עין יצחק חלק א שצה

אומן קונה השבח כלי וכמש"כ הפני משה רק הא דב"ק מיירי בנתן לאומן שידה תיבה לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן כמבואר בש"ס דילן ומדנקט וכיוון לזכות לכליו. משמע דלפי דזהו מעשה שאין בו חשיבות כפי' הג"פ או לפי שאין בו שינוי כפי' השיטה מקובצת אז אמרינן מסתמא דנתכוין לזכות לבעל הכלי אבל במעשה של חשיבות כו' אז אמרו האומדנא דלא נתכוין לזכות לבעל הכלי והאומן קני שבח כלי ואילו לפמש"כ הא העיקר תלוי בהקנאת ודעת הבעה"ב להאומן ואם הבעה"ב לא נתכוין להקנות להאומן לא קנה האומן וכמש"כ וע"כ מוכח מירושלמי הנ"ל דלא כמש"כ ומוכח מירושלמי כדעת הנתיבות דכתב דעיקר הך מילתא דאומן קונה שבח כלי זהו משום דאמרינן דלא הקנהו לבעה"ב וביד האומן תלוי דבר זה וכפי פשטות כוונת הרשב"א בב"ק שם דהובא לעיל בארוכה ואפשר לומר דכוונת הירושלמי שכתבו וכיוון לזכות לכליו זה קאי על גוף המסמר שנתן האומן בכלי של בעה"ב דעל גוף המסמר לא שייך לומר דיזכה בו בעל הכלי בלא דעת והקנאת האומן כי אם מצד דעת והקנאת האומן ע"כ אמרו וכיוון לזכות לכליו של בעה"ב ולכן חייב בקלקלו: אבל היכא דליכא שום עצם ודבר ממש בעיני' מן האומן כי אם מצד מעשה חשובה וכמו שכתב הג"פ. וכן בנ"ד של כתיבת הגט דהוי הכל על הקלף והדיו של הבעל לפי מה דנהגינן. רק מעשה חשוב וגדול אמרו דאומן קונה שבח כלי ובזה בוודאי אינה זוכה האומן כי אם מצד הקנאת הבעה"ב אליו משום דבלא דעת הבעה"ב שייך גוף השבח בזה לבעל הכלי משום דחפצו השביח וכעין זה כתבתי לעיל בכוונת הרשב"א לב"ק וע"כ אין הכרח מן הירושלמי לסתור לכל מה שכתבתי בעז"ה

כז) ובאמת כל מש"כ אינו רק להרוחה משום דגם בל"ז ג"כ אין מקום להחמיר לדינא בנ"ד דהא יש לנו בזה ספיקות להקל ספק א' דלמא הלכה כריו"ח דמעות קונה דבר תורה וכמבואר בסימן קצ"ח וכשיטת רוב הפוסקים והא דהחמירו גבי קנין בכור אינו אלא מצד החומרא וכמו דהארכתי במקום אחר וא"כ לפ"ז ממילא קנו אבי הבעל והאשה את השבח בקנין מעות משום דבמקום מצוה העמידו על ד"ת או לפי סברת הנתיבות בסימן ש"ו דכיון דליכא בזה לאמר נשרפו חטיך דמעות קונה בכה"ג וממילא קנה הבעל מהם דאקנויי אקנו לי' אבי הבעל והאשה וכמש"כ לעיל. וספק ב' דלמא הלכה אין אומן קונה שבח כלי א"כ אין שום מקום להחמיר כלל כיון דהקלף והדיו הוא של הבעל וספק ג' דלמא כהתו"ג דהביא בשם הרשב"א דכיון דקלף והדיו של הבעל לא שייך לומר קונה שבח כלי וכפרט דבשבח כלי של הגט דלא חזי לשאר אינשי דלא שייך בו שבח כלי כל כך וכמש"כ הג"פ סברה זו בסימן ק"כ ס"ק ט' וכן הגט מקושר בס"ק י"ז א"כ יש לנו בנ"ד יותר מג' ספיקות להקל ובס"ס דדינא סמכינן אף באיסור א"א כידוע ונתבאר דאין לנו להחמיר במה דמשלמין אבי האשה או אבי הבעל להסופר (ובעדים כבר כתב הג"פ סימן ק"כ ס"ק ט' דלא שייך בזה קונה שבח כלי עי"ש) אך גם בסופר ג"כ אין לחוש מצד אומן קונה שבח כלי דיש לסמוך להקל כנ"ל בעז"ה: ש הסופר כתב דכתיב וכתב משמע דהבעל מכתיבו ונותן שכר הסופר כו' וכן הוכיח ממש"כ רש"י בגיטין (דף כ') וז"ל איהי כתבה לי' כדאמרינן בפרק ג"פ כו' ואמאי לא הביא ממשנה דלקמן דאשה כותבת גיטה כו' ומזה הוכיח התו"ג כלל מחודש דבעי שיהא הבעל מכתיבו וישלם שכר הסופר דאם אינו משלם שכר הסופר מקרי אין הבעל מכתיבו ואין הגט גט א"כ ה"ה בשלמו אבי האשה או אבי הבעל להסופר דפסול הגט עכ"ד התו"ג הנה כתב התו"ג דבר חדש לפסול משום דבעינן דיהא הבעל מכתיבו. וזה לא נהירא לי דמנלן לחדש כן דמדברי רש"י הנ"ל אין ראי' כלל כמש"כ לעיל די"ל דלכן לא הביא המשנה דהאשה כותבת גיטה משום די"ל דהא מסקנת הגמ' לקמן (דף כ"א) דאיתתא ידעה לאקנויי וא"כ הא הוי של הבעל ע"כ הביא רש"י דהקושיא הוא מב"ב דהאשה משלמת שכר הסופר דבזה אף דנימא דידעה לאקנויי עכ"ז הא לא הוי מעולם שלה כיון דלא קנתה מעולם וא"כ איך תוכל להקנות להבעל דבר שאינו שלה א"כ בזה שפיר אמר דיכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא א"כ אין שום ראי' כלל מדברי רש"י הנ"ל. ובלא"ה אין ראי' מדברי רש"י דמביא ההיא דב"ב משום דהא קאמר יכילנא למיפסל לכולי גיטא דעלמא וההיא דאשה כותבת גיטה לא דכל גיטי דעלמא כותבת נשים. רק דמתני' אשמועינן דהאשה יכולה לכתוב הגט ולכן מביא ההיא דב"ב דמבואר שם דמשום תק"ע עבדינן דהאשה משלמת שכר הסופר ולזה אמר למיפסל לכולי גיטי דהנהוג דהאשה משלמת וכב"ב הנ"ל וכן מה שהביא בשם הנ"י ג"כ אינו ראי' די"ל דכונתו דכיון דכתיב וכתב לכן הבעל מחויב ליתן שכר הסופר כשהסופר תובעו לדין משום דכתיב וכתב והבעל מכתיבו היינו שמצוה להסופר לכתוב או משום לשמה או משום שליחות לשיטת כמה פוסקים וע"כ מחויב הבעל לשלם שכר הסופר משום שכירות כמו כל שכירות פועלים דמי ששוכר הפועל מחויב לשלם לו וכמו שבארתי לעיל כוונת הנ"י על נכון א"כ אינו ראי' כלל מן רש"י והנ"י להכלל שכתב התו"ג דבעי שיהא הבעל מכתיבו. וכשאינו משלם שכר הסופר מקרי אין הבעל מכתיבו

כט) וראי' ברורה להיפוך מתוס' גיטין (ד' כ"ב ע"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כו' שכתבו והא דאמר לעיל יכילנא למיפסל לכולי גיטי דעלמא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא הא איהי כתבה לי'. התם אונתן סמיך דבעי שיכתוב בצוויו ויתן והכא אפי' נכתב בצוויו לא יהב לה מידי דשלה הוא עכ"ל התוס'. וכן כתב הרא"ש והר"ן שם ולא כתבו דלכן פסול משום דבעי שיהא הבעל מכתיבו להגט וכיון דהיא פורעת שכר הסופר א"כ מקרי אין הבעל מכתיבו. ומדלא כתבו כן אלא כתבו דאונתן סמיך מוכח דס"ל דגם היכא דאינו פורע שכר הסופר מקרי וכתב כיון דנכתב בצוויו ובלא"ה אין לדבריו הבנה דהא מבואר בתוס' גיטין (דף כ' ע"ב) ד"ה אשה לא ידעה כו' וא"ת וכי לא ידע מתני' דאשה כותבת את גיטה וי"ל דמצי לדחויי דכותבת על קלף דבעל אלא שנותנת שכר הכתיבה וכו' עכ"ל התוס' וכן כתב הר"ן בחידושיו שם ולדברי התו"ג הא עדיין לא הי' בזה הדין דיהא הבעל מכתיבו דהא בזמן המשנה לא היה התקנה דאקנויי אקני לי' רבנן המעות של שכר הסופר והתוס' כתבו זה כאשר איבעי' להו אם אשה ידעה לאקנויי ה