עין יצחק חלק א שצג

נכרי דפוטר כמבואר בחולין (דף קל"ו) וי"ל דזה לא חשיב שנוי גמור וא"כ לא שייך בזה אומן קונה שבח כלי כיון דלא מקרי שנוי גמור כדמוכח בסוכה ר"פ לולב הגזול גבי לא תגזזוה כו' וכמש"כ התוס' בסוכה שם ד"ה שנוי החוזר כו' ובב"ק (דף צ"ז) האי מאן דקטל דיקלא כו' מעיקרא דיקלא קרי לי' אך בלא"ה שא"ה דהוי כמו צמר וסמנין דבעה"ב דלא שייך בי' אומן קונה שבח כלי וגם זה הא הוי כמו נתן לאומן תיבה ומגדל לנעץ בהם מסמר ונעץ בהם ושברן דב"ק (דף צ"ט) דכ"ע ס"ל דלא שייך בזה אומן קונה שבח כלי וכמו דהסביר לנו הג"פ בסימן ק"כ ס"ק ט' לפי דלא הוי מעשה חשוב וגדול וכנ"ל ולפי סברת המוהר"ש הלוי דהובא בקצה"ח שם דע"י השבח נתהפך החומר לצורה כנ"ל יש להסביר כ"ז ביתר ביאור וקצרתי ועיין בגיטין (דף מ"ז) גבי דגנך ולא דגון עו"ג וס"ל דמירוח נכרי אינו פוטר ובב"ק (דף צ"ד) גבי עד שלא מירחו כו' ופרש"י דמירוח לא חשיב שנוי וקצרתי

יח) ולפי דבדברי השיטה מקובצת הנ"ל יש לדון ולבאר כמה חדושי דינים ע"כ אביא לשונו הטהור וז"ל בב"ק (דף צ"ט) על הא דאמרו שם ל"ש דחייבין לשלם דמי שידה אלא שנתן להאומן שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושברן אבל נתן עצים לעשות שידה תיבה ועשה מהן כו' פטור וכתב הש"מ וז"ל כלומר שלא עשה האומן שום שבח שנוכל לומר שקנאו בשנוי מעשה שהרי עשויין ומתוקנים הי' מתחילה כו' אבל בנתן להם עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן אשתכח דקנאו בשנוי מעשה אם שברן לא משלם כו' שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו ה"ר יהונתן ז"ל עכ"ל הרי דכתב הש"מ דלא שייך אומן קונה שבח כי אם היכא דאיכא שינוי מעשה והסביר היטב כוונת הגמ' הנ"ל ואף דמבואר בב"מ (דף קי"ז) ובתוס' שם ד"ה בשלשה מקומות כו' וב"ק (דף צ"ו) ובתוס' שם דהיכא דאינו מתכוין לקנות אינו קונה האומן אף ע"י שינוי זהו רק בגוף הכלי אבל השבח דהשביח הוא בעצמו מסתמא מכוין לקנותו וממילא קנאו ע"י שינוי מעשה. ולפ"ז יש לדון דקרקע ל"ש לומר אומן קונה בשבח דהא בקרקע לא שייך שנוי מעשה בגזילה ג"כ כידוע אפשר לומר דלא קנה השבח אך יש לחלק דשאני היכא דהוי מן דין גזילה דקרקע אינה נגזלת משא"כ בשבח דקנאו אינו מצד גזילה אלא משום דאיהו עביד לי' כולי שבחו ע"כ ה"ה אף בשבח דקרקע וכמו שפסק הנתיבות דגם בקרקע שייך אומן קונה שבח ועיין בתוס' בר"ה פ"א (דף י"ג) בד"ה ולא קציר עו"ג כו' דאף דירושה הוא להם ואין אדם אוסר דשא"ש כו' מ"מ יש לו חלק במה שזרע כו' יש לעיין אי נימא בזה אומן קונה שבחו דיש חלק בהשבח וכמש"כ בזה בספרי באר יצחק חי"ד סימן למ"ד בד"ה ולולי דברי התוס' עי"ש אך כבר כתבתי לעיל דהיכא דאינו מדעת הבעלים לא שייך בזה אומן קונה שבח כלי א"כ הא דר"ה הא לא הוי ברשות הבעלים אלא הא"י מעצמם עשו כן וקצרתי

