עין יצחק חלק א מ

לחוש ולהחמיר מספיקא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולזה נתכוין הט"ז במה שכתב וכן אמרינן לקמן במכירת בהמה גסה בטור משום דהטור הביא שם שיטת רש"י דס"ל דבטהורין אנו תולין דקנאו לשחיטה ע"כ אין לנו להרבות במחלוקת וי"ל דכ"ע ס"ל בנ"ד להקל וכמש"כ ולכאורה יש להעיר בהך דקידושין (דף ל"ב ע"א) דאמרו ודילמא רתח ועבר על לפ"ע כו'. הרי דאף על ספק לפ"ע מוזהר ואפשר דשא"ה דהוי קרוב לוודאי דיהי' רתח והך ודילמא הוא כעין המבואר בגיטין (דף מ') תוס' ד"ה חיישינן שמא כו' וקצרתי

ב) אך עיקר ראיית הט"ז אין זה ראי' מוכרחת דשא"ה במכירת בהמה גסה דעיקרו אינו רק איסור דרבנן ע"כ י"ל דלכן אמרו שם דהיכא דאיכא למתלי בהיתירא תלינן משום דבדרבנן אזלינן לקולא ואכתי מנלן לדון כן בדאורייתא בחשש לפני עור דתלינן מספק בהיתירא. דמנלן להקל כן בדאוריי' אכן יש להביא ראי' מורווחת לדברי הט"ז דאף בדאורייתא ג"כ תלינן היכא דמצינן למתלי מהא דשביעית פ"ה משנה ח' דב"ה מתירין למכור פרה חורשת בשביעית דתלינן שקנאה לשחיטה ומבואר בירושלמי שם דאם במכרה לטבח אף ב"ש מודו כו' ואם במכרה לאריס ד"ה לחרישה והכא מיירינן במכרה לסרסור והובא בהרא"ש לע"ז פ"א סי' ט"ז ומוכיח משם דלא כהרמב"ן ע"ש הרי להדי' דאף בחשש לפ"ע דאורייתא ג"כ תלינן בהיתירא ואף דיש שם רובא לרדיא המנגדתו עכ"ז תלינן בהיתירא ועיין בתוס' סנהדרין (דף ג' ע"ב) ד"ה דיני ממונות כו' שכתבו דהך רובא לרדיא זבני לא הוי רובא אלימתא וקצרתי ועיין בפנ"י ח"א ח' יו"ד סי' ג' שכתב דחשש לפ"ע בא"י אינו רק מדרבנן ולפ"ז יש לדון בעיקר דברי הט"ז דכתב דתלינן להיתירא דאינו מוכרח משם רק בחשש לפ"ע התם בא"י דאינו רק מדרבנן ואכתי מנלן להקל בחשש לפ"ע בישראל חשוד. אבל מהך דשביעית דב"ה מתירין למכור פרה חורשת בשביעית אף למי שנחשד על שביעית מוכח משם דאף בישראל חשוד ג"כ היכא דאיכא למתלי להיתירא תלינן וכדברי הט"ז אף במידי דאורייתא ג"כ תלינן וגם עיקר דברי הפני יהושע הנ"ל אין זה מוכרח וקצרתי

ג) ומנדרים (דף ס"ב ע"ב) מוכח לכאורה דלא כדברי הט"ז דהא אמרו שם גבי ה"ל אבא זבני' לבי נורא הא איכא לפ"ע כו' וא"ל רוב עצים להסקה ומשמע דאלולי לא הי' הרוב דמסייע להיתירא הי' לנו לחוש מספיקא לחשש לפ"ע אך י"ל דשא"ה דכיון דזבני' לבי נורא א"כ לולי הרוב דלהסקה הי' לנו הוכחה להיפך דקנו לאיסורא ע"כ כיון דיש לנו הרוב דלהסקה. א"כ יש לנו הוכחה להיתירא הסותרת ע"כ ממילא יש לנו להתיר גם מספיקא וכן נראה מלשון הרא"ש בנדרים ובתוס' ובשמ"ק שם דאף היכא דליכא רובא ג"כ תלינן מספיקא להיתירא ע"ש ולפ"ז בנ"ד יש לדון להיתירא ולתלות דלא יעשה העסק ביום השבת רק בימות החול משום דאי איכא למתלי תלינן להיתירא אכן זה אינו דהא מבואר בע"ז (דף ט"ו ע"ב) תוס' ד"ה רהיט בתרי' כו' שכתבו דאע"ג דלעיל תלינן אימור לשחיטה זבני' הכא לא תלינן דלישראל מזבן לה שכך ימכור לזה כמו לזה וכוונתם הוא ע"פ דברי הריטב"א בחידושיו לע"ז שם בד"ה לנכרי מזבין כו' שכתב דלכן תלינן לעיל דקנאו לשחיטה דכיון דאפשר דאית לי' הנאה בשחיטה טפי ע"כ תלינן בזה משא"כ הכא דלא שני לי' בין ישראל לא"י אמאי מזבין לה לישראל טפי מא"י כיון דלית לי' הנאה במילתא כו' עכ"ל וכ"כ הר"נ שם לחלק דכי תלינן הני מילי במידי דאפשר שבשעת המקח הוברר הדבר דלהיתירא בעי' לי' ומקפיד בכך כגון הרוצה בהמה לשחיטה כו' אבל ישראל חשוד שאין לו קפידא בין ישראל לא"י כה"ג לא תלינן עכ"ל הר"נ וי"ל דלזה נתכוונו התוס' אף דקיצרו בזה ועוד י"ל בכוונתם ועת לקצר ולפ"ז בנ"ד כיון שהוא חשוד על ח"ש עדיין יש לחוש שמא יעשה עסק המסחור גם בשבת דהא לא שייך בזה לומר דהוברר הדבר בעת ההיא. דהא עיקר סברת הריטב"א והר"נ הוא דבמה דהוי ספק באותו הזמן איך הוא בדעתו בזה יש למתלי להיתירא אבל במה דיש להסתפק במידי דלהבא בזה לא תלינן משום דעל להבא יש לחוש טפי א"כ ה"ה בנ"ד דהוי עיקר הספק על ימים הבאים אם יעשה העסק גם ביום השבת או לא. א"כ הוי הספק במידי דלהבא כיון דאין מקפיד בזה ע"כ עדיין יש לחוש ולהחמיר בנ"ד

