עין יצחק חלק א תו

דכיון שיכולה האשה להשביע להבע"ח שבאמת מגיע להם המעות מבעלה וכדאי' בח"מ פ"ב סעי' ב' דאף בשטר שיש בו נאמנות לא יפרע אלא בשבועה שישבע להבע"ח המאוחר וא"כ הוי זה כדאי' בח"מ סי' ר"צ המובא למעלה דבמקום שיש ספק באמיתת טענת התובע אין להאפוטרופוס לחוב להיתומים ולחייבם בדין הנה זה היה שייך באם היתה גרושה כדין והבעל היה חייב לשלם לה כתובתה אבל בנ"ד שאינה מתגרשת מהבעל ולכן הוי דינה כמו אשה שיושבת תחת בעלה דאין על הבע"ח של הבעל לישבע לה כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. ויש לעיין באהע"ז בט"ז סי' צ"ג ס"ק א'

ה) ולענ"ד יש לחקור אם אינו חייב הבעל מן הדין לשלם לה כתובתה היכא שעושה איזה מעשה לאסור האשה עליו ותהיה מוכרחת לקבל ממנו גט ומתחילה עלינו לבאר מתי חל על הבעל חיוב הכתובה. אם בעת הנשואין ורק זמן פרעון הוא בעת מיתה או גירושין או דאינו חל עליו עיקר החיוב רק בשעת מיתה או גירושין ולא קודם לזה וכעין זה מצינו פלוגתא גבי שומרים מתי נתחייב השומר אם שעת משיכה או בעת פשיעה ולמ"ד דמשעת משיכה חל עליו תיכף החיוב ורק שהחיוב בפועל בא בעת הפשיעה ולמ"ד מעת הפשיעה לא נתחייב מקודם מאומה ובקצה"ח בסי' שמ"א השיג על דברי הכ"מ שמפרש דמ"ד משעת פשיעה מ"מ חייב למפרע מעת המשיכה דהוי זה כמו תנאי. והקצה"ח פליג ע"ז והעלה דלמ"ד משעת פשיעה לא היה עליו מתחילה שום חיוב ולא הוי זה גם כתנאי וכמו כן בכתובה ונדוניא דלא ניתנו לגבות מחיים י"ל ג"כ דקודם מיתה או גירושין: אין על הבעל שום חיוב ואי נימא דאין על הבעל שום חיוב קודם מיתה או גירושין א"כ יש לדון היכא דאינה מגרשה בגט גמור אף שעושה איזה פעולה שתהיה האשה מוכרחת לקבל ממנו גט בכ"ז אין חל החיוב עליו קודם שמגרשה בגט גמור ותהי' מותרת להנשא לכל אדם והא דכל הכופין אותם להוציא כופין אותם שיתנו ג"כ כתובה זה משום דממילא בא החיוב עליהם בעת הגירושין אשר מחויבין לגרש מחמת הכפיה. אבל אי נימא דהבעל התחייב תיכף ורק הזמ"פ נקבע בעת הגירושין אז יש שפיר לומר מצד הסברא דזה"פ בא בעת שעשה איזה פעולה שתהיה מוכרחת לקבל ממנו גט והבעל גרם במעשיו שבלתי אפשר לה להשאר תחתיו. והתנאי כתובה מלכשתנשא לאחר הוא רק הגבלת זמ"פ: ונכלל בזה גם איזה פעולה מצד הבעל שתהיה מוכרחת להתגרש ממנו וגם אז בא הזמן פרעון

