עין יצחק חלק א שצד

להחזיר כשיסולק שכרו וכשיהיה בעיני' ואם לא יהי' בעיני' מיפטר וזהו כדי שלא יתחייב לשלם אם הזיקו וכמו שכתבתי לעיל בכונת הש"ג והעיקר תלוי רק בדעת הבעלים רק אמדינן דכיון דהאומן רוצה כן ממילא הסכים הבעה"ב לדעתו

כב) ומה דמסיים הרשב"א בחידושיו לב"ק שם ובלא קילקל אינו קונה כל שבחו לפי שעל דעת שיהיה שבחו של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחה. יש לפרש כוונתו כן. דהא חזינן דאף היכא דתיקן האומן את הכלי של הבעה"ב במה שהוסיף עוד איזה ענין להכלי והוסיף לה נופך משלו דאינו יכול האומן לומר שלי אני נוטל וכעין הך דסימן שע"ה סעי' ז' דאומר עצי ובניני אני נוטל והנה שם מבואר דאינו יכול לומר עצי ובניני אני נוטל לפי דהא בנאו אדעתא דהבעלים וכמש"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ד וע"כ היה סברא לומר גבי אומן דהיכא דהיה השבח שלו באופן שאם יטלנו למה שהוסיף להכלי דלא יקולקל הכלי והוי אמינא דהיה יכול לומר שיחזור ויטלנו מן הכלי ולעצמו משום דבמאי קני לי' הבעלים ע"ז כתב הרשב"א דבלא קילקל שבחא דהבעה"ב ואינו יכול האומן ליטול זה לעצמו משום דהא אדעתא דבעלים הוא מתקנה וממילא קנהו הבעלים וכעין דברי הסמ"ע בסימן שע"ה ס"ק י"ד הנ"ל אבל היכא דהוא באופן שאינו יכול האומן ליטלו מהכלי רק דרוצה שיהיה לו חלק בהשבח או מעות בעד דמי השבח זה פשוט דאין אנו צריכים בזה לדעת ורצון האומן וכמש"כ דאינו נוטל בע"כ בנכסי חבירו וגם י"ל דכוונת הרשב"א הוא בזה עוד דלא נימא דבאמת הבעלים הקנו את כל השבח להאומן בלא שום תנאי דע"מ להחזיר רק דאמרינן מצד אומדנא דהאומן התחייב בחיוב ע"ע להחזיר את השבח להבעה"ב כשיסולק לו שכרו ע"ז אמר דודאי כוונת הבעלים רק בהקנאה אליו ע"מ להחזיר כדי דיהיה גוף השבח בידם ולא יצטרך לבא בזה לב"ד שיגבו לו רק אמדו דעתם דבלא קילקל שבחא הוא משום דאם לא ירצה להקנותו להבעה"ב אז ממילא יתבטל מעיקרא עיקר הקנאת הבעה"ב להאומן לכן אמדינן דעת הבעה"ב דהיה בדעתו כן ואין סתירה מן הרשב"א לדברינו

כג) וע"פ מש"כ אתי שפיר דברי הרא"ש בתשובה שהובא בקצה"ח ונתיבות סימן ש"ו שכתב דאין האומן יכול לאסור על בעל הכלי אף למ"ד אומן קונה שבח כלי כו' והנתיבות כתב דטעמו דס"ל דהא דאומן קונה שבח כלי דאינו רק קנין שיעבוד כו' אכן לפי מש"כ א"ש בפשיטות משום דעיקר זכות האומן הוא משום דאמדינן דהבעה"ב הקנה לו במתנה ע"מ להחזיר לו וע"כ אינו יכול האומן לאסור על הבעה"ב דהא אז אינו יכול לחזור ולהקנות לבעה"ב ואינו מקיים התנאי ע"כ ממילא בטל המתנה אליו וכמו בכל מתנה ע"מ להחזיר לו כמבואר בח"מ סימן רמ"א סעי' ז' וקצרתי ומש"כ הקצה"ח בסימן ש"ו ס"ק ב' להקשות עלה דקונם שאני עושה לפיך כו' וכתב דזהו מצד אומן קונה שבח כלי יש לי מקום בעז"ה לתרץ קושיתו אך מפני האריכות לא כתבתי כעת מזה: ענף ח