יט) ולדינא יש לדון במה שכתבתי דמשמע מן השמ"ק דדוקא בשינוי שאינו חוזר אמרו אומן קונה שבח כלי דהא אמרו בב"ק (ד' צ"ג ע"ב) גבי שינוי קונה בגזלן דדוקא עצים ושיפן אבל עצים משופין ועשאן כלים זהו שינוי החוזר וכדפסקו בח"מ סימן ש"ס א"כ מדקאמרו בב"ק (דף צ"ט) דאם נתן עצים לעשות תיבה כו' ועשאן דאומן קונה שבח כלי ומשמע אף בעצים משופין מדלא חלקו בזה גופא רק אמר ל"ש אלא שנתן שידה כו' אבל נתן עצים לעשות כו' הרי משמע דאף בשינוי החוזר אמרו אומן קונה שבח כלי וכן משמע ביותר מהא דקפריך שם תנן נתן לאומנין וקלקלו חייבים לשלם מאי לאו דיהיב להו עצים לא שידה תיבה הא מדקתני סיפא שידה כו' מכלל דרישא עצים כו' אמרי פרושי קא מפרש כו' תנא סיפא לגלויי רישא כו' ואי נימא דהך אומן קונה שבח כלי אינו רק בשנוי שאינו חוזר כו' א"כ הא הוי מצי לפרושי דרישא דמתניתין מיירי בנתן עצים משופין וע"כ לא קני האומן להשבח משום דהו"ל שינוי החוזר ותני סיפא לגלויי רישא ולאשמועינן דע"י שינוי החוזר לא קני אומן להשבח וגם אשמועינן דשנוי החוזר אין שם שינוי עליו כלל גם בגזלן ולא איצטריך לדחוקי דפרושי קא מפרש ומוכח מזה לכאורה דאף בשנוי החוזר אמרו אומן קונה שבח כלי ויש לדון בזה הרבה ובאמת מלשון השמ"ק שנקט בנתן להם עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן וכמו שנוי קונה בגזלן מורה דשנוי החוזר סבירא לי' דלא קנה האומן השבח בזה ויש להאריך בזה עוד וראיתי בדורש לציון סימן ח' דכתב דהך מילתא דאומן קונה שבח כלי תליא בהא דשינוי קונה בגזלן ולא הביא לדברי השמ"ק הנ"ל: ענף ז

כ) ולפי מה שנתבאר לעיל דקניית האומן להשבח זהו משום דהבעלים הקנו אליו שיהיה בטוח על שכרו וע"מ להחזיר כשיסולק לו שכרו כנ"ל בארוכה נראה ברור דבפועל בחנם אזי לכ"ע חייב לשלם דמי השבח להבעה"ב אם קלקלו דהא גוף החפץ שייך לבעלים וממילא אף השבח ג"כ שייך לבעל החפץ דחפצו השביח וכמו בחפץ גזול דהשביחו הגזלן דשייך גוף החפץ עם השבח להבעלים מן הדין אלא דאומן שאני דאיכא אומדנא דבעה"ב רוצה להקנותו את השבח כדי דיהי' בטוח בשכירותו וממילא מה"ט פטור אם הזיקו להשבח כיון דאינו בעיני' כנ"ל ולכן בסילק לו שכירותו ממילא שייך השבח לבעה"ב וכמש"כ הש"ג ע"כ באומן בחנם שייך ממילא גוף השבח מיד דאשבחי' לבעה"ב וכן ראיתי להקצה"ח שם ס"ק ד' דבאומן בחנם לכ"ע לא קנה האומן את השבח רק כתב טעם אחר בזה ולפמש"כ הוא מטעם אחר משום דהוי כמו דהתנה ע"מ להחזיר כשיהיה בעיני' אם יסולק לו שכרו אבל בחנם דאינו מגיע לו שכירות א"כ לא קנה מעולם להשבח לכ"ע

כא) שוב ראיתי דיש לסתור לכאורה לכל מה שכתבתי והוא דז"ל הרשב"א בב"ק (דף צ"ח) בד"ה מ"ט אומן קונה שבח כלי וכתב דאומן קונה כל שבחו ובמקלקלו לאחר שהשביח לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו ג"כ להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אע"פ שלא קלקלו. אבל לכ"ע כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבחו של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחה עכ"ל הרשב"א והובא בנתיבות סימן ש"ו ומן דבריו נראה דס"ל דעיקר הך מילתא דאומן קונה שבח כלי אינו מדעת הבעלים רק האומן מעצמו מצי קני לשבחא רק בלא קלקלו דעתו ליתנו להבעלים ומשמע דבלא רצון האומן לא מצי בעה"ב לקנותו ולדעתי זה צ"ע דא"כ תקשה בכל גזלן ולוקח מגזלן דיהיה שייך השבח להגזלן ולהלוקח ממנו דהא אינו מתקנו רק בשביל עצמו ובאמת משמע מכולי דוכתי דכ"ז דלא היה באופן שינוי המועיל אינו קונה שום שבח רק מפני תקנת השבים וגם בקרקע הדין כן] ובקרקע הא לא שייך שינוי כלל וכן ביורד שלא ברשות אף דאמר בפירוש דאינו מקנה השבח להבעה"ב עכ"ז אין לו חלק בגוף השבח ואינו נוטל רק ההוצאה יכול לומר עצי ובניני אני נוטל אבל היכא דלא שייך לומר כן אין לו בשבח משום דאין סברא כלל דיהיה לאיש אחר זכות בחפץ של אחר בלא רצון הבעלים וכמש"כ לעיל וע"כ דעתי בכוונת הרשב"א דבמש"כ הרשב"א לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב עצמו וכן דעתו להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו היינו דדעת ורצון האומן הוא כן וכיון דאליו הוא נושא נפשו אמדו חז"ל דעת הבעלים דמסכימים למלא רצון האומן ומקנין לי' את השבח שיהי' קנוי לו ע"מ