עין יצחק חלק א שפג

הגט כלום וכמש"כ המל"מ בפ"ו ה"ג בשם חכמי קוסטאנטינא: וכ"כ המרכבת המשנה שם וכמש"כ הבית מאיר בסי' א' דגט זה אינו יודע מה טיבו ע"ש ויש לי הרבה להאריך בפרט זה אך דאין זה שייכות לענינינו כ"כ דברור הוא לדינא בנ"ד דכ"ז דלא נשתפית ולא הגיע הגט לידה דבעלה יורשה א"כ אין הבנה לדברי הצ"צ שכתב דמכירת הכתובה בעד דמי טובת הנאה הוי זכות להאשה משום דנשאר הטובת הנאה ליורשי' יוצאי חלצי' דהא עדיין יהיה בעלה יורשה גם לדמי טובת הנאה ואפשר דהצ"צ שכתב כן זהו משום דס"ל כמש"כ הב"ש בסי' פ"ה ס"ק ט"ז גבי דמי טובת הנאה דכתובתה דאין בעלה יורשה והוכיח כן מן ב"ק (דף פ"ט) בסוגיא דאשה שחבלה באחרים פטורים דאמרו תזבון לנ"מ בטובת הנאה ותזבן כתובתה בטובת הנאה כו' ואי נימא דבעלה יורש לטובת הנאה איך יכולה למכור להטובת הנאה לאחרים וליתן להנחבל ולהפקיע ירושת הבעל ע"כ מוכח מזה דאין הבעל יורש לטובת הנאה ע"כ קוטב דברי הב"ש ולפ"ז אתי שפיר דברי הצ"צ דשפיר מקרי זה זכות במה שיורשי' יוצאי חלצי' יהי' יורשים דמי ט"ה ולא הבעל

יא) אכן עיקר ראיות הב"ש במה שהוכיח דאין הבעל יורש להטובת הנאה מהך דב"ק אינו ברור משום די"ל דדוקא בגוף נ"מ אמרו בש"ס שם דכיון דבעל כלוקח בנכסי אשתו מצד תקנת אושא ע"כ אינו יכול הנחבל לגבות מנ"מ משום דהבעל קדמו משא"כ בדמי ט"ה כיון דאין להבעל זכות פירות בהטובת הנאה כמו דאמרו מקודם שם וע"כ ממילא אינו כלוקח על טובת הנאה וכמש"כ הקצה"ח בסי' ק"ג ס"ק ט' בשם שיטת רש"י בב"ק (ד' פ"ח) דעיקר תקנת אושא שיהיה אלים זכות הבעל כלוקח זהו משום קנין פירות שלו ומש"כ התוס' בב"ק (דף פ"ח) וביבמות (דף ל"ו) וכתובות (דף נ') וב"ב (דף קל"ו) זהו רק לריו"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"ל אין לנו הוכחה דתקנו גם בכה"ג כו' ע"ש בקצה"ח ובחידושי לח"מ סי' ק"ג הארכתי והבאתי שיטות להפוסקים דס"ל דאף דאין לו פירות מ"מ זכות הבעל בנ"מ של אשתו כלוקח ראשון ע"ש ומ"מ י"ל בקצרה כן דהנה זה יש מקום להוכיח מסוגיא דב"ק (דף פ"ט) הנ"ל דאין לבעל זכות לוקח על טובת הנאה דלא נתנו חז"ל אליו זכות זה וכמו דלא נתנו לו זכות באכילות פירות בטובת הנאה אבל מנלן להוכיח דאין זכות להבעל ליורשה בטובת הנאה די"ל דדין הבעל בירושתה כמו בכל ירושות דאם ישאר נכסים מן המוריש דיורשיו יורשן וכמו דמצינו בנכסים שאינם ידועים דאין להבעל זכות פירות בהו וגם אם מכרה ונתנה קיים אבל אם ישאר בידה יורשה הבעל כמבואר באה"ע סי' צ' בח"מ ס"ק כ"ה ובב"ש ס"ק ל"ב וס"ק מ"א: אף דקיי"ל בנכסים שאינם ידועים שם דלכתחילה לא תמכור. עכ"ז כיון דבדיעבד אם מכרה קיים ולית לי' דין לוקח בזה ומ"מ יורשה ע"כ ה"ה בהך טובת הנאה. לכן ממילא במקום שחייבת לשלם להנחבל ויש לו שעבוד על הך דמי ט"ה ע"כ שפיר גובה הנחבל אבל מנלן להוכיח דלא יהיה להבעל זכות ירושה על הך טובת הנאה ובפרט להסוברים ירושת הבעל מה"ת. לכן לדינא דברי הב"ש אינו ברור בזה ואחר כותבי כ"ז ראיתי בהפלאה לק"א בסי' פ"ה ולהבית מאיר והתורת גיטין בחי' לכתובות שם דהשיגו כולם על הב"ש ומסקו כי הבעל יורש להך טובת הנאה ולפ"ז נסתר מה שכתב הצ"צ דהוי זכות להאשה מה שימכרו הכתובה בדמי ט"ה דיהי' יורשי' יורשים להך ט"ה ולא הבעל. דז"א לדינא כפי מה שכתבתי וכפי הכרעת האחרונים הנ"ל לדינא