ו) וראיתי בפ"י כתובות (פ"א) ד"ה בגמ' מאן שמעת לי' וכו' דבזה פליגי אביי ורבא דלרבא אין על הבעל שום חיוב מקודם ועיקר החיוב בא רק בעת מיתה או גירושין ולאביי עיקר החיוב חל על הבעל תיכף בעת הנשואין רק זמה"פ נקבע לעת המיתה או גירושין וכתב שם דאי לא נימא כן א"כ אמאי הוי לב"ש כתובה כגבוי הא החיוב לא בא כלל טרם שנתגרשה. ומדברי, הפ"י נראה דאליבא דאביי נתחייב הבעל בכתובה בלי שום תנאי בעולם רק הזמ"פ הוגבל לעת המיתה או הגירושין. ולכן שפיר סובר ב"ש בכתובה כגבוי דמי כמו בכל חוב דעלמא דאי נימא דאליבא דאביי הוי זה תנאי דמעכשיו דנתחייב בעת המיתה למפרע תשאר הקושיא למה הוי כתובה כגבוי הא קודם קיום התנאי בוודאי אי אפשר לומר דכגבוי דמי ובכל תנאי שבקום ועשה על המקבל להביא ראיה שנתקיים תנאו ובוודאי אי אפשר לומר דכגבוי דמי במקום שאין למקבל שום זכות בהדבר טרם שהתקיים התנאי והדבר עומד בספק אם יתקיים התנאי וקשה לומר דמשום שיהיה אח"כ שלו למפרע אם יתקיים התנאי ולכן הוי כגבוי וכמו שהאריך כא"א הגאון נ"י בנח"י ס' ע"ה ובסי' ק"ג בדברי הפמ"א דאם מכר אחד דבר שיש לו על תנאי קודם קיום התנאי דחל המכירה למפרע דלענין זה אם כגבוי דמי בוודאי אינו מועיל מה שיחול אח"כ למפרע הא יש ספק אם יתקיים התנאי דיד המקבל על התחתונה ומוכח מזה דעיקר החיוב על הבעל בלי שום תנאי תיכף והמיתה או הגירושין הוי רק זמה"פ ולפי דברי הריטב"א ב"מ (צ"ח) ומובא בקצה"ח ש"מ ס"ק ד' שכתב דבחיוב על תנאי אם טען א"י אם פרעתי קודם קיום התנאי דפטור דלא הוי עליו חזקת חיוב קודם קיום התנאי וכש"כ דלא אמרינן כגבוי דמי אך לפי מש"כ שם הקצה"ח דבשומר אין חיוב השבה עליו כל זמן שהדבר בעין יש לחלק נ"ד מדברי הריטב"א ואכמ"ל והמעיין היטב בהסוגיא שם יראה דגם לרבא נוכל לומר דהחיוב הוא על תנאי דאם ימות או יגרשה יהיה מחויב למפרע וכן לאביי עיקר החיוב על תנאי ולכן בארוסה אינו מחויב בקבורתה דמשום דאם מתה איגלאי מילתא למפרע דלא היה מחויב לה ואינה יורשה כלל ופליגי רק ביבמה אם יבם כאחר דמי או לא דלאביי הוי כאחר ולכן מחויב בקבורתה משום דיורש את כתובתה אשר אחיו נתחייב לה לשלם אחר מותו והזמ"פ בא קודם מיתתה. ולרבא אינו יורשה כלל משום דיבם לא הוי כאחר והבעל לא נתחייב בכתובתה כ"ז שהיתה זקוקה ליבום ובמתה איגלאי מילתא למפרע דלא היה חייב לה כלל כמו בכל ארוסה ולפי"ז אנחנו מוכרחין לומר דלכן לב"ש הוי כגבוי משום דאם מת הבעל איגלאי מילתא למפרע דהיה מחויב לה מתחילת הנשואין והא דאמרינן דבכל ספק בקיום התנאי יד המקבל על התחתונה זה דוקא בספק מעבר אבל לא בספק על להבא. ולדינא חל עלינו חובת הביאור מתי חל על הבעל החיוב מהכתובה אם מזמן הנשואין או רק מזמן המיתה או הגירושין

ז) בכתובות (דף נ"ב) פליגי ר"א ור"י בהמדיר את אשתו ונשבית אם מחויב בעלה לפדותה. ומסקינן בגמ' שם דלר"א אזיל בתר מעיקרא ור"י אזיל בתר בסוף היינו דר"א ס"ל כיון דבשעת התנאי קרינן באשת ישראל ואותבינך לאנתו ובאשת כהן ואהדרינך למדינתך לא איכפת לן מה שבשעת השביה לא נוכל לקרות זה ור"י ס"ל דניזל בתר לבסוף וכיון שבסוף לא קרינן את הכתוב בת"כ אינו מחויב לפדותה וכמבואר באהע"ז סי' ע"ח סעי' ה' שמשעה שהדירה מחויב לגרשה וליתן לה כתובתה וא"כ ממילא פטור מלפדותה הא משעה שהדירה לא נשאר עליו שום חיוב רק לתת גט וכתובה ורק אם הדירה אחר שנשבית חייב לפדותה משום דלא אתי לאיערומי. ואי נימא דכל החיובים שמקבל הבעל בכתובה אינם חלים רק בעת שיגיע החיוב לפועל כמו דאין עליו חיוב פדי' רק מעת שנשבית ולמה אזיל ר"א בתר מעיקרא הא בשעת התנאי לא התחייב מאומה ומה מועיל מה שבעת התנאי קרינן ואותבינך לאנתו הא בעת שחל החיוב בלתי אפשר להתקיים זה אלא ודאי דעיקר החיוב בא בעת שהתחייב בכתובתה ובכל התנאים והזמ"פ הוא בעת שיבוא החיוב לפעולה. ודמי ממש לנכסי שומר שמשעת משיכה נשתעבדו אף שבלתי אפשר שיבוא החיוב לפעולת אדם קודם הפשיעה והוי כן כי הוא מתחייב תיכף ורק אם לא יקרה איזה פשיעה אז אין להבעלים תביעה עליו וכן בפדיון דהבעל מתחייב תיכף בפדיונה ורק אם לא נשבית אין מקום לחייבו בפועל. ואף לר"י אין ראיה לומר דסובר דעיקר החיוב בא רק בעת השביה. כי אפושי פלוגתא לא מפשינן. וי"ל פשוט דר"י פוטר כיון דבשעה (שנשבית) שהדירה] נפקע מהבעל כל החיובים במה שהדירה ואין לחייבו יותר ממה שחייבוהו חכמים בהדירה היינו לגרשה ולשלם לה כתובתה ולא יותר אבל בהסברא דהחיוב בא תיכף לא פליג וא"כ רואין אנו דהחיובים באים על הבעל תיכף. ורק הזמן ליציאתם אל הפעל לא יוכל לבוא עד אשר יקרה המעשים הכתובים בהכתובה: