הוי זה כקיום התנאי. ובב"ק (פ"ח) אמר רבא הלכתא טובת הנאה לאשה נראה דגם לרבא תוכל למכור הכתובה וא"כ מוכח דסבר בכתובות (פ"א) דחיוב הכתובה הוא על תנאי ומפשטות לשון הפ"י שם נראה דלרבא אין החיוב חל כלל אף בתנאי טרם המיתה או הגירושין

יד) ולענ"ד יש להוכיח מהא דסובר הר"ן המובא בש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק א' דגם בכתובה יש בו דין דמעמ"ש. נראה דעיקר חיוב הכתובה חל תיכף בלי שום תנאי הא בדבר שלא יקנה לו עד קיום התנאי בודאי לא אמרינן דיועיל מעמ"ש ולא שייך לדון בזה דיהיה אח"כ איגלאי מלתא למפרע הא כיון דמעמ"ש הוי הלכתא בלא טעמא בודאי לא תיקנו בדבר שיש ספק אם יזכה בהדבר. ואף להסוברין דבכתובה לא תיקנו מעמ"ש זהו משום ספק אם יצטרך הבעל לשלם לה ואף שהחיוב חל עליו ובכ"ז לא תיקנו היכא שאפשר שלא יבא הדבר לידי גוביינא אבל היכא דמת הבעל או גירשה אמרינן דהי' מחויב לשלם לה בעת המעמ"ש משום שהיה החיוב ברור בלי תנאי אבל אם הי' החיוב רק על תנאי לא הי' הדין דמעמ"ש כיון שלא הי' מחויב אז כלל ויש לעיין בקצה"ח סימן קכ"ו ס"ק י"ג

טו) [א] וכן יש להוכיח דחיוב הכתובה חל תיכף ולא בשעת המיתה או הגירושין. מהא שכתב כא"א הגאון נ"י בנח"י סי' ע"ז אות ב' לדון בארוכה דאי נימא נכסי שומר משעת פשיעה משתעבד אין חל חיוב על הערב בשומרין ולפי"ז בודאי מוכרחין אנחנו לומר דחיוב הכתובה חל תיכף דאל"כ למה אמרו בב"ב (קע"ד) דערב דכתובה לא משתעבד משום דמצוה קעביד ולא מידי חסרה הא בלא זה ג"כ לא היה לו להתחייב משום דאין החיוב בא רק לאחר זמן אלא ודאי דגם בכתובה בא החיוב תיכף והמיתה או הגירושין נקבעין רק לזמה"פ ויש לעיין במה שמביא שם בשם האו"ת בסי' קל"א ס"ק ט' דהעיר דלמה ערב דכתובה משתעבד הא חיובו על תנאי וכא"א הגאון נ"י מסיק דגם בחיוב על תנאי מועיל ערבות ואכמ"ל יותר בזה

[ב] ורק הנני להעיר דלפי שהביא כא"א הגאון נ"י מהרמב"ן והנ"י דאף שסוברין דשומר משעת פשיעה משתעבד מ"מ סוברין דיש דין ערבות בשומרים. י"ל דלמדו זה מהא דנראה בב"ב (קע"ד) בבריה דמשה בר עצרי דאבא לגבי בריה משתעבד בערבות דכתובה ולאו דוקא קבלן וגם רבא סבר כן התם במאי דפריך לאביי והא ידירנה הנאה תנן ולפי דברי הפ"י בכתובות פ"א אינו חל אליבא דרבא חיוב דכתובה רק בשעת גירושין וכפי הנראה מפשטות לשונו דלרבא אין החיוב מקודם גם בתנאי ומ"מ מועיל ערבות גם אליבא דידיה אלמא דמהני ערבות גם במקום דהחיוב בא לאח"ז וגם לאביי מוכח מהא דאינו מחויב בקבורת ארוסה דהחיוב הוא על תנאי כמש"כ למעלה. א"כ מוכח מהא דבריה דמשה בר עצרי דערבות מהני בחיוב על תנאי ואולי י"ל גם בזה דאבא לגבי בריה שאני דבאב אין אסמכתא וקצרתי בזה: