עין יצחק חלק א שצא

נותן חפצו וקרקעו להפועל לתקנו אז אמרינן אומדנא דדעת הבעה"ב הוא דרוצה שיזכה האומן בשבחו ואין שייך בזה לומר אין אדם מקנה דשלב"ל משום דאומדנא זו אמדו חז"ל דלעולם דעת הבעה"ב הוא שיהי' קנוי השבח להאומן וגם בעת שמשגיח האומן להכלי דנולד אז השבח דאמידנא אז דעת הבעה"ב דרוצה שיקנה אז האומן להשבח. והוי כעין הא דשמיט ואכיל לא מפקינן מיני' כמבואר בב"מ (דס"ו) והכא עדיפא לפי דהאומדנא הוי אז גופא בעת שנולד השבח. א"כ זה לא שייך רק היכא דאיכא דעת בעלים אבל בלוקח מגזלן או גזלן גופא וכמו כן בפועל בהקדש דאין כאן דעת הבעה"ב כלל דהא בהקדש אמרו דדעת שכינה מי איכא להקנות להאומן השבח. וע"כ כיון דאין כאן דעת הבעלים שיקנו לו לכן אין לו יד לזכות מעצמו ואמרינן דגוף החפץ אשבחי' וארעאי אשבח וכמו דאם נתייקר החפץ והשביח מאליו דשייך השבח לבעל החפץ ה"ה באם האומן השביח. רק בנותן להאומן לעשות מלאכתו אז אמדו לדעת הבעה"ב דרוצה להקנות להשבח כדי שלא יתחייב האומן לשלם אם הזיקו וכן שיהי' לקנין לו עד שיפרע לו שכר מלאכתו ויהי' בטוח במעותיו ולא יצטרך לילך לב"ד להגבות לו בעד שכירות כי הקנין שיש לו בשבח הכלי הוא עדיף מקניית משכון כאשר יבואר להלן ולפי דאליו הוא נושא את נפשו ועיקר השבח הוא ע"י האומן אמדו חז"ל אומדנא זו דרוצים הבעלים להקנות לו השבח אבל בגזלן או בלוקח מגזלן כיון דאין כאן דעת הבעלים להקנותו לא קנה האומן וגם ביורד שלא ברשות והשביח נכסי חבירו אף דאומר בפירוש דמשביח אדעתא דנפשי' שיהי' לו חלק בהשבח ולא להבעלים ג"כ אין לו שום חלק בשבח רק ההוצאה בלבד וכמו דחזינן בגזלן דאינו נוטל השבח רק מפני תקנת השבים ומשמע אף היכא דיש אומנות גדולה בהשבח אפ"ה אינו נוטל השבח ע"פ דין אף דודאי אינו רוצה להקנות להבעלים וכדמשמע בכולי פ' הגוזל דב"ק ובח"מ סימן שנ"ד וסימן שס"ב (ועי' בב"ב (דף קכ"ו) דרב אסי ס"ל בענבים ובצרום אבל דרכום לא כו' וברשב"ם ותוס' שם דדוקא אי שנוי קונה אבל לא אתי עלה משום אומן קונה שבח כלי אף דרב אסי ס"ל אומן קונה אך ז"א משום דזה דומה להך דב"ק בצמר וסמנין דבעה"ב וכו') ובאמת אין אנו צריכים לזה הראי' דהא פשוט מכמה דוכתי דגנב וגזלן אין לו חלק בשום שבח כלל ע"פ דין אף דמשביח אדעתא דנפשי' וגם פשוט מסברא בזה דאיך יהי' שייך השבח בלא הסכם הבעלים וכיצד עושה סחורה בנכסי חבירו וע"כ הדבר מוכרח דעיקר הך דאומן קונה בשבח כלי הוא לפי דאמדינן דעת הבעלים דהקנה להאומן כדי דיהי' בטוח בשכרו ולא יתחייב לילך לב"ד שיגבו לו בעד שכירותו וכן כדי שלא יצטרך לשלם אם הזיקו וע"כ שפיר כתב הש"ג בקדם ופרע שכרו דאז אינו זוכה בשבח לפי דעיקר הקנאת השבח אליו זהו כדי שיהי' בטוח במעות ולא יצטרך לגבית ושומת ב"ד דלא נימא בהשבח מאן שם לך כיון דקנוי לא בדין קנין א"כ ז"א שייך רק בלא פרע שכרו אבל בקדם ופרע שכרו דאז אין הבעלים מקנים לו השבח כיון דעיקר הקנאת השבח הוא כדי שיהא בטוח במעותיו וע"כ בקדם ופרע לו שכרו אז לא הקנה לו מעולם השבח כלל (וכעין זה ראיתי בקצה"ח סימן ש"ו ס"ק ד' שכתב מטעם אחר דאם קבל דמי שכירותו דחייב אם הזיק להכלי וכן כתב בעושה בחנם דבהזיקו חייב לשלם ולא אמרינן עכ"פ נימא להאומדנא דהקנה להאומן כדי שלא יתחייב לשלם אם הזיקו משום דעיקר ההקנאה הי' על שכרו שיהי' בטוח וממילא הקנהו כדי שלא יתחייב לשלם בהזיקו וע"כ היכא דלא הי' הקנאה על גוף השכירות ממילא לא דיינינן להקנאה על השבח כדי שלא יתחייב לשלם בהזיקו כן מוכרח לומר לפי דברי הקצה"ח שם וכן הוא לפי הטעם שכתבתי בעז"ה). ולכן אתי שפיר מה שכתב הש"ג דבכה"ג ליכא למ"ד שלא יתחייב לשלם דמי השידה כו' דאילו לפירוש הנתיבות דזהו מצד קנין מעות א"כ לר"ל הא לא שייך לומר כן אכן לפמש"כ אתי שפיר דהא אין בזה שום קנין מעולם להאומן לכ"ע כיון דקדמו ופרעו שכרו וכיון דהאומן לא קנה ממילא שייך השבח לבעל החפץ דחפצו השביח וכנ"ל