ד) אכן יש לדון להיתירא בנ"ד ע"פ סברת התב"ש ביו"ד סי' ט"ז ס"ק ט"ז שכתב לדון בספק אם נשחט האם ביום זה הולכין אחר רוב הימים וכיוצא בזה בנדה (דף נ"ז) ע"ש וה"ה הכא דהוי הספק אם יעשה העסק ביום השבת או לא דיש לנו למיזל בתר רוב הימים דהם ימות החול דרבו על יום השבת וע"כ לא ניחוש דיעשה ביום השבת כן הי' מקום לדון אבל באמת זה אינו משום דיש לחלק דשאני נידון התבואות שור דהתם אם ניתלי לומר דעשה כן בשאר הימים דהם הרוב ע"כ ממילא אין לנו מקום לחוש יותר משא"כ בנ"ד דאף דנימא דעשה עסקיו בימות החול דהם הרוב מ"מ יש לחוש דיעשה גם ביום השבת דהא אף דיעשה מלאכתו בימי החול מ"מ יכול לעשות מלאכתו גם ביום השבת דהא כל יום ויום ראוי לזה ע"כ אין זה היתר מועיל בנ"ד כלל

ה) שוב ראיתי לדון בנ"ד להיתירא ע"פ מה דראיתי בשו"ת חתם סופר חלק ששי סי' פ"ג שכתב דאף מי שהוא חשוד לחלל שבת נהי שהוא מומר לכל התורה מ"מ אינו חשוד לכל התורה ע"ש. ע"כ יש לדון בנ"ד שמתנה עמו בפי' שמצווהו שלא יעשה מלאכתו ביום השבת ואם יעשה ביום השבת לא יטול שכרו ממלאכתו ביום השבת וע"כ כשיעשה גם ביום השבת א"כ אינו רשאי ליטול שכרו בעד אותו היום ואם יעלים זה מן הבעה"ב דינו כגזלן וכיון דמי שנחשד על חילול שבת לא נחשד על איסור גזל ע"כ לא חיישינן שיעשה עסקו גם ביום השבת דהא אם יעשה ביום השבת אינו רשאי ליטול שכרו רק ע"י איסור גזל וכיון דאינו נחשד על איסור גזל ע"כ ממילא לא חיישינן שיעשה מלאכתו בשבת כיון דלית ליה הנאה מיני' רק ע"י איסור גזל ולא נחשד ע"ז ע"כ הוי זה היתר מספיק בנ"ד כשיתנה עמו שלא יטול שכרו בעד מלאכתו ביום השבת וע"ד האוסשטעלונג דעתי ג"כ שיתנה הנותן הסחורה עם המקבל שלא יעשה עסקיו הנחוצים לעסק זה ביום השבת ואם יעשה לא יטול שכרו ע"כ שפיר יש לדון ג"כ היתר זה: סימן יד

א) מה שהשבתי לרב גדול א' דרצה לדון בדברי המג"א סי' רנ"ב ס"ק י"ג שכתב דאם הא"י החליקו בשבת שרי דהי' יכול ללובשו בלא"ה וע"ז העיר כת"ר דזה תלוי בפלוגתת הר"ת והר"י בשבת (דף קכ"ב) תוס' ד"ה משקה אחריו כו' והובא פלוגתא זו בסי' שכ"ה סעי' יו"ד: ולהר"י דס"ל דאף דהי' יכול לילך שם ולשתות וכמו כן בעשבים שהי' יכול לעמוד בהמתו ע"ג העשבים אפ"ה ס"ל דאסור וה"ה בנ"ד כן רצה כת"ר לומר

ב) אבל באמת אין זה דומה כלל דז"ל הר"נ בפ' כל כתבי בסוף בד"ה הילכך משמע דמתני' דנקט בהמתו כו' דהא מ"מ אהנו לי' מעשיו שע"י מלאכתו של א"י הי' יכול לשתות במקום זה עכ"ל א"כ עיקר סברת הר"י דמחמיר שם לפי שלא הי' יכול ליהנות מהענין במקום הזה בלתי עשיית הא"י אבל בנידון המג"א דהי' יכול לילך