יב) לכן נלע"ד לומר דהב"ד המזדקקים שימכרו הכתובה בדמי טובת הנאה. . דיעשו באופן שלא יהי' להבעל זכות ירושה בדמי טובת הנאה וכמבואר באה"ע סי' צ"ב סעי' ז' ברמ"א דהא דלא מהני תנאו לאחר שנשאה דוקא שאמר שלא יירשנה אבל במחייב עצמו להחזיר ליורשי' מה שיורש ממנה צריך לקיים עכ"ל ע"כ ה"ה הכא בדמי טובת הנאה ישתדלו שהבעל יתחייב א"ע ליתן להט"ה ליורשי' ואז שפיר יהי' הך זכות שכתב הצ"צ דישאר ליורשי' יוצאי חלצי'. ואז דוקא יהיה מועיל מכירת הכתובה בטובת הנאה משום דזה מקרי זכות שיש יכולת ביד ב"ד למכור בטובת הנאה ולא מבעיא היכא דלא יספיקו דמי ט"ה שתזין מזה אז וודאי דהחיוב הוא שלא יסכימו על המכירת הכתובה עד שיתחייב הבעל ליתן הט"ה ליורשי' של האשה משום דאל"כ אין לנו זכות בהך מכירת הכתובה ואף היכא דמספיק הך דמי טובת הנאה על כל הצטרכות שלה. עכ"ז כיון דחשב הצ"צ שם גם להזכות דישאר ליורשי' כמבואר בצ"צ שם. ע"כ יראו שהבעל יתחייב א"ע כנ"ל ואז יהיה יוצאים כל החובה המוטל על הבעל כמבואר בצ"צ שם ואפשר דגם הצ"צ נתכוין לזה העצה שיראו לעשות המכירה באופן שלא יהיה הבעל יורשה להך דמי ט"ה אך שקיצר בזה או אפשר דסובר כדברי הב"ש דאין הבעל יורש להטובת הנאה וכמש"כ לעיל וע"כ קיצר בזה אכן לפי מש"כ לעיל דהעיקר לדינא דלא כהב"ש בזה והבעל יורש להט"ה ע"כ זהו העיקר במכירת הכתובה שיהי' באופן המועיל שלא יהיה הבעל יורש להט"ה וכפי העצה של הרמ"א בסי' צ"ב סעי' ז' הנ"ל דאל"כ אין להם יכולת למכור להכתובה בדמי ט"ה משום דאין בזה שום זכות כלל: ענף ג'

יג) ומה שדרש כת"ר ממני להודיעו דעתי היכא דאינן רוצין הקרובים למכור הכתובה בטובת הנאה וכן היכא דאין יד הבעל משגת לדמי טובת הנאה לפי דכתובתה מרובה ודעת כת"ר דיכולים להתירו בכה"ג הנני להשיבו כי כן דעתי מסכמת מאחר דכבר כתבתי לעיל לדון בעיקר ראיות הרשב"א שהובא בב"ש סי' קי"ט ס"ק ו' מהך דהרי גיטה וכתובתה דסילוק הכתובה מעכב הגירושין וכתבתי לעיל דלדינא כיון דכתבו הפוסקים בריש סי' ע"ז דגם בהשליש הכתובה והגט מהני למיפטר ממזונות ע"כ אין הכרח כלל לראיות הרשב"א וכיון דעיקר סמיכת הרשב"א הוא על ראי' זו לכן כיון דלדינא לפי הכרעת הפוסקים הללו אין מקום להוכחתו ובפרט דהוכחתי כן מן התוספתא דכתובות דע"כ מיירי שם בלא מסר הגט לה וע"כ ממילא יש לנו למנקט לדינא כפי הכרעת הרמ"א בסי' קי"ט סעי' ו' בשם הרא"ש והריב"ש דאין הכתובה מעכב להגירושין. ומה שהקשה הפר"ח מהך דיבמות (דף ס"ג) דאמרו על פסוק נתנני ד' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה וכן מהך דגיטין (דף נ"ח) במעשה באחד שנתן עיניו באשת רבו כו' א"ל כתובתה מרובה כו' באמת אינן ראיות מוכרחות דיש לדחות זה בפשיטות דכיון דכ"ז דלא תתגרש לא תוכל לגבות הכתובה רק באם תתגרש תוכל לתבוע הכתובה ע"כ זה גופא הוי רעה וקרינן ע"ז נתנני בידי לא אוכל קום זולת זה כבר כתב הבאר היטב בסי' קי"ט ס"ק ו' לדחות לראיות הללו לפי דאין למדין מן ההגדות וכמש"כ התוס' יו"ט פ"ה דברכות משנה ד' אך בזה י"ל דהפר"ח לטעמי' לפי דהובא בתוס' רע"א לברכות שם בשם הפר"ח בספר מים חיים שכתב דדינא דלא אתפריש בש"ס למדין ממדרשות ע"ש

יד) ועוד נלע"ד דאף להרשב"א דכתב דכתובה הוי עיכוב להגט י"ל דז"א רק בעיקר כתובה אבל לא להתוס' וראי' לזה מהא דנדרים (דף ס"ה ע"ב) במעשה באחד שנדר הנאה מאשתו כו' אפי' אתה מוכר שער ראשך כו' שם בגמ' ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה כו' ואי נימא דסילוק כתובה מעכבת להגט א"כ י"ל דאף דמטלטלי לא משתעבדי מ"מ מוכרח למכור שער ראשו לפי דכ"ז דלא יסלק הכתובה לא יהיה יכול לגרשה לשי' הרשב"א וכ"א יהי' יכול למידר הנאה מאשתו כדי דיהיה יכול לגרשה בלא סילוק הכתובה וע"כ אין לחלק בזה בהך דנדרים ומוכח מזה