יג) וראיתי להקצה"ח סימן ש"ו ס"ק ד' שכתב להחליט לדינא דהא דאומן קונה שבח כלי הוי בגדר בע"ח קונה משכון וכמש"כ שם בשם הרמב"ן והר"ן. ולכן כמו במשכון דאם פורע לו דאז ממילא שייך גוף החפץ להבעלים בלא קנין כלל וה"ה בהך אומן קונה שבח כלי דאם פורע לו ממילא שייך החפץ לבעה"ב וכעין זה כתב הנתיבות בס"ק ג' וד' ולדעתי אין זה ברור לדינא דהא מבואר ביו"ד סימן ק"כ סעי' יו"ד דכמה פוסקים ס"ל בנתן כלי לא"י לתקנו דצריך טבילה משום דאומן קונה שבח כלי והוי כמו דקנאו דצריך טבילה ואי נימא דאם פרע לו שכירותו נתבטל ממילא השיעבוד שלו ואין כאן קני' חדשה א"כ אמאי הצריכו טבילה לשיטת הני פוסקים דהא הממשכן לא"י ופדה ממנו א"צ טבילה וכמבואר שם סעי' י"א ועיין בתוס' ע"ז (דף ע"ה) ד"ה אי משום דקסבר כו' ואי דנחלק דשאני נכרי מישראל דלא קני משכון א"כ אמאי באומן קונה שבח כלי אמרו כן אף בא"י דהא הצריכו טבילה אי נימא דהך קנין אומן קונה שבח כלי אינו אלא כמו משכון וכמש"כ הקצה"ח והנתיבות וקשה לדחוקי ולחלק בזה וכן מוכח מרש"י ב"מ (דף קי"ג) ד"ה אומן קונה שכתב דכשמחזירו ה"ה כמוכר לו שבח שהי' לו בתוכו וכ"כ הר"ן בפ"ב דקדושין עי"ש. וכ"כ רש"י בקדושין (דף מ"ח ע"ב) ד"ה והכא באומן כו' דכשמחזירו הרי הוא כמוכרו וכ"כ רש"י בב"ק (דף צ"ט) ד"ה אמאי הא זבוני מזבני' לי' הרי מבואר דס"ל דמה דאמרו חז"ל אומן קונה שבח כלי דיש להאומן קנין בהכלי וקשה לדחוקי בכ"ז. וע"כ העיקר הוא דהא דאמרו חז"ל אומן קונה שבח כלי דיש לו קנין עד דמחזיר להבעה"ב וכשמחזיר לבעה"ב אז הוי כמכירה חדשה מהאומן לבעה"ב ומ"מ אינו יכול האומן לחזור ולעכב השבח לעצמו משום אומדנא דאנן סהדי דהוי כמו דהתנה עם האומן שיקנה לו השבח ע"מ להקנות לו בחזרה את השבח אם יסלק לו שכירותו וכדמצינו בא"ח סימן תרנ"ח סעי' ה' דנתנו לו סתם הוי כמתנה על מנת להחזיר לו הרי דמצינו לאומדנא כזו דאמרינן דהוי כמו דהתנה מתנה ע"מ להחזיר לי. ה"ה י"ל בהא דאומן קונה שבח כלי דהוי האומדנא דהקנה לו השבח כדי שלא יתחייב לשלם אם הזיק להכלי ויהי' בטוח בשכרו שלא יצטרך לילך לב"ד שיגבו לו כמו כל בע"ח אלא יהי' בידו בתורת קנין גמור וזה רק כ"ז דלא פרע לו שכירותו אבל בפרע לו אז ממילא מחוייב להחזיר להבעלים אם הוא בעיני' משום דקנייתו להשבח הוי בתורת ע"מ להחזיר להבעלים אם יפרעו לו וכמו כל מתנה ע"מ להחזיר לי וע"כ מחוייב להחזיר ולמסור להבעלים השבח דאל"כ בטל קנין של האומן להשבח מעיקרא דהא לא הקנה לו רק על מנת שיחזור ויקנה בחזרה השבח לבעה"ב אם יהי' בעיני' אלא דאם הזיקו להשבח אז אף דלא יחזור ויקנה לו ג"כ קני האומן להשבח לפי דעיקר השבח עשהו האומן ע"כ אין סברא דיתחייב לשלם וכן הקנהו את השבח כדי דיהי' בטוח בשכרו והא דעשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך ג"כ הא כתבו התוס' בב"ק שם דאינם חלים הקדושין עד שיומסר לידה ובידם לחזור מקדושין ע"כ הוי ג"כ אומדנא זו דרוצים שיהי' בטוח בשכרו אם לא תתרצה להתקדש לו אבל כ"ז דיהי' בעיני' אז מחויב להחזיר לבעה"ב כשסלק לו שכרו דאם לא יתרצה לזה אז נתבטל המכירה מעיקרא וידעתי דיש מקום לומר דאתינן עלה בתורת חיוב כי הוי בודאי כאילו אמר האומן שיתחייב בתורת חיוב עליו לחזור ולהקנות לבעה"ב כמו כל חיוב מחדש דמועיל אבל לפ"ז הי' צריך לבא לב"ד שיורידו אותו בתורת גוביינא ובאמת זה לא שמענו מעולם דיצטרך לילך לב"ד להגבותו בתורת חוב ע"כ העיקר כמש"כ דזהו הוי כמו מתנה ע"מ להחזיר וכמבואר בכעין זה בקצה"ח סימן ס"ו ס"ק כ"ז