כד) נחזור לענינינו במש"כ לעיל לדון במה דחזינן בכמה גיטי דעלמא דאבי הבעל או אבי האשה מתפשרים שהם ישלמו להסופר והעדים עבור טרחתו בהגט דיש לחוש דלמא הלכה כריש לקיש דבמעות אין כאן קנין כלל א"כ לא קנה האבי האשה מעולם וע"כ אף דנהגינן להקנות הקלף והדיו להבעל מקודם הכתיבה כמבואר בסדר גיטין ובסימן ק"כ סעי' א' יע"ש מ"מ הא האומן היינו הסופר קנהו להשבח של הגט וכוונתו להקנות השבח לבעה"מ ואבי האשה הוא המקנה להבעל וכיון דאבי האשה לא קנהו מעולם דהא קנין מעות לא מהני לר"ל א"כ אין בעלים להקנותו בשלמא בכל כותבי גיטין היכא דהבעל מצוה להסופר לכתוב אמרינן דמן הסתם כשמסר הסופר את הגט להבעל היה מכוין להקנותו להבעל וממילא קנהו הבעל הן בשכר והן בחנם ומה דהוי מחוסר הקנאה להשבח (וכמו בכל אומן כשמחזיר החפץ לבעה"ב) בין כתיבה לנתינה זה לא מקרי מחוסר כו' כיון דאינו מחוסר מעשה בגופו וכמש"כ הר"נ והובא בב"ש סימן קכ"ג ס"ק ב' ועיין בסימן ק"כ בחמ"ח ס"ק ב' אבל הכא דלא מכוין רק להקנות לבעה"מ וכיון דבעה"מ גופא לא קנהו א"כ חיישינן כמו דחששו בש"ס גיטין (דף כ') גבי כל גיטי דעלמא וכמו דפרשתי לעיל והא גבי איסור בכור חששו להסתפק דילמא הלכה כרש"י וש"פ דס"ל כריש לקיש כידוע וה"ה באיסור א"א מבעי לן לחוש כן וכשיטת רש"י הנ"ל: ואף דלסברת התורת גיטין דבקלף ודיו של הבעל לא שייך לומר אומן קונה בשבח כלי כנ"ל עכ"ז הא הגט פשוט דעתו אינה כן כמש"כ בס"ק ט' דזה תלוי רק במעשה החשיבות דאזי אף בכל החפצים שהם של בעה"ב ג"כ שייך אומן קונה שבח כלי וע"כ גם בקלף ודיו של הבעל ג"כ שייך לומר אומן קונה בשבח הכלי וא"כ לכאורה יש להחמיר בנ"ד

כה) אמנם לפי מה שהעליתי דעיקר מילתא דאומן קונה שבח כלי זהו רק בעושה בשכר אז איכא אומדנא דהבעלים הקנו לו כדי שיהיה בטוח בשכרו: א"כ בנ"ד דגוף הקלף והדיו הוא של הבעל כפי הנהוג דמקנו לו מקודם ואף דאבי האשה ואבי הבעל שכרו להסופר מ"מ כיון דהבעל לא שכרו ולא נתחייב מעולם לשכרו ואין על הבעל שום חיוב הגוף על השכירות ואינו יכול לתבוע השכירות מהבעל והוי כמו אומן העושה בחנם דלא שייך בי' אומן קונה שבח כלי ואינם יכולים אבי האשה והבעל להקנות להסופר חפצו של אחר בלא דעת הבעלים וכיון דלא חל בזה הקנאה שלהם ממילא שייך השבח לבעל הכלי דחפצו השביח וכמו שנתבאר לעיל [ומה"ט אף בלא שילמו להסופר ג"כ נראה לענ"ד דהגט כשר] וע"כ אין לערער על מה שנהגו דלא קפדינן במה דהקרובים משלמין להסופר ולא חשו כלל בזה וכן נראה מן ב"מ (דף קי"ח ע"א) גבי השוכר את הפועל לעשות עמו כו' וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו והתניא שומעין לו ל"ק כאן בשל הפקר ופי' רש"י ולא דמי לשל חבירו דהתם ליכא למימר זכי בי' את כו' עכ"ל רש"י ומשמע דאף היכא שבחא אמרו כן. וכ"ז הובא בטושו"ע סי' של"ו בלא שום חולק כלל שם אף בש"ך שם ומשמע דאף הסוברים אומן קונה שבח כלי דיינינן דאינו יכול לומר בשל חבירו טול מה שעשית בשכרך אף אם הפועל מתרצה לקבלו בשכרו ולכאורה היה מקום לומר דיכול לומר לו זכי את בשבחא אם הוי מעשה חשובה ואומנות כדסתמו שם ומוכח מזה דכיון דלא שכרוהו הבעלים של החפץ רק אחר שכר אותם ע"כ אין ביד האחר להקנותו את השבח וע"כ לא כתבו שם כלל לדון בזה אומן קונה שבח כלי ולא נזכר שם ובכל הפוסקים והאחרונים מן הך דאומן קונה שבח כלי ויש להאריך בזה עוד. אך באמת אין אנו צריכין לראיות כי באמת ראי' זו יש לדחות דהא בשכרו בשלו דיש לדון בזה אומן קונה שבח כלי ואפ"ה סתמו דאינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך משום דמיירי שם בע"כ של הפועל ונדחה ראייתי זאת דכבר נתבאר דהעיקר הוא דהך אומן קונה שבח כלי זהו מצד הקנאת הבעה"ב להאומן ע"כ שפיר אין להחמיר בנ"ד

כו) שוב ראיתי דיש להוכיח דלא כמו שכתבתי והוא דבירושלמי ב"ק פ"ט ה' ד' איתא אמר רב הונא והוא שקבע בו מסמר כדי לזכות לכליו אז מתחייב בנתן לאומנין תיבה ומגדל וקלקלו: משום דס